פזמון זה מהשיר החדש “לטוב של המחר", שכתבה מעיין עזרן, מציג את גרסת המחאה של מבצעו ומלחינו, אלי לוזון, לשנת 2022 בואכה 2023. “זו לא מחאה נגד הממסד", הוא אומר. “זו מחאה נגדנו, נגד החברה, נגד כל מה שהולך היום מבחינה ביטחונית, שזה קטסטרופה. אני סבא, אבא, אני מודאג ממה שקורה פה עם האלימות. אני רואה דברים שלא היו פעם: לשדוד הומלס? ילד רוצח את אמא שלו? גבר רוצח את אשתו ליד הילדים שלו? רוכב אופנוע רוצח הולך רגל? על מה נקטפים חיים? על כלום. איפה הערכים שלנו? אלו דברים שלא היו בעבר בעוצמות כאלו. אני אדם מסורתי פלוס, מאמין בתורה. התורה היא ספר הוראות, ואני הולך לפיה. לפי התורה כולנו בני אברהם, כלומר כולנו אחים, אז איפה שמעת על דבר כזה שאח רוצח את אחיו? נהיינו יותר מסוכנים מהארלם. למעשה, אני חושב ששם יותר בטוח מישראל. השיר הזה מבטא את הדאגות, את הכאב, את המציאות הלא קלה הזו. אתה פותח חדשות ושומע שאדם דופק למישהו את הקסדה בראש. אני רוצה לחזור אחורה, לתקופה שהייתה פה לפני 30 שנה".
לפני 36 שנה לוזון פרץ לתודעה עם אחד משירי המחאה הגדולים בכל הזמנים - “איזו מדינה". השיר, שיצר עם חברו יוני רועה, בעט באליטה הממסדית, ביקר את תפקודם של חברי הכנסת ושרי הממשלה ודבקותם בכיסא על חשבון אידיאולוגיה, וכן עסק ביוקר המחיה, באינפלציה הגבוהה ובאבטלה הקשה. “כשיוני ואני כתבנו את ‘איזו מדינה' , לא היו הבעיות החברתיות של בין אדם לחברו, אחד היה עוזר לשני, אם היית תקוע, הייתי מלווה לך", מסביר לוזון. “בראשית שנות ה־70 אריק איינשטיין שר את ‘אני ואתה' ופחות או יותר מאז לא קרה כלום. העולם לא השתנה. כשאני שם לב לזה, השיר החדש שלי מעביר מסר דומה".
חייב להיות שלם
אנחנו יושבים בבית קפה לשיחה. עוברי אורח ניגשים לשולחן, זורקים מחמאות, והוא מודה להם ובצניעות מסביר כי הקהל, המאזינים, אלו שאוהבים אותו, הם שנותנים לו ולמוזיקה שלו את כוח החיים. “אין לי הרבה חלומות, החלום הגדול שלי זה שאת מה שאני אצור - אנשים יאהבו, יתרגשו ויחבקו", הוא אומר, שולף את הטלפון הסלולרי שלו ומראה לי טוקבקים מחממי לב שנכתבו על שירו החדש. לוזון עוקב וקורא כל תגובה. “שולחים לי המון טקסטים, אבל אני לא כל כך מתחבר לכל מה שהולך היום מבחינה מוזיקלית, אם זה מבחינת הטקסטים או הלחנים", הוא מודה.
“כל שיר שאני מוציא חייב להיות עם מסר, אני חייב להתרגש כשאני מבצע אותו, הוא חייב לגעת לי בנשמה, אני רוצה להתרגש מהלחן ומהמילים ולהיות שלם איתם ועם העיבוד והביצוע. אני פרפקציוניסט, וזו הסיבה שאני אטי בעשייה שלי. יש לי את הדרך שלי, לא משנה איזו אופנה תהיה, אני עושה רק את מה שאני אוהב לעשות. לא אתפתה להקליט להיטי מדף. וכן, היו שירים שלא לקחתי כי הם לא דיברו אליי והפכו ללהיטים בביצוע אחרים. אז עם כל הכבוד למוזיקה ולמבצעים החדשים, אני קצת יותר עתיק בגישה שלי. כיום אומנים מוציאים בכל חודש שיר חדש, אתה לא מספיק לעכל את השיר הקודם וכבר יוצא שיר אחר. זו לא הגישה שלי. לא אוציא שיר שיש בו אפילו אות שאני לא שלם איתה, כי אז זה יפריע לי כל החיים".
אתה מלך העולם
לוזון (56), יוצר, זמר, מעבד ומפיק מוזיקלי, מהקולות הגדולים פה, נולד וגדל בנתניה ופרץ לתודעה בשלהי שנות ה־80 עם “איזו מדינה", שיר הנושא מאלבום הבכורה שלו משנת 1987 שכלל להיטים כמו “ילדה", “גן של שושנים" ו"אנא". הוא נחשב לאחד הזמרים הישראלים הראשונים שהכניסו את הז'אנר הטורקי למיינסטרים. באותה שנה שיצא אלבומו, הופיע גם בפסטיגל עם שני שירים, “סלסולים" (דואט עם רבקה זהר, שהלחין חנן יובל) ו"אין קיפוח", שיר חברתי שהמשיך את הקו המחאתי והנגיש אותו גם לקהל הילדים. “הייתי הזמר הים תיכוני הראשון שהופיע בפסטיגל", הוא אומר. “המעבד של הפסטיגל מחה על כך שאשיר שני שירים ותהה למה עפרה חזה או אדם לא ביצעו שני שירים ואיים לעזוב. הפקת הפסטיגל סירבה לשנות את החלטתה ובסוף הוא עזב והביאו מעבד אחר במקומו".
מאחורי הקלעים של הפסטיגל התחבר לוזון עם מיטב אומני ישראל, בהם חבורת “זהו זה!" ובייחוד עם גידי גוב. “גידי ואני זו התאהבות ממבט ראשון", הוא מספר. “היינו עושים צחוקים, שרים שירי בלוז ומכייפים. כמה חודשים אחרי הפסטיגל, אלון אולארצ'יק ביקש שאתארח בהקלטת שיר חדש שהוא הלחין ועיבד לגידי. הסכמתי ויצא ‘למה לבך כמו קרח'".
ב־1988 הוציא לוזון את אלבומו “הנשמה". מלבד שיר הנושא, זכה להצלחה גם הלהיט “נערת החלומות". “אז היה קל יותר להצליח, כי אם היו שומעים אותי ברדיו או רואים אותי אצל מני פאר או רבקה מיכאלי, כל המדינה הייתה יודעת מי אני", הוא אומר. “היום יש מיליון ערוצי טלוויזיה, יו־טיוב, רשתות חברתיות, אז יותר קשה לייצר להיט. כמובן שאם תיקח זמר שהוא מהמובילים במדינה, לא משנה מה הוא יוציא, זה יהיה להיט, כי התקשורת מפמפמת את זה".
לא היה קל ללוזון להשתחל לטלוויזיה: “יוני רועה ראה במקרה ברחוב את האוטו של מני פאר, שהיה אז המגיש המוביל במדינה. הוא הלך אליו ונתן לו את הקסטה של ‘איזו מדינה'. תלינו בזה תקוות: להופיע אצל מני פאר בערוץ הראשון שהיה הערוץ היחיד, זה אומר 100% רייטינג. אחרי הופעה שם אתה מלך העולם. אבל מה? אחרי שבועיים קיבלנו מכתב שבו היה כתוב שאני ‘לא מתאים' לשיבוץ בתוכנית. בסוף, ההופעה הראשונה שלי בטלוויזיה הייתה אצל רבקה מיכאלי ב'סיבה למסיבה', וגם זה רק אחרי שיחצן מאוד מקושר וחזק דחף אותי לשם. אם אתה מזרחי ולא רצחת מישהו או ביצעת הונאה, לא היה לך סיכוי להיכנס לתוכניות האלה".
שנים לאחר מכן, כשהוא כבר אומן מפורסם, לוזון הוזמן להופיע בתוכניתו של פאר: “כשרק נכנסתי למסדרונות הטלוויזיה של אולפני נווה אילן, מני קלט אותי ורץ אליי. הוא התיישב על הברכיים ונישק לי את הרגל. אמרתי לו: ‘מה, אתה דפוק?', והוא אמר לי: ‘אתה לא יודע כמה אני מעריך את זה שבאת'. הוא זכר מה שקרה בתחילת הדרך".
50 אלף איש? זה לא אני
ב־93' הקליט לוזון להיט נוסף, “פרי גנך", דואט אייקוני עם אביבה אבידן מבית היוצר של רועה. ב־97' הקליט לפסקול הסרט “עפולה אקספרס" את השיר “גשם", גרסת כיסוי לשירה של להקת בנזין מראשית האייטיז: “כש'גשם' יצא, הרגשתי שוב את ההיסטריה שהייתה סביבי אחרי ‘איזו מדינה'. בסופו של דבר אתה מבין שלא צריך הרבה בשביל להצליח, מספיק שיש לך שיר אחד שמפומפם בתקשורת וזה מסדר לך עבודה לחמש שנים".
את הבחירה בדרך הזו קיבל לוזון מאביו: “אבא החדיר בי דברי חוכמה, כל דבר שהוא אמר לי זה אבן דרך לחיים. הוא היה אומר: ‘עדיף ללכת עם הרע שאתה מכיר ולא עם הטוב שרק שמעת עליו. כי הרע שאתה מכיר, אתה יודע את הגבול שלו, ואת הטוב שרק שמעת עליו - אתה לא יודע למה הוא מסוגל'. הוא התכוון: אל תחפש הרפתקאות ושלא יהיו לך עיניים גדולות, תסתפק במה שיש. טייקונים שלא עושים זאת - קורסים, וראינו את זה הרבה בתעשייה. היום יש לו עשרה מיליון ומחר לוקחים לו את הבית".
זו שמשלימה אותי
אם יש נושא שלוזון מדבר עליו בהתלהבות גדולה יותר ממוזיקה, זו המשפחה שלו: רעייתו סיגל, שתי בנותיו הודיה (22), קצינה במג"ב, והילה (20), שמתחילה לימודי סיעוד, ושמואל (32), בנה של סיגל מנישואים קודמים, המשרת כרס"ר בתותחנים. “הכרתי את סיגל ב־95', כשהופעתי במועדון לילה", מספר לוזון. “היא בדיוק חזרה מחו"ל והגיעה עם אחיות שלה למועדון. בשלוש בלילה, כשיצאתי משם, היא טפחה לי על הכתף כי חסמתי לה בטעות את המעבר ומאז הרומן בינינו התחיל ואנחנו בלתי נפרדים".
“עד היום, שאני בת 20 וכבר לא ילדה, אבא קם באמצע הלילה לראות שאני מכוסה, שאני נושמת ושהכל בסדר", אומרת הילה. “הוא אבא שחי את כל חייו בשבילנו ואחד כזה שיחסיר מעצמו כדי להעניק לנו הכל, שנהיה מאושרות, אבא שלי הוא סוג של מגשים חלומות".
“אבא שלי הוא המודל לחיקוי שלי", מוסיפה הודיה. “אכפתי, דואג, בעל לב ענק שכולו זהב. ייתן את כל כולו ונשמתו לאדם שצריך את עזרתו".
הודיה: “לכל מקום שאני הולכת, שמו של אבי הולך לפניו. לגדול בחברה שבה אבא הוא בן אדם מוכר, זה מרגש ומלהיב לראות שיש כלפיו כל כך הרבה הערצה".
הודיה: “מגיל קטן השתתפתי בהרבה תחרויות, הייתי ‘ילדת פסטיגל', הופעתי בכל הזדמנות שרק ניתנה לי. כיום השירה נשארה בגדר תחביב, אבל אין ספק שהיא חלק משמעותיי מחיי. השירות במג"ב היה החלום שלי, עוד מהיום הראשון של המיונים לצה"ל. קיבלתי הצעה להיכנס ללהקה צבאית, אבל סירבתי כי רציתי לתרום למדינה שלי את כל כולי. כשסיפרתי להורים שאני מתגייסת למשמר הגבול, אבא נרתע, כי בכל אופן זו רמת סיכון גבוהה והקרבה מאוד גדולה, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע. הגשמתי את החלום שלי. כיום, כשאני בשירות קבע, אני יכולה להגיד שאני עוסקת במה שאני הכי אוהבת והכי מאושרת ושלמה בשירות שלי. המטרה שלי היא להגיע כמה שיותר רחוק במערכת".
“יש לי ילדים טובים", אומר האב הגאה. “כאבא אני יכול להגיד לך שלא חסר להם כלום, הם מאוד מכבדים אותי וגם אני אותם. חשוב לי לתמוך בהם ולעזור להם ולא לייצר אפליה בין הבנות, אם זאת קיבלה מכנסיים - גם ההיא תקבל. אין מצב שלא".
בהקשר למשיכתן למוזיקה, מציין לוזון: “הילה פחות בקטע של מוזיקה, אבל הודיה היא זמרת מדהימה. יום אחד ישבתי בסלון ושמעתי שיר של כריסטינה אגילרה בוקע מהחדר שלה. הוא לא נשמע לי כמו הפלייבק המקורי. ראיתי שזו היא שרה וקיבלתי צמרמורת. היא יודעת לשיר מקצועי, ואני מקווה שיום אחד היא תעשה עם זה משהו".
לפני שנה וחצי לוזון הפך לסבא, כשלשמואל נולדה בת, ליה. “זה שינה אותי חבל על הזמן", אומר הסב, ששולף מיד מהטלפון תמונות של הנכדה. “זה עוד תא שלא היה קיים בגוף ונפרץ ממני. כשליה מגיעה - אני עוזב הכל ומבלה איתה. היא השראה. גם לפתיחת השיר החדש: הצלילים שפותחים אותו הם בהשראת הפעמון שהיא משחקת איתו. יום אחד שמתי אותה על הברכיים ונתתי לה לשחק עם הפסנתר, וממה שיצא פתחתי את השיר".