חייה של הזמרת היהודייה המצרייה סועאד זכי היו בקלות יכולים להפוך לסרט ערבי מרגש, אחד מאותם סרטים מצריים ששודרו בערבי שישי בערוץ הראשון בעשורים שעברו. יש בו את כל הרכיבים הדרמטיים: הצלחה מסחררת, סיפור אהבה סוחף, בגידה, משבר גדול, וסוף בלתי צפוי.
סועאד זכי הגיעה להצלחה חסרת תקדים בעולם הערבי בשנות ה־40 ונסעה לסיבובי הופעות במדינות ערב, וגם בפלשתינה. היא גם השתתפה בשלושה סרטים, אחד מהם הוא "סלמה", שלתפקידה שם היא נבחרה על ידי הזמרת הגדולה אום כולתום. זמן קצר אחרי כן הפכה הכוכבת שכבשה את הבמות ברחבי העולם הערבי - למנקה בבנק החקלאות בישראל, מפרנסת בעמל את בנה ומופיעה בלילות במועדונים בתל אביב.
נכדתה של זכי, איריס זכי, יצרה בעקבות סיפורה את הסרט "מצרים, שיר אהבה", שישודר במוצאי השבת הקרובה בכאן 11, ובו פרופ' משה זכי, בנה של סועאד ואביה של איריס, מספר לראשונה את סיפורה הלא ייאמן של אמו.
"אמא שלי נולדה ב־1915 בשם מסעודה חלוואני, היא באה ממשפחה מכובדת במצרים", מספר משה זכי כעת. "אבא שלה היה שופט חוקר. אמא שלי מאוד אהבה אותו, היא הפכה את שמו לשם הבמה שלה - יצחק, ומשם אייזיק וזכי. הייתה לו מחלת לחץ דם, והוא מת בגיל צעיר, לפני שהיה בן 50, והיא הייתה צריכה לפרנס את כל שבעת האחים שלה כיוון שהיא הייתה הבת הבכורה. דוד שלה, שהיה אדם אמיד מאוד, הזמין אותה לגור אצלו ונתן לה ללמוד מהמלחינים הגדולים של העולם הערבי של אותה תקופה. כשהיא הגיעה לבשלות, החליטו להוציא אותה לקריירה משלה".
העלמה ס'
באותה תקופה חיפשה תחנת הרדיו הממלכתית במצרים קולות צעירים חדשים. סועאד הגיעה לאודישן, בתחנה התלהבו ממנה והחתימו אותה על חוזה. בתקשורת כינו אותה אז "העלמה ס'" ולא הראו את הפנים שלה כדי לייצר באזז.
"פרסמו בעיתון המצרי תמונה שלה עומדת על המרפסת וכתבו: 'זמרת חדשה במצרים עומדת לפרוץ'", מספר זכי. "באותו זמן היה אבי מוחמד אלעקאד מוזיקאי מצליח, סבא שלו היה נגן הקאנון הכי מפורסם במצרים, הוא היה מאלו שלימדו את אום כולתום לשיר. אבי גם היה נגן קאנון, ויחד עם אביו ושני אחיו ניגן ב'רביעיית אלעקאד', וכמו כן שימש כנגן קאנון וראש התזמורת של עבד אל־והאב, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם הערבי. יום אחד הוא קרא בעיתון על העלמה ס'. הוא היה סקרן וחיפש אותה, וכך הם הכירו והחלו לעבוד יחד".
כשנחשפה "העלמה ס'" לעולם הערבי, הקריירה שלה תפסה תאוצה במהירות. גדולי המלחינים כתבו לה שירים. "היא הופיעה בפתיחת בית השידור המצרי ושרה בטקס פתיחת האוניברסיטה של קהיר", מספר בנה. "אבי ואמי יצאו לסיבוב הופעות בכל העולם הערבי והגיעו לישראל בשנות ה־40 והופיעו ביפו ובחיפה. למעשה הקול של אמא שלי היה דומה לקולה של אום כולתום. באחד מסרטיה, 'סלמה', אום כולתום סיפרה את סיפור חייה מילדותה, ולסצינה שבה היא ילדה והיא צופה בזמרת מרשימה שגורמת לה לרצות להיות זמרת - היא בחרה את אמא שלי".
התקופה המתוחה שלפני קום המדינה שינתה את חייה של הזמרת היהודייה מקצה לקצה. "אבא שלי היה אדם מאוד אירופאי, דובר צרפתית, הוא היה פרופסור בקונסרבטוריון של קהיר", מספר זכי. "ב־1947, כשהייתה אווירה של מלחמה בין מצרים וישראל שעוד לא קמה, הוא אמר לאמא שלי: 'בואי ניסע לארצות הברית'. הוא החליט לטוס ראשון כדי לסדר מגורים וניירות. אבל אז עברו חודשים, והוא לא קרא לה להצטרף, ואז הגיעו שמועות שיש לו רומן עם איזו אישה, קתרין, שהייתה מפיקה שלו. אמא שלי כעסה מאוד. היא פחדה שאבא יבוא וייקח לה אותי, כי אצלם החוק האזרחי אומר שהילד נשאר אצל האבא. בשנת 1948 פרצה מלחמת העצמאות, והיא עוד הייתה במצרים. המשפחה שלה החליטה לעלות לישראל, ואמא שלי החליטה להצטרף אליה. אותה תקופה המצרים היו מאוד קפדנים ולאומנים, ואם זמרת ידועה ומוכרת בוחרת לעזוב לישראל, זה הפך אותה לבוגדת. אז היא סיפרה לרשויות שהיא נוסעת לסקי בז'נבה. היא יצאה ממצרים כתיירת, ולא חזרה מאז. כשהם גילו את זה, ראו בה אדם שבגד במולדת, שרפו את כל התקליטים שלה. אפילו היום, כשבתי איריס רצתה לצלם שם את הסרט שלה, לא אישרו לה לעשות זאת".
תלמיד מצטיין
כשזכי הגיעה לישראל, תהילתה הלכה לפניה. "ישר הכניסו את אמא שלי להיות זמרת ב'קול ישראל' בשפה הערבית", מספר בנה. "בכל שבוע היא הופיעה עם שיר אחר, שיר אצלה נמשך 40 דקות. אני זוכר שהייתי צריך להיות בשקט מוחלט באולפנים. שיכנו אותנו בתל אביב, בכפר שלם. במקביל היא התחילה להופיע על במות בתל אביב, ב'קפה נח' וב'אוריינה'. הייתי הולך איתה לחלטורות שלה במועדונים, חתונות, בר מצוות, היא הייתה מרוויחה באירועים האלו כדי לממן אותי. הייתי ילד קנאי. לא אהבתי שאמא שלי שרה לאחרים, כשהיא הייתה שרה, אני הייתי בוכה".
משה זכי היה בן 5 כשעלו ארצה. "הלבישו אותנו כמו בן־גוריון, עם חולצת חאקי ומכנסיים קצרים", הוא נזכר. "למדתי בבית ספר ישראלי, ויום אחד החבר'ה גנבו חמור ואמרו 'לא נלך היום לבית הספר', ונודע לאמי שנעדרתי מבית הספר. היא החליטה לשלוח אותי לפנימייה צרפתית. הפנימייה הזו עלתה 53 לירות, ו'קול ישראל' שילמו לה 35 לירות. היא הלכה ללשכת העבודה, שם נתנו לה תפקיד של אחראית על משק בבנק החקלאות. שמו אותה בקומה של הבוסים, שם היא הייתה מנקה. היא הייתה באה בבוקר, ואחר כך הולכת לשיר. בבית הספר אני הייתי התלמיד המצטיין. היו שם הרבה בני שגרירים. הצטיינתי, היו אומרים לילדים האחרים 'איך אתם נותנים למשה לעקוף אתכם'. כשהיא הייתה באה לבקר אותי, פעם בשבוע, היו עושים לה הרבה כבוד".
הקשר עם אביך התחדש?
"לא היו לי זיכרונות מאבי מלפני העלייה ארצה, אבל לפעמים היינו מתכתבים. לפני שהתגייסתי לצבא, כשהייתי בן 17, אבא שלי שלח לי מכתב עם בקשה לבוא לבקר אותו. לא חייתי בהרגשה שחסר לי אבא, לא היה לי שום כעס". הוא נזכר איך אשתו של אביו, קתרין, הייתה זו שאספה אותו משדה התעופה בניו יורק.
"בהתחלה זה היה מוזר לי מאוד, כיוון שהייתי כבר בוגר", הוא מספר. "הוא אומר לי שאמי ניסתה לברוח ממנו. 'הייתי חייב לנסוע אחרת היו סוגרים את הגבולות של מצרים', אמר. הוא הראה לי מסמכי תביעה שהגיש נגד אמי על חטיפה. מבחינתו, היא גרמה לו נזק בכך שהיא באה לישראל, והוא לא היה יכול לראות את בנו. הוא גם היה שולח לי מכתבים וחבילות, הוא לא התנתק לגמרי. הוא היה מהמר כפייתי בתחום הסוסים, הוא גר מול מגדלי התאומים, ובמהלך צילומי הסרט של איריס ביקרתי באותה דירה. היה רגע שבו התרגשתי מאוד: ביקרתי בפסל החירות, ופתאום ירד גשם חזק ולי הייתה חולצה דקה, והוא שם את המעיל שלו עליי. זה ריגש אותי כי זו הייתה מחווה ספונטנית של אבהות. בהמשך אותו ביקור אבי אמר לי 'אני רוצה להביא את אמא שלך ולפצות אותה על מה שקרה'. כשחזרתי ארצה הבאתי לה את הכרטיס שהוא קנה עבורה, והיא קרעה אותו ישר".
כעסת על אביך לאורך השנים?
"אני לא כועס עליו, בדיעבד בזכות הסיפור הזה הפכתי למי שאני. הייתי אחראי על בריאות הנפש בחיל האוויר והשתתפתי בחמש מלחמות. בגלל המצב הזה יזמתי קריירה אקדמית בינלאומית בתחום הפסיכולוגיה וכתבתי ארבעה ספרים, אני תולה הכל בסיפור הזה".