מבחינת מיכה שטרית, יום הולדתו ה־60 שחל היום הוא הזדמנות להסתכל לאחור. “אם הייתי יכול לרוץ ברוורס, הייתי רץ", הוא אומר, “אבל אני מאוד שמח, ובסך הכל אני מרוצה. אני מרוצה מהדרך. עד עכשיו הגשמנו הרבה מהחלומות שלנו, הקמנו להקה, פגשתי הרבה אנשים מדהימים בדרך, את ארקדי (דוכין – ד"פ) למשל, ואחרי זה את כל החברים שלי מלהקת ‘החברים של נטאשה’. זכיתי לעבוד עם כל האנשים שאני אוהב ושהערצתי בילדות שלי, לפגוש בדרך אמנים חדשים. לראות שהיצירות שלך תפסו מקום במה שנקרא ‘התרבות הישראלית’ ויש להן משמעות - זו זכות גדולה עבורי".
ב־13 בינואר 2023 ירשום שטרית הישג משמעותי נוסף בקריירה כשיעלה לראשונה מופע סולו בהיכל התרבות בתל אביב, שבו יארח בין השאר את אביב גפן, ברי סחרוף, יזהר אשדות ונינט, בניהולו המוזיקלי של לואי להב. כיוון שכל הכרטיסים למופע זה אזלו, פתח שטרית מופע נוסף במועדון “בארבי" בתל אביב ב־20 בפברואר. “אני מתרגש מאוד לקראת זה", אומר שטרית. “הייתי בהיכל התרבות, בקיסריה ובלייב פארק עם ‘החברים של נטאשה’, אבל לבד, אני מיכה, בהיכל התרבות? זו הפעם הראשונה. זה מרגש אותי".
הוא נולד במעברת קריית חוף בנהריה, בן לעולים ממרוקו. בהמשך עברו הוריו ליקנעם, שם בילה את שנות ילדותו. “ההורים שלי ואחי עדיין ביקנעם, שיהיו בריאים עד 120", הוא אומר. “המוזיקה תפסה אותי לראשונה כבר אז, בילדות, ביקנעם. כילד קיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי בצורה מיסטית דרך הגורל: לאבא שלי היה בית קפה שבו שיחקו קלפים, וללהקת חתונות ששיחקה נגמר הכסף. חברי הלהקה ביקשו קרדיט על מערכת תופים וגיטרה – והפסידו. אחי קיבל את התופים ואני את הגיטרה. אבא שלי ביקש מהמורה, אשר ויצמן ז"ל, שניגן באותה תזמורת, שילמד אותי לנגן כמה שירים. כך התחלתי".
על איזו מוזיקה גדלת?
“בבית שמעו הרבה מוזיקה: הרדיו עבד כל הזמן, היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, והיו לי הרבה תקליטים ותקליטונים, כך ששמעתי הכל מהכל: גם מוזיקה מרוקאית, גם פיוטים מבית הכנסת הצמוד לבית, בימי שישי ראינו את הסרטים בערבית, שמעתי ביטלס מצד אחד וסמי אלמגריבי וריימונד אבקסיס מצד שני. הרוק והפופ כבשו אותי יותר בתקופה הזו. הייתי שומע תקליטים של ג’ימי הנדריקס, ג’ו קוקר, ביטלס, אריק איינשטיין וכוורת. כנער הייתי מתקלט דיסקו, מוזיקה שחורה ופופ. הרבה תקליטים טובים יצאו בשנות ה־70, זו הייתה תקופה שהיו בה שינויים גדולים במוזיקה, וגדלתי לתוך הדבר הזה. הרוק והפופ דיברו אליי. אני זוכר שהלכתי לקנות את התקליט של ‘שיגעון המוזיקה’ של הבי ג’יז, ואז תקליטים של אלטון ג’ון ודונה סאמר".
בגיל 12 עבר לפנימייה בבית הספר החקלאי בנהלל, שם ניגן בלהקת רוק שהקים בשם “המשונים". “בפנימייה כתבתי שירים בעצמי וניגנתי על הגיטרה", הוא מספר. “המורה שלי למוזיקה, המוזיקאי מוטי המר, עודד אותי להתפתח בכתיבה אישית, והיה לי עולם שופע. הכל היה אז הרבה יותר פלורליסטי, היו סרטים הודיים, סרטים בטורקית, סרטים בערבית, קונג פו מהונג קונג".
בשנת 1979, במהלך שהותו בפנימייה, הכיר את ארקדי דוכין, אז עולה חדש מברית המועצות שהתגורר בקריות. “היה לי חבר בפנימייה בשם דוד בוזגלו, שאבא שלו היה אחראי על הלול, והוא אמר לי שיש איזה רוסי אחד, עולה חדש, שאני חייב לפגוש. נסעתי לשמוע את ארקדי, שהיה אז בן 16, בקריית מוצקין וזהו, שם נוצר הקליק בינינו. מהפעם הראשונה שפגשתי אותו התחלנו לכתוב יחד. ארקדי ממש הרשים אותי בכישרון הגדול שלו".
השניים החלו לנגן וליצור יחד. בהמשך שכרו דירה במגדל העמק והקימו להקות רוק כמו “ספטימה 5" ו"זרם מקומי". “עוד בקריות ארקדי ואני חלמנו וידענו שנצליח, לארקדי היה את הביטחון הזה. הרגשנו וידענו שזה זה ושאין שום דבר אחר", הוא אומר.
בשנת 85’ עברו שטרית ודוכין להתגורר בתל אביב והחלו, תחת השם “לא כולל מע"מ", להקליט שירים מקוריים שיצרו יחד. בשנת 87’ הקימו יחד עם הגיטריסט מיקי הררי והבסיסט שלמה (קוזו) אלמקיס את "החברים של נטאשה", שם שנתן שטרית ללהקה על פי צילום ישן שראה אצל דוכין. “גרנו במלון דירות זול, חיינו מעבודות מזדמנות והיינו במצב כלכלי קשה", הוא נזכר. “הגענו ממשפחות ממעמד בינוני־נמוך, ההורים שלנו לא היו עשירים. עבדנו כדי להשיג כמה לירות לעצמנו, התגלגלנו ועשינו את כל הדרך הקשה עד שהצלחנו".
כדי להתפרנס החלו שטרית ודוכין לכתוב שירים לאמנים אחרים. אחד השירים היה “לפעמים", שיר שאותו הקליט ילד פלא בן 13 בשם רון שובל. השיר הפך ללהיט ענק. הפריצה הגדולה של ה"נטאשות" הגיעה בשנת 1989, אז הוציאה את אלבומה הראשון, “החברים של נטאשה", שכלל להיטים כמו “מלנכולי", “נאמר כבר הכל" ו"את לא". “אחרי שהאלבום הראשון שלנו יצא והתקבל טוב, למרות שנשמענו שונה ואחר לגמרי ממה שהיה אז, זה היה בום לפרצוף", הוא אומר. “פתאום השירים שלך ברדיו, ואנשים אוהבים וקונים את התקליט. פתאום מוזיקאים שהערצנו התחילו לדבר איתנו, וזה הרגיש נהדר".
איך קיבלת את ההצלחה הזו?
“התמקדתי בעיקר ביצירה. לקח זמן, רק בשנים האחרונות התחלתי לקבל את ההצלחה. ראיתי בעצמי יוצר עם הזמן. אין לי מבט חיצוני על ‘מיכה שטרית’ אלא אני מי שאני. עכשיו אני מסתכל ומבין את המקום שלי, וזה עושה טוב כשאתה רואה שהשירים מחזיקים מעמד במרוצת השנים".
על ציר הזמן
בלהקה החל שטרית לעשות את צעדיו הראשונים כזמר, לצד דוכין. “הכי נוח לי לשיר שירים שאני כותב", הוא אומר. “באלבום הראשון כתבתי מה שכתבתי ושרתי את השירים האלה. באלבום השני, ‘שינויים בהרגלי הצריחה’, כתבתי לפחות חצי אלבום ושרתי יותר. ב’רדיו בלה בלה’, האלבום השלישי, הרגשתי שאני רוצה יותר לחזק את המעמד שלי ככותב ואמרתי לארקדי: ‘שמע, אני רק כותב ולא רוצה להלחין או לשיר’. אבל הוא הכריח אותי לשיר את ‘שברי את הטלוויזיה’ ועוד כמה דברים וזהו. ב’מסמרים ונוצות’, אלבום הסולו שלי, כבר התפוצצתי כזמר".
למרות שהיא נחשבת לאחת הלהקות המצליחות בעולם הרוק המקומי, “החברים של נטאשה" - שהחל משנת 90’ הצטרף לשורותיה המתופף ז’אן פול זימבריס - הוציאה שלושה אלבומים בלבד. בשנת 96’ הלהקה התפרקה לראשונה, בשנת 2008 התאחדה והתפרקה, ומשנת 2013 ועד היום פעילה, אך טרם הוציאה שיר חדש.
מה הדבק שמשאיר אתכם יחד כבר עשור?
“אנחנו להקה טובה. החיבור של ארקדי ושלי הוא חד־פעמי. היכולת שלנו ליצור שירים ביחד, הכימיה בינינו בכתיבה, והאופן שבו הלהקה מנגנת - יוצרים סאונד, צליל, שפה והלחנה מוצלחים וייחודיים, אז למה לעזוב את זה? הלהקה מנגנת ומופיעה מעולה. בעבר ההופעות שלנו היו קצת פחות טובות מהתקליטים, אבל ברגע שהעלינו את המופע ‘רדיו בלה בלה’, אמנות הבמה תפסה נופך משמעותי. להופיע לפני קהל, לתת לו אהבה ולקבל ממנו אהבה – זה נהדר. עם השנים אתה לומד להכיל את הדבר הזה שקוראים לו אהבה ולהודות ולקבל את זה".
אתה מרגיש שדור חדש מגלה אתכם?
“כל הזמן. גם כשאני הייתי צעיר, כל הזמן גיליתי אמני עבר. למשל כשגיליתי את הנדריקס, זה היה כמה שנים אחרי שהוא פרץ. בהתחלה אתה שומע את המוזיקה שלך, ואחרי זה אתה מגלה עוד ועוד מוזיקה. אנחנו מדינה צעירה, בת 75 אוטוטו, ולאט־לאט תרבות המוזיקה פה מתחילה להתהוות. יש ציר זמן שאפשר לשים עליו את כל העולם של המוזיקה שנוצרה פה בארץ. גם אנחנו נמצאים בציר הזה".
עד כמה שיטת העבודה שלך ושל ארקדי השתנתה לאורך השנים?
“אנחנו עובדים היום ממקום יותר נינוח. באיזשהו מקום היצירה המשותפת שלנו נעצרה, בייחוד כשהתחלנו עם אלבומי הסולו שלנו. כל אחד רצה לפלס לעצמו את הדרך באזורים המוזיקליים שהוא מבין ורוצה, וזהו. השיר האחרון שארקדי ואני יצרנו יחד היה ‘מי אוהב אותך יותר ממני’".
איך באמת נולד השיר הזה?
“ארקדי ואני אמרנו שנכתוב אלבום ילדים קצת מחאתי, ששמו הזמני היה ‘הילד ה־500 אלף’. התחלנו לכתוב שירים חברתיים מחאתיים, בהם ‘מי אוהב אותך יותר ממני’, שיש בו שאלות תם. לא המשכנו את הדבר הזה, ואז ארקדי בא עם הרעיון שחייבים להוציא את השיר הזה. הוא הוציא אותו באלבום אוסף שלו, וזה הפך להיסטוריה. כששמעתי את הלחן ואת ארקדי שר, הרגשתי שזו טרפת. הייתה לי תחושה שזה יהפוך ללהיט".
יש סיכוי לשיר חדש או אלבום חדש של הנטאשות?
“אני מקווה מאוד. יש איזו תשוקה שאני וארקדי נחזור לכתוב ביחד, ואני מתאר לעצמי שזה יקרה. כשזה יקרה, זה יקרה טוב. אף פעם לא חיפפנו בעניין הזה".
מעבר לשירים שיצר ב"החברים של נטאשה", ברזומה של שטרית יש גם שירי סולו שהפכו לנכסי צאן ברזל בפסקול המקומי, בהם “מסמרים ונוצות", “אינתי עומרי", “נמנע ממך", “טבריה" ו"באביב"; ושירים שכתב לאחרים, בהם “בגללך" (אריק איינשטיין), “מונסון" ו“עיר של קיץ" (ברי סחרוף), “שמחות קטנות" (עמיר בניון) ו"בגלל הרוח" (שלומי שבת).
לאחר שהלהקה התפרקה ב־96', שטרית ניסה להתניע את קריירת הסולו שלו. “הלהקה הייתה כל העולם שלי ופתאום להיות לבד זה לא קל", הוא מספר, “אבל למזלי יזהר (אשדות – ד"פ), שהיה נוכח מתחילת הדרך, גם בתקופת ‘החברים של נטאשה’, היווה השראה גדולה ועזר לי ובסופו של דבר התגברתי על זה. אמרתי לעצמי: ‘מה יש לי עוד לעשות חוץ מלכתוב שירים ולשיר אותם?’. בהמשך צירפתי להפקה את ברי סחרוף, וביחד איתו עברתי את המשבר הזה מלהקה לאמן סולו די בקלות. האלבום ‘מסמרים ונוצות’ התקבל יפה, חרש את הרדיו".
אש בעיניים
עד כה הקליט שטרית ארבעה אלבומי סולו, הלחין מוזיקה לסרטים ונטל חלק בשלל פרויקטים מוזיקליים.
מה אתה חושב על המוזיקה הישראלית כיום?
“יש דברים שאני מאוד אוהב ויש דברים שפחות. ענף הפופ מאוד התפתח, והוא כמעט מחק את מה שקוראים לו ‘מוזיקה מזרחית’, אבל זו תקופה מעניינת. זה סבבה, זה עשוי טוב כמו בכל מיני מקומות אחרים בעולם. בפופ יש יותר טובים ופחות טובים, כמו שהיה תמיד בכל סגנון מוזיקלי. זו הגדולה של הזמן, שהוא קובע מה ישקע ומה יישאר".
שטרית עבד בין היתר כאמור עם אריק איינשטיין. מעבר לשיר “בגללך", שיצר לאיינשטיין כאמור עם ארקדי דוכין, בהמשך הוא הלחין והפיק לו את האלבום “שמש רטובה" (2000). “זה היה חלום שמתגשם", הוא מספר. “כילד שמעתי את ‘אני ואתה’ ו’אמא אדמה’ וראיתי את כל המערכונים של ‘לול’ בטלוויזיה. הוא דמות שצבעה את הארץ קצת אחרת, עם חיוך ולב רחב. הוא השפיע עליי מאוד. האזנתי והאמנתי לו, והוא גרם לי להבין בגיל צעיר את המשמעות והכוח שיש למילים ולמי שאומר אותן. זה פתח אצלי ערוץ מאוד גדול. על הדשא בבית הספר ניגנתי שירים של אריק. פתאום פגשתי את אריק והוא העריך את מה שאני עושה. זה היה מרגש ובלתי נשכח. החוויה הכי גדולה בשבילי מהעבודה עם אריק הייתה כשהקלטנו את ‘אדומה שלי’, המנון הדאבל של הפועל תל אביב. לראות אותו שמח וקורן מאושר כשהוא שר על הקבוצה שהוא אהב - זו חוויה בלתי נשכחת. להיות איתו ברגע אישי כזה עבורו הייתה זכות".
אחד השירים שהלחנת למילותיו היה “פוליטיקה". כאמן אתה מרגיש נוח להביע דעות פוליטיות?
“להביע דעות זה רצוי ונחוץ, בייחוד כשיש הקשבה ואפשר לנהל דיון שהוא בלי אש בעיניים. אני לא יודע לדבר בסיסמאות, שזה מה שעובד היום. אתה צריך בשורה וחצי או בדקה וחצי להעביר את כל מה שאתה חושב, ואני לא בנוי לזה. אני בנוי לשיחות עומק ארוכות, וזה משהו שהיום לצערי לא קיים כבר. אין כמעט שיח של אנשי רוח היום, אלא הוא רק בשוליים, הוא לא במיינסטרים. אין לי את היכולת לדבר כמו פוליטיקאי ולהגיד את מה שאני רוצה בשורה וחצי, וגם לא לצעוק את דבריי. אני לא אדם שצועק, אני אדם שמעדיף לדבר. שיח מעמיק חסר לי היום. כיום הכל נפיץ, הופך לסערה ובומבסטי. הלכלוך על הקירות של הפייסבוק גולש למקומות שלא בא לי עליהם בכלל. אז בשביל מה לדבר אם אף אחד לא שומע? בשירים אתה יכול להביע את המחאה שלך ולהביא אותה לידי ביטוי. אולי עוד לא מצאתי את הדיבור כדי להעביר את הנושאים המורכבים האלה, אבל אם אמצא את המילים, אני אכתוב ואלחין אותן".
במבט לאחור אתה גאה בהישגים שלך בקריירה?
“מאוד. בסך הכל, רוב השירים שהוצאתי לאור מצאו את המקום שלהם. לוקח לי זמן להוציא דברים חדשים, אבל אני עומד במאה אחוז מאחורי כל מה שאני מוציא, ולשמחתי הרבה אנשים אימצו, אהבו ואוהבים. אני חושב שאני נמצא במקום הנכון. אני שלם עם הכל. איפה שהייתי צריך לבקש סליחה – ביקשתי. איפה שצריך להשתפר – השתפרתי".
מה עם שיר חדש? יש משהו בקנה?
“אני עובד על פרויקט חדש ששירים חדשים מתוכו יראו אור בקרוב"