כשדורית ראובני עומדת על הבמה, חמושה בגיטרה ובחיוך, ומבצעת את שיריה הידועים, השזורים בפסקול הישראלי, התחושה היא שלא חלפו שישה עשורים מאז שרה אותם לראשונה. אז, כחיילת צעירה, מופנמת ומעט ביישנית, מצאה עצמה ללא הכנה מוקדמת באור הזרקורים, והפכה לאחת הזמרות הפופולריות במדינה.
עם הקול שמשתבח בחלוף הזמן והרפרטואר העשיר בשירים שהפכו מ"להיטים" ל"קלאסיקות", היא תחגוג בסוף החודש את יום הולדתה ה־70 במופע מיוחד במועדון הגריי בתל אביב (30.9 ב־22:00), שבו תארח, מלבד את חבריה מלהקת פיקוד המרכז משנות ה־70, גם את חנן יובל ואורי הרפז, חבריה להרכב "שלושתנו", דודו זכאי ועוד, ותיתן במה לשירים הידועים, בהם "היום, היום", "מסביב למדורה", "האיש מן הבקעה", "פגישה, חצי פגישה", "אדם צובר זיכרונות" ועוד.
"בהתחלה היה לי מין פחד או רתיעה מכל יחסי הציבור לקראת יום ההולדת שלי, כי היה לי קשה עם המספר הזה, 70", אומרת ראובני בכנות. "אבל לאחר מחשבה ושיחות עם אנשים אהובים, אני מחבקת, מקבלת והחלטתי להתמסר לזה. הרבה פעמים הכנה נפשית עוזרת, אז זה מה שאני עושה".
נפגשנו בביתה בתל אביב כשבסלון ישבו אהוביה: אישה ומעריצה הגדול ביותר יעקב מנדל, ילדיה טל (מפיק וזמר), מור (זמרת ומורה למוזיקה) ואסי (מוזיקאי ויוצר), נכדיה וחברים נוספים שמסייעים בתכנון המופע החגיגי שייערך בדיוק ביום הולדתה.
ראובני השמיעה לי את שירה החדש "רק היום, רק איתך", גרסה עברית של דורי פרנס בהפקתו של אופיר טל לשיר הצרפתי הנודע של אדית פיאף, "Non, Je ne regrette rien", סנונית ראשונה ממיני־אלבום חדש שהיא מקליטה ומוקדש לשנסונים הצרפתיים האהובים, שיקבלו לבוש עברי. "מי שאחראי על הרעיון הוא חברי הטוב דודו זכאי, שלפני ארבע שנים, לאחר הופעה משותפת שלנו, אמר לי: 'בואי נעשה ערב שנסונים מתורגמים'", היא מספרת.
"אמרתי לו: 'דודו, אני מתה על שנסונים, אבל זה לא אצלי בכיס'. הוא לא ויתר והרמנו ערב יפהפה. גיליתי שהשנסונים מתלבשים עליי היטב. לאור ההצלחה, דודו ואני קיימנו עוד מופעים מסוג זה, והקהל גילה אותי גם כזמרת שיודעת לבצע שנסונים. לפני שנה, ביום הולדתי ה־69, השקתי אלבום חדש בספרדית ("Nostalgias") ובמופע להשקת האלבום שילבתי ארבעה שנסונים. לשמחתי הקהל אהב ונתן לי משוב חיובי".
המשוב החיובי עודד אותה להקליט מיני־אלבום. "השיר הראשון 'רק היום, רק איתך' מתאים למי שאני היום, בטקסט ובמשמעות שלו", היא אומרת. "בהתחלה, כששמעתי אותו ברדיו בביצועי, נפל לי האסימון: 'זה הקול שלך, זו מי שאת, את מצליחה ובנית הכל בעשר אצבעות'. הרי מה נותן לנו, האומנים הוותיקים ובכלל, את הדרייב? האהבה והתגובות של הקהל בהופעות. אני חיה מהמילים החמות ומהחיבוק של הקהל. הבנתי שמי שאוהב אותי, יאהב גם את השנסון, כי הוא מגדיר את מי שאני כרגע".
אני באה כדי לשיר
ההיכרות שלי עם ראובני ארוכת שנים. הרושם שהיא מותירה הוא של רוגע, שלווה, ענווה והשלמה עם המקום שבו היא נמצאת. זאת לצד הדעתנות והצורך להביע את דעותיה בכל הנוגע לאומנים ותיקים, משבצת שהיא מאיישת, בגאווה יש לציין. "יש לי בטן מלאה בכל הנושא של האומנים הוותיקים", היא אומרת. "אגב, באותה נשימה שאומרים 'אומנים ותיקים' אפשר לומר 'אומנים צעירים' כי גם האומנים הצעירים לא מקבלים מספיק במה. למה? יש שפע של תחנות רדיו, ערוצים וכלי תקשורת, שפע אומנים ובעיקר שפע תחרות. בזמנו, אם היית תגלית בתקופת הלהקה הצבאית, יצאת עם חותמת ויכולת לטפח קריירה. היום זה לא כך, ובשנים האחרונות יש סוג של הדרה: מדירים את הדור הוותיק מהרדיו ומהטלוויזיה, חוץ משבתות עבריות ברדיו ובימי זיכרון. אפשר וצריך להשמיע את שירי ארץ ישראל היפה גם בימי חול. אנשים מתגעגעים לזה, אבל אתה יודע שבמדיה אין תמיד מקום לאומנים ותיקים. בהופעות יש ביקוש לאומנים ותיקים, אז למה בתקשורת זה לא עובד? ואני מדברת גם בשמי וגם בשם כל האומנים הוותיקים שלא מקבלים במה הולמת".
את יחסית נמצאת בתודעה.
"אתה יודע למה? כי לכל תוכנית טלוויזיה שיקראו לי לבוא אני מציבה תנאי: אני באה עם גיטרה בכדי לשיר. אני לא באה לדבר. ככה אני נותנת להם אפשרות להקשיב לי".
מה הדרך שצריך לעשות אומן צעיר כדי לפרוץ היום?
"המקפצה הרצינית כיום היא הריאליטי, ואני גם אוהבת את זה. מה שכן, בעבר, בתוכניות האלה, היו נותנים כבוד לשירים עבריים, גם ישנים, אבל היום הרוב בלועזית, כי אומנים רוצים לצאת החוצה, לקריירה בינלאומית. לדוגמה, תמיר גרינברג, זוכה 'הכוכב הבא', יוצר ושר נפלא באנגלית, אבל מה השפה שלך? עברית. כמו שהאנגלית מדהימה אז גם העברית. אני אוהבת את האומנים הצעירים שיוצרים מוזיקה בעברית. אני גם מאוד אוהבת את הוויז'ואל שמתלווה לשירים שלהם. אני יכולה להעריץ אומנים כאלה כמו נערה צעירה".
ראובני נולדה בקיבוץ שער העמקים לאברהם, יליד סקופיה, ולאסתר, ילידת בלגרד. "ההורים שלי היו חלוצים בארץ, והילדות, שעברתי בקיבוץ, לא הייתה פשוטה", היא משחזרת. "הייתה לינה משותפת ולא משפחתית. זו הייתה ילדות אחרת. אני זוכרת שבלילות שישי לא יכולנו לאכול עם ההורים בחדר האוכל. אמא שלי, שירשתי ממנה את הרגישות, סבלה בקיבוץ בכל תקופת הינקות כשהיא הייתה צריכה להחזיר את אחי, אחותי או אותי לבית התינוקות, וזה היה מייסר עבורה. כשבגרתי, החלטתי שאני אגדל את ילדיי בצורה אחרת. ברבות השנים כל הקיבוצים עברו ללינה משפחתית".
בשנת 1962 נסעה עם אחותה הגדולה, רוני, והוריה לשליחות מטעם הסוכנות באורוגוואי, צ'ילה וארגנטינה למשך שלוש שנים. "בבואנוס איירס הלכנו יחד כל סוף שבוע לקולנוע, היה לנו פטיפון עם מלא תקליטים של מוזיקה דרום אמריקאית, ובמקביל הוריי הביאו לי גיטרה ובכל שבוע הגיע מורה ללמד אותי לנגן ולשיר בספרדית", היא נזכרת. "אבל הייתה גם המון בדידות בתקופה הזו. לאחר תפיסת אייכמן, היה חשש מפעילות נקם של קבוצת פעילים ניאו־נאצית. אסור היה לי להסתובב לבד ברחוב או ללכת לגן משחקים. היה אוטובוס שלקח אותי ישר לבית הספר והחזיר אותי ישר לבית, ותמיד היה מישהו בבית. בחרתי להמיר את הבדידות בעיסוק במוזיקה, וכשסיימנו את השליחות, כבר היו לי שתי גיטרות וידעתי לנגן בצורה מקצועית".
100% רייטינג
בשנת 1965 שבה עם משפחתה לקיבוץ, ואז המוזיקה כבר תפסה נופך מרכזי בחייה: "בגלל שכבר שרתי וניגנתי, המשכתי את לימודי הנגינה והשירה. הקיבוץ 'גילה' אותי ותמך בי מאוד. גם אחי הבכור, יובל ז"ל, לימד אותי שירים בעברית והתחלתי ללקט שירים שהתווספו לרפרטואר שירי העם הדרום אמריקאיים".
בגיל 15 וחצי קראה במודעה בעיתון כי מתקיימות בחינות לתוכנית הכישרונות הצעירים של קול ישראל - "תשואות ראשונות". "אני זוכרת שנסעתי עם אחי יובל למועדון צוותא בתל אביב שבו נערכו הבחינות, ושרתי שיר בספרדית", היא משחזרת. "מי שערך לי את האודישן היה איש הרדיו המנוח יוסף 'פפו' אריה, שאמר לי: 'לכי ללמוד פיתוח קול אצל לולה שנצר ותחזרי בעוד שנה'. מאז בכל שבוע נסעתי מהקיבוץ לתל אביב כדי ללמוד, שזה אומר אוטובוס־רכבת־אוטובוס הלוך ושוב. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לחזור שם".
כעבור שנה, בהיותה בת 16 וחצי, התקבלה לתוכנית שהוקלטה בבית המורה בתל אביב ושרה בה את "הנך יפה, רעייתי" ושיר ספרדי. "למזלי באותה שנה הוחלט בקול ישראל לקיים ערב נוסף בהיכל התרבות עם כל הכישרונות הצעירים שהתגלו מכל התוכניות באותה השנה", היא אומרת. שידור התוכנית ברדיו זכה לשיעורי האזנה גבוהים. "לאור ההצלחה קיבלתי זימונים מכל הלהקות הצבאיות להצטרף לשורותיהן, אך כיוון שרציתי להמשיך ללמוד אצל לולה, החלטתי להצטרף לפיקוד המרכז, והמשכתי ללמוד משך כל שנות הצבא", היא מספרת.
בשנת 1970 התגייסה ללהקת פיקוד המרכז, אך כיוון שהלהקה הייתה "בין תוכניות", קצין החינוך של הפיקוד, איצ'ה גולן, החליט להוציא אותה להופעות סולו, עד שתגובש תוכנית הלהקה. כעבור מספר חודשים הצטרף אליה גיא יפה והם הופיעו כצמד. במקביל, גולן החליט לצ'פר אותה: "הוא אמר לי: 'אני נותן לך הזדמנות להקליט עם הגיטריסט דורון סלומון'. הקלטנו באולפנים בתל אביב ארבעה שירים. זו הייתה חוויה נהדרת עבורי".
בשנת 1971 צוות אליה ואל יפה הזמר צביקה כרמל, והשלושה הפכו ל"שלישיית פיקוד המרכז". השלישייה הקליטה את הלהיטים "היום, היום", "יש פרחים", "ציפור בגשם", "בלדה למטולה" שתרמו לפריצתה הגדולה. "זה היה טירוף", היא אומרת. "כשהצטרפתי סוף־סוף ללהקת פיקוד המרכז, 'היום, היום' צעד בראש מצעד הפזמונים. בהמשך צילמנו את הקליפ ל'מסביב למדורה' ויום למחרת שידורו בערוץ הראשון עם 100% רייטינג - הפכתי למפורסמת".
כעבור שנה השתתפה בתוכניתה של להקת פיקוד המרכז "שר מי ששר אחרון" וביצעה כסולנית את הלהיט "האיש מן הבקעה". אז גם זכתה בתואר "תגלית השנה" של המגזין "להיטון" וצולמה לשער יחד עם שני כוכבים נוספים - שלמה ארצי ויגאל בשן. "אף פעם לא התייחסתי לעצמי ככוכבת אלא הייתי תגלית", היא אומרת, "לעומת שלמה ויגאל שבאמת היו אלילי נוער. יודע במה הייתי גאה? ביום של צילומי השער ל'להיטון', כששלמה ויגאל היו על אזרחי ואני על מדי הלהקה, הגעתי ישר מהצילומים לקיבוץ וזה היה מרגש".
בלהקה גם התאהבה במי שהפך לבעלה, יעקב מנדל. "לפני הלהקה, יעקב היה בצוות הווי בקעה", היא מספרת. "בשלב מסוים החליטו לאחד את שלישיית פיקוד המרכז, צוות הווי חטיבת הצנחנים וצוות הווי בקעה ללהקה אחת - להקת פיקוד המרכז. אלו היו תשעה חודשים אינטנסיביים של חזרות לתוכנית ובמשך כל התקופה הזו יעקב חיזר אחריי ואפשר להגיד שמאז לא נפרדנו".
לקראת תום שירותה הצבאי הוציאה את אלבום הבכורה "ציפור בגשם", ובו בלטו, מלבד שיר הנושא, גם "לכל אחד ירושלים" ו"שיר מתוק". בערב מלחמת יום הכיפורים הייתה אמורה להשתחרר מהצבא אך יצאה להופעות במוצבים בפני חיילינו. "השתחררתי ביום שישי, ובשבת כבר הוזעקתי לחזור לבסיס כי פרצה המלחמה", היא נזכרת. "ביום ראשון כבר יצאנו להופעות למשך כחצי שנה. זו הייתה תקופה מאוד טראומטית ומלווה בקושי ולחץ גדולים. ראינו מראות שלא היינו אמורים לראות. קשה לתאר את זה במילים".
במהלך ימי המלחמה כל אומני ישראל הופיעו ללא הפסקה, ובתום המלחמה הוחלט בקרב גופי התרבות השונים במדינה לייצר מופעים חדשים. במסגרת זו השתתפה ב"ערב שירי רחל" עם חנן יובל ודני כץ בהפקת תיאטרון יובל, במה שהפך להיות ההפקה האזרחית הראשונה שלה.
לשיר זה לחיות
בשנת 1974 חברה לראשונה לדודו זכאי, והשניים הקליטו יחד עם הגבעטרון את הלהיט "הללויה". "שנינו, דודו ואני, קיבוצניקים, הוא מדליה, אני משער העמקים, ושנינו היינו חתומים באותה חברת תקליטים", היא אומרת. "המנהלים החליטו על שיתוף הפעולה הזה במסגרת המופע 'ניחוחי חציר'. בשנת 1975 התחתנתי עם יעקב ונסענו לירח דבש וסיבוב הופעות בדרום אמריקה. כשחזרנו, כעבור חודשיים, השיר כבר צעד במקום הראשון במצעד הפזמונים".
בשנת 1978 שבה לשתף פעולה עם זכאי במופע המשותף "לקום בשש בבוקר". "שוב, זה היה רעיון של חברת התקליטים, לקחת שני קיבוצניקים ולהעלות תוכנית קיבוצית, וזו הייתה הצלחה. מלבד שיר הנושא הצליח גם הדואט שלנו 'לילות' שהיווה גם את שם אלבומנו המשותף שיצא באותה שנה", היא אומרת.
בשנים האחרונות שבה, כאמור, לשתף פעולה עם זכאי על הבמה, ובימים אלה הם רוקמים מופע משותף. "ברגע שאתה פוגש זמר שהוא גם בן אדם וגם חבר טוב, אתה תלך איתו לאורך הדרך ותשמח לשתף איתו פעולה", מסבירה. "דודו נשאר זמר נפלא, והכימיה בינינו נשארה כמו שהייתה, שלא לדבר על מה שקרה בהופעה האחרונה שלנו בגריי ביהוד, סולד אאוט וקהלים מכל הגילים".
לאורך סוף שנות ה־70 ושנות ה־80 הוסיפה להופיע ולהקליט, אך הורידה הילוך בקריירה מסיבה עיקרית: משפחה. "כשנולדו הילדים, היה לי ברור שהם יהיו בעדיפות ראשונה והשירה בעדיפות שנייה", היא מסבירה. "רציתי להיות אמא אוהבת ומחבקת ולהיות בכל רגע חשוב בחייהם של הילדים".
בשנת 1986, כשהילדים טל ומור גדלו קצת, חזרה ראובני להעלות הילוך. "שמעתי את האלבום שאילן וירצברג עשה לגלי עטרי 'אמצע ספטמבר' והחלטתי לבקש ממנו שיפיק לי אלבום חדש", היא מספרת. "לשמחתי הוא הסכים ועשה עבודה נהדרת. בשנת 1987 יצא האלבום 'שינויים', והשירים 'קח כל מה שאלוהים נותן', 'אדם צובר זיכרונות' ו'בחופשתו' הפכו ללהיטי ענק. הוא די החזיר אותי לתודעה".
ראובני לא הספיקה לנצל את המומנטום וחוותה טרגדיה משפחתית. "אמי נהרגה בתאונת דרכים בעת שהייתה בטיול שורשים עם אבא שלי ביוגוסלביה. זה שבר אותי טוטאלית", היא אומרת. "כתוצאה מהאסון, יעקב ואני החלטנו להביא עוד ילד לעולם ולקרוא לו על שמה. קראו לה במקור אסתיקה, אז קראנו לילד אסי, והוא כיום מוזיקאי ויוצר מחונן".
בשנות ה־90 הוסיפה להופיע, להקליט ולהשתתף אף בקדם אירוויזיון ("בית בקצה הקשת"). ההצלחה ובה סגירת מעגל אישית מרגשת נקשה על דלתה שוב בשנת 2000, כשהקליטה את האלבום "לדינו" לכבוד יום הולדתו ה־85 של אביה. "במשך שנים רבות לא העזתי לשיר בלדינו, כי זה היה כרוך בעצב רב, מכיוון שרוב משפחותיהם של הוריי נספו בשואה והלדינו והרומנסות נקשרו לעבר שלהם", מספרת. "לפני 44 שנה אבי נתן לי את ספר האנתולוגיה של יצחק לוי בלדינו ולא העזתי לגעת בו".
אז מתי הגיעה התפנית?
"מי שהכיר לי את הלדינו לעומק היה הזמר לוליק לוי. בשנות ה־80 הופענו בספרד ובזמן החזרות התוודעתי לרומנסות. ביצעתי אז שני שירים קלאסיים בלדינו וזהו. בעקבות יום הולדתו של אבי פתחתי את האנתולוגיה, עברתי רומנסה־רומנסה, למדתי וביקשתי מאורי הרפז, חברי הטוב, לנגן. נכנסנו לאולפן, הקלטנו אלבום והעליתי מופע בשם 'לדינו', שזכה להצלחה רבה. אבא שלי התרגש מאוד מהמתנה, ומאז אני מקפידה לשיר מספר רומנסות בכל הופעה".
בשנים האחרונות ראובני מופיעה בשלל מסגרות: במופע "הקול נשאר במשפחה" עם בעלה וילדיה, במופע סולו ובמופע "שלושתנו" עם חנן יובל ואורי הרפז, מופע שרץ כבר שש שנים בהצלחה ברחבי הארץ.
איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
"בתחילה, כמו חברינו מהתעשייה, נמחקו הרבה הופעות ביומן. לאט־לאט, בין הסגרים, הופענו בבתי דיור מוגן, השתתפתי בפרויקטים מוזיקליים מיוחדים, הופעות בקפסולות בחצרות והופעות בפריפריות בחסות משרד התרבות. יצרנו מופע - יעקב, אני ואסי, בני הצעיר - והפכנו להיות שלישייה שמופיעה בכל מקום. קיבלנו פרויקטים רבים. אני מאוד פעילה ולכן מאוד גאה".
כשהתחלת את הדרך, האמנת שהקריירה תימשך כל כך הרבה זמן?
"תמיד אמרתי שלהתחיל בגיל כל כך צעיר זו חתיכת אבן על הכתפיים. הרי הייתי בתחילת הדרך בת 20, איך אתה יכול לשמור על זה כל כך הרבה שנים, בייחוד כשאתה רוצה להקים משפחה? אבל הצלחתי ואני גאה בזה".
מה עוד את עושה בימים אלה?
"מלבד ההופעות אני סבתא פעילה, יש לי ארבעה נכדים, כולם מוזיקליים, ומקדישה זמן רב למשפחה. בנוסף אני עסוקה בפרויקט החיים שלי - ההוראה. אני מלמדת, זו השנה ה־17, הדרכה קולית בסטודיו לאומנויות הבמה 'הדרך' בגבעתיים. זה ממלא ומרגש אותי. חשוב לי לציין כי מי שפתחה לי את הדלת להוראה זו רחל הוכמן, המורה והאוטוריטה לפיתוח קול, שגם אני תלמידתה".
מה תאחלי לעצמך ליום ההולדת?
"בשבילי לשיר זה לחיות, אז אני מאחלת לעצמי להמשיך לשיר, להופיע, להקליט וליהנות מהדברים הקטנים שבחיים".