שגרירה אמיתית: הכירו את המלחינה חיה צ'רנובין

"דמיינו לעצמכם שאתם בבית, כשמשהו מוזר ובלתי נתפס מתרחש בחוץ. אך עד שאתם קולטים מה שקורה, הוא כבר חלף לו ואתם נשארים לבדכם בבית עם ההרגשה המשונה הזאת ואתם מקשיבים לקול נשימתכם". כך אומרת המלחינה חיה צ'רנובין, משגרירי המוזיקה הבולטים של ישראל בחו"ל, על יצירתה "מצמוץ אחד והכל השתנה", שברביעי הקרוב תבוצע על-ידי התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של נעם צור, לצד יצירות של יחזקאל בראון, ינעם ליף וסמיר עודה-תמימי, בקונצרט הפתיחה של "חג המוזיקה הישראלית", שהוקם לפני חצי יובל ביוזמת משרד התרבות והספורט.

דבריה של צ'רנובין נאמרים טלפונית מאוסטריה, לשם הביאה אותה פעילותה הבינלאומית. "בניגוד ל'חגי מוזיקה' קודמים, פסטיבל שאני מכירה בחשיבותו, אני לא חושבת שאוכל הפעם להגיע, למרות שאני מאוד-מאוד רוצה", היא מבהירה. "משרתי כפרופסורית לקומפוזיציה באוניברסיטת הרווארד, דורשת אותי שם. לישראל אני אמורה להגיע בדצמבר לרגל שיתוף הפעולה שלי עם אנסמבל 'מיתר'".

בדרך כלל מקפידה צ'רנובין על קשר רציף עם אמא מולדת, בניגוד ללא מעט מוזיקאים ישראלים, ה"שומרים מרחק". "מבחינתי, חוט הטבור לא נקרע מעולם וגם כשיש רצון לקרוע אותו, כשלא אוהבים כל מה שקורה, הוא מחזיק מעמד", צ'רנובין סחה. "אני ילידת הארץ ולאן שאני מגיעה בעולם, אפילו לטוקיו, אני באה עם מבטא לגמרי ישראלי".

כמלחינה, צ'רנובין מבוצעת ומוכרת בחו"ל יותר מאשר בארץ. האם מציק לך שעל כמותך נאמר שאין נביא בעירו? - אני שואל אותה. "במקרה שלי ניתן לומר שאין נביא בעירו", היא מתקנת. "זאת, מפני שלמוזיקה חדשנית שאני יוצרת יש מעט מקום בארץ. למרות זאת, אין לי תלונות מאחר שאני לא מרגישה מקופחת".

צ'רנובין, 65, חיה בבוסטון עם בעלה, המלחין סטיבן טאקסוגי, אמריקאי ממוצא יפני. בנם, קו, בן 26, מלחין ומפיק מוזיקת פופ בלוס-אנג'לס. היא הייתה בת חמש בקרית חיים הפועלית, כשהוריה, ניצולי השואה, דאגו שתלמד פסנתר. "מאז שאני זוכרת את עצמי התרוצצו לי מנגינות בראש, אם כי בכיוון של רוק", מעידה צ'רנובין.

"למוזיקה המודרנית הגעתי מהיותי בתקופת התיכון בלהקה של רוק אלטרנטיבי. 'תיבת פנדורה', קראנו לעצמנו. כפריקית שכזאת נהגתי ללכת יחפה ובשמלות ערביות. המוזיקה שלי הפכה מרוק כבד אלטרנטיבי למשהו יותר קשה. 'את כותבת מוזיקה סינית?', שאלו אותי".

נערת הרוק מהקריות התאפסה על הקריירה המוזיקלית שלה, כשבטיול באנגליה אחרי הצבא החליטה ללמוד באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, שם הייתה תלמידתו של המלחין אבל ארליך, ש"היה לו חשוב שתלמידיו יגדלו ויגלו את עצמם". כשסיימה את לימודיה באקדמיה, קיבלה מלגה ללמוד אצל דיטר שנבל, בברלין ו"אז החלה עונת הנסיעות הארוכה שלי", כשתחנותיה העיקריות לאחר גרמניה היו ארצות הברית, יפן ואוסטריה, מה שלא מפריע לה לשמור על הישראליות הצברית שלה.

מברלין היא יצאה ללמוד באוניברסיטת קליפורניה, בסאן-דייגו, שם הכירה עאת בעלה. הם שני מלחינים תחת קורת-גג אחת. והשילוב? - "קשה ומאתגר", כשקיים שוני מהותי בין יצירותיהם. לאחר שהשלימו את עבודות הדוקטורט שלהם בסאן-דייגו, הם חיו שנתיים וחצי בטוקיו.

"שנים קודם לכן, מאז גיל ההתבגרות, חשתי קרבה לתרבות היפנית", היא מעידה על עצמה. "לעולם לא אשכח את הופעתו בארץ של הרקדן קזואו אונו, מייסד מחול הבוטו המודרני. עוד לא הייתבת עשרים, אבל ההופעה שלו השפיעה עלי לכל חיי".

זה לא מקל עליה: "אני מודה שהמוזיקה שלי קשה לביצוע, לא רק להאזנה. היא מצריכה נגנים, השוחים בסוג הזה של מוזיקה.  בכל זאת, אני לא מרפה. כך ניסיתי פעם להגיע לאופרה הישראלית ומה שיצא זה שהאופרה שהצעתי לה, בוצעה בפסטיבל זלצבורג, באוסטריה".

ברם, הכעס עולה מאליו, כשצ'רנובין מתייחסת למצב בארץ. "כל עוד שישראל לא תיסוג לגבולותיה בתוך הקו הירוק ויימשך הכיבוש, שום דבר טוב לא יצמח מזה", היא מתריסה.