הלילה הנוסטלגי ששטף אמש את במת ה"אקספו" תל אביב הציף זכרונות מתוקים משנות התשעים וגם כמה שאלות פילוסופיות על תרבות הפופ.
ניסטרום בת ה-50 שרקדה על הבמה במכנסונים כחולים וגרביונים, ממש כאילו השנה היא 1997, ודיף שמשום מה היה מכוסה בזיעה כבר מהרגע הראשון שהופיע על הבמה, עוד לפני שהתחיל לשיר, גרמו לי לסלוח להם על הפלייבק (שהוקלט ככל הנראה במיוחד להופעות - ונשמע שונה מהגרסאות המקוריות של השירים), ולקפץ כמו במסיבת שכבה באולם הספורט של כיתה ה'.
רגע אחרי שתותחי הקונפטי נדמו בשעה 1:37 בלילה והערב המשיך למסיבת ניינטיז, בעוד רוב הקהל מתפזר בלחץ (בכל זאת, בגילנו אנחנו כבר לא רגילים לשעות האלו), עלתה בי תהייה. האם אנחנו באים להופעה כדי לשמוע את האמן שאנחנו אוהבים שר בלייב, גם כשיכולות השירה שלו רחוקות ממה שהיו בעבר, או שאולי נעדיף לעצום עיניים (או אוזניים) ולשחק אותה כאילו אנחנו לא שמים לב שאנחנו שומעים הקלטה. ואולי זה עניין של ז'אנר, ובמוזיקת פופ המופע גדול מהשירה והזיכרון מתוק כמו מסטיק בזוקה - אז מה זה משנה איך אקווה "באמת" נשמעים היום? ברבי גם ככה עשויה מפלסטיק.
התרעות פיקוד העורף