ב־13 בינואר 2023 ירשום שטרית הישג משמעותי נוסף בקריירה כשיעלה לראשונה מופע סולו בהיכל התרבות בתל אביב, שבו יארח בין השאר את אביב גפן, ברי סחרוף, יזהר אשדות ונינט, בניהולו המוזיקלי של לואי להב. כיוון שכל הכרטיסים למופע זה אזלו, פתח שטרית מופע נוסף במועדון “בארבי" בתל אביב ב־20 בפברואר. “אני מתרגש מאוד לקראת זה", אומר שטרית. “הייתי בהיכל התרבות, בקיסריה ובלייב פארק עם ‘החברים של נטאשה’, אבל לבד, אני מיכה, בהיכל התרבות? זו הפעם הראשונה. זה מרגש אותי".
הוא נולד במעברת קריית חוף בנהריה, בן לעולים ממרוקו. בהמשך עברו הוריו ליקנעם, שם בילה את שנות ילדותו. “ההורים שלי ואחי עדיין ביקנעם, שיהיו בריאים עד 120", הוא אומר. “המוזיקה תפסה אותי לראשונה כבר אז, בילדות, ביקנעם. כילד קיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי בצורה מיסטית דרך הגורל: לאבא שלי היה בית קפה שבו שיחקו קלפים, וללהקת חתונות ששיחקה נגמר הכסף. חברי הלהקה ביקשו קרדיט על מערכת תופים וגיטרה – והפסידו. אחי קיבל את התופים ואני את הגיטרה. אבא שלי ביקש מהמורה, אשר ויצמן ז"ל, שניגן באותה תזמורת, שילמד אותי לנגן כמה שירים. כך התחלתי".
בגיל 12 עבר לפנימייה בבית הספר החקלאי בנהלל, שם ניגן בלהקת רוק שהקים בשם “המשונים". “בפנימייה כתבתי שירים בעצמי וניגנתי על הגיטרה", הוא מספר. “המורה שלי למוזיקה, המוזיקאי מוטי המר, עודד אותי להתפתח בכתיבה אישית, והיה לי עולם שופע. הכל היה אז הרבה יותר פלורליסטי, היו סרטים הודיים, סרטים בטורקית, סרטים בערבית, קונג פו מהונג קונג".
בשנת 1979, במהלך שהותו בפנימייה, הכיר את ארקדי דוכין, אז עולה חדש מברית המועצות שהתגורר בקריות. “היה לי חבר בפנימייה בשם דוד בוזגלו, שאבא שלו היה אחראי על הלול, והוא אמר לי שיש איזה רוסי אחד, עולה חדש, שאני חייב לפגוש. נסעתי לשמוע את ארקדי, שהיה אז בן 16, בקריית מוצקין וזהו, שם נוצר הקליק בינינו. מהפעם הראשונה שפגשתי אותו התחלנו לכתוב יחד. ארקדי ממש הרשים אותי בכישרון הגדול שלו".
השניים החלו לנגן וליצור יחד. בהמשך שכרו דירה במגדל העמק והקימו להקות רוק כמו “ספטימה 5" ו"זרם מקומי". “עוד בקריות ארקדי ואני חלמנו וידענו שנצליח, לארקדי היה את הביטחון הזה. הרגשנו וידענו שזה זה ושאין שום דבר אחר", הוא אומר.
בשנת 85’ עברו שטרית ודוכין להתגורר בתל אביב והחלו, תחת השם “לא כולל מע"מ", להקליט שירים מקוריים שיצרו יחד. בשנת 87’ הקימו יחד עם הגיטריסט מיקי הררי והבסיסט שלמה (קוזו) אלמקיס את "החברים של נטאשה", שם שנתן שטרית ללהקה על פי צילום ישן שראה אצל דוכין. “גרנו במלון דירות זול, חיינו מעבודות מזדמנות והיינו במצב כלכלי קשה", הוא נזכר. “הגענו ממשפחות ממעמד בינוני־נמוך, ההורים שלנו לא היו עשירים. עבדנו כדי להשיג כמה לירות לעצמנו, התגלגלנו ועשינו את כל הדרך הקשה עד שהצלחנו".
כדי להתפרנס החלו שטרית ודוכין לכתוב שירים לאמנים אחרים. אחד השירים היה “לפעמים", שיר שאותו הקליט ילד פלא בן 13 בשם רון שובל. השיר הפך ללהיט ענק. הפריצה הגדולה של ה"נטאשות" הגיעה בשנת 1989, אז הוציאה את אלבומה הראשון, “החברים של נטאשה", שכלל להיטים כמו “מלנכולי", “נאמר כבר הכל" ו"את לא". “אחרי שהאלבום הראשון שלנו יצא והתקבל טוב, למרות שנשמענו שונה ואחר לגמרי ממה שהיה אז, זה היה בום לפרצוף", הוא אומר. “פתאום השירים שלך ברדיו, ואנשים אוהבים וקונים את התקליט. פתאום מוזיקאים שהערצנו התחילו לדבר איתנו, וזה הרגיש נהדר".
בלהקה החל שטרית לעשות את צעדיו הראשונים כזמר, לצד דוכין. “הכי נוח לי לשיר שירים שאני כותב", הוא אומר. “באלבום הראשון כתבתי מה שכתבתי ושרתי את השירים האלה. באלבום השני, ‘שינויים בהרגלי הצריחה’, כתבתי לפחות חצי אלבום ושרתי יותר. ב’רדיו בלה בלה’, האלבום השלישי, הרגשתי שאני רוצה יותר לחזק את המעמד שלי ככותב ואמרתי לארקדי: ‘שמע, אני רק כותב ולא רוצה להלחין או לשיר’. אבל הוא הכריח אותי לשיר את ‘שברי את הטלוויזיה’ ועוד כמה דברים וזהו. ב’מסמרים ונוצות’, אלבום הסולו שלי, כבר התפוצצתי כזמר".
למרות שהיא נחשבת לאחת הלהקות המצליחות בעולם הרוק המקומי, “החברים של נטאשה" - שהחל משנת 90’ הצטרף לשורותיה המתופף ז’אן פול זימבריס - הוציאה שלושה אלבומים בלבד. בשנת 96’ הלהקה התפרקה לראשונה, בשנת 2008 התאחדה והתפרקה, ומשנת 2013 ועד היום פעילה, אך טרם הוציאה שיר חדש.
מעבר לשירים שיצר ב"החברים של נטאשה", ברזומה של שטרית יש גם שירי סולו שהפכו לנכסי צאן ברזל בפסקול המקומי, בהם “מסמרים ונוצות", “אינתי עומרי", “נמנע ממך", “טבריה" ו"באביב"; ושירים שכתב לאחרים, בהם “בגללך" (אריק איינשטיין), “מונסון" ו“עיר של קיץ" (ברי סחרוף), “שמחות קטנות" (עמיר בניון) ו"בגלל הרוח" (שלומי שבת).
התרעות פיקוד העורף