כשישראל גוטסדינר, מ"צמד רעים" המיתולוגי, העלה פוסט שבו כתב שהוא יוצא לראשונה, בגיל 74, במופע יחיד חדש, “החיים בצמד", הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. “מכל כלי התקשורת פנו אליי ושאלו אם ‘צמד רעים' התפרק, ואם בני (רוזנבאום, שותפו לצמד – ד"פ) ואני הפרדנו כוחות", הוא מספר. “הרגעתי את כולם ששום צמד לא מתפרק פה", הוא אומר. “כאדם שמח מטבעו אני מרגיש כמו בן 20 ורוצה לאתגר את עצמי בדברים נוספים. אני כל כך ממותג כחלק מ'צמד רעים' שלוקח לאנשים זמן להתרגל, אבל לקחתי זאת בחשבון".
מה גרם לך להעלות, לראשונה, מופע יחיד?
“בתקופת הקורונה היה לי הרבה זמן לחשוב, והילדים שלי אמרו לי: ‘אבא, יש לך כל כך הרבה סיפורים מרגשים, מצחיקים ומעניינים, תחלוק כמה מהם בטוויטר'. הבן שלי פתח לי טוויטר. אמרתי לבני, השותף שלי: ‘לא מגיע לזוג מוזיקלי שנמצא ביחד מעל 50 שנה להיכנס לספר שיאי גינס?'. כתבתי את זה בטוויטר והפכתי לכוכב שם, זה נהיה ויראלי. בכל יום פוגש אותי מישהו ושואל אותי: ‘כמה שנים אתם ביחד?'. הוא לא מתכוון אליי ואל אשתי, אלא אליי ואל בני. הוא אומר לי: ‘אני עם אשתי בקושי ארבע שנים, איך מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים? זה לא טבעי'. אני עונה לו: ‘אתה קם בבוקר, פוקח את העיניים וזוכר שאתה חי בצוות. צריך להכיל זה את זה וגם לדעת להתפשר'. הבנתי שאני צריך להעביר את המשנה הזו גם לקהל, ולא תמיד אפשר לעשות זאת בצמד. לכן הגיתי את הרעיון למופע הזה, במקביל להופעות שלי עם בני. ברגע שעברתי על כל התחנות שלי בחיים, הבנתי שיש לי פה משהו ביד שיכול לעניין אנשים אחרים".
במופע, שיושק ב־24 בינואר בשעה 20:00 ב"בית אורנית" בפתח תקווה, גוטסדינר לא מתכוון לשיר, אלא בעיקר לספר: “אני שר הכי יפה כשאני עם בני, ולכן במופע היחיד אני לא שר. אני מחמיא ומודה לבני במופע על כך שהוא מחזיק מעמד איתי, אני עובר על התובנות מכל תחנה בחיים, משלב קטעי וידיאו נדירים מההופעות ומהחיים, ומסביר איך צמד, שמופיע ביחד בארץ ובחו"ל, שורד ככה. אני מדבר במופע הרבה גם על זוגיות - על קים קרדשיאן וקניה ווסט, על סטטיק ובן אל תבורי. המופע שלי מיועד לכולם, וכבר קיבלתי הצעות להופיע בפני פנויים־פנויות. התובנות שלי עוזרות לכל מי שנמצא בזוגיות מכל סוג".
יש חששות?
“להגיד לך שזה קל אחרי 50 שנה שאתה עובד כצמד - לעמוד לבד על במה ולדבר, מבלי לשיר? זה לא קל, אבל אחרי תקופה ארוכה ביחד, ובגיל שבו אני נמצא היום, הרגשתי שהיו לי חיים מאוד צבעוניים, שלא תמיד אתה יכול להביא אותם כצמד".
איך שותפך, בני, קיבל את החלטתך?
“סיפרתי לו על כך, ובני מפרגן לי על כך ומאוד מכיל ומבין את ההחלטה הזו. כבר בעשור הראשון שלנו כצמד הגענו לתובנה שכל אחד מאיתנו זקוק גם לספייס. כך התחברתי ליגאל בשן, יהודה בארקן, טוביה צפיר, יגאל שילון ומני פאר. אני מתגעגע ליגאל בשן וליהודה בארקן מאוד. יגאל היה האיש הכי שמח ומצחיק בעולם, ואני מאוד כואב את האובדן שלו. לפני 30 שנה יגאל ומני פאר, שגם מאוד חסר לי, הגיעו אליי עם עוגת קרם והציעו לגלח לי את השפם. אמרתי להם: ‘בשביל צחוקים אני מוכן הכל!'. הם הדביקו לי את העוגה עם הקרם על הפרצוף וקיצצו לי את השפם. מאז בכל עשור אנחנו עושים זאת, גם כיום, עם החברים שנותרו. בני מיודד איתם, אבל הוא לא בחברותה שלהם. יש לו את החברותה שלו".
גב נפוח
גוטסדינר, כיום סב במשרה מלאה, נולד וגדל בתל אביב. כנער התחנך בישיבת בני עקיבא בנחלים. שם גם גילה את תשוקתו לשירה. “מצאתי שני חברים שגם הם אוהבים לשיר והקמנו שלישיית זמר", הוא מספר. “בפורים החלטנו להופיע ולשיר את השיר ‘מיכל שלי'. אז ניגש אליי ראש הישיבה ואמר לי, עם סיגריה בפה ומבטא ליטאי כבד: ‘גוטסדינר, אני רוצה שתתלווה אליי לחדר'. הייתי בטוח שהוא יריץ אותנו בכל ישיבות בני עקיבא, אבל הוא אמר לי: ‘גוטסדינר, אני רוצה שתביא את ההורים. אל תיתמם. לא אמור לעניין אותך צבע עיניה של מיכל ועם מי היא הולכת'. הוא לא הבין שזה רק שיר וטען שזה לא אמור להעסיק בחור ישיבה. מאותו יום, בכל פעם שעליתי על במה, שאלתי מי הקהל שבפניו אנחנו אמורים להופיע כדי לא לפגוע באף אחד".
בשנת 66' התגייס גוטסדינר למקהלת הרבנות הצבאית בניהולו המוזיקלי של מנשה לב־רן, שם פגש לראשונה בבני רוזנבאום, חיפאי ששר וליווה עצמו בגיטרה. “למזלי יצא שמנהל המקהלה גר ליד בית הוריי בתל אביב, אז הוא עשה לי אודישן וקיבל אותי למקהלה. כך, לפני מלחמת ששת הימים הייתי סולן המקהלה והסתובבתי בגאווה עם גב נפוח. בשנת 67', אחרי המלחמה, ניתנה הוראה לחלק את הלהקות לחוליות כדי להדביק את הביקוש. אז פגשתי את בני בפעם הראשונה. הוא נכנס על תקן זמר בריטון, והיה לו קול מדהים. לב־רן החליט שבני ואני נהיה חוליה בגלל שיש לנו הרמוניות נהדרות יחד. התחלתי להרגיש שההרמוניה הקולית הזו מעניינת, ואולי טובים השניים מן האחד".
הופעת הבכורה הרשמית שלהם כ"צמד רעים" הייתה על בימת פסטיבל הזמר החסידי הראשון בשנת 1969, שבו ביצעו את השירים “השם נפגשנו" ו"ותיק". “היינו הדתיים היחידים מבין כל משתתפי הפסטיבל הראשון", אומר גוטסדינר. “בכלל, היינו הדתיים הראשונים שהופיעו על במות אזרחיות". את השם “צמד רעים" הגו לילה אחד בדרך חזרה מהופעה של מקהלת הרבנות הצבאית ברמת הגולן, כשאחד מחבריהם חשב שבגלל שהם חברים כל כך טובים, השם הזה הולם אותם.
במשך שנות ה־70 הופיעו השניים דרך קבע בפסטיבלי הזמר החסידיים והפכו לכוכביהם הבולטים, עם להיטים כמו “עוד יישמע", “יחדשהו", “עד בלי די" ועוד. הייחודיות שלהם הייתה השילוב בין פופ־רוק למוזיקה חסידית, משהו שנחשב חדשני ופורץ דרך בפסקול המקומי של אותן שנים. “אם היינו שרים רק שירים דתיים, העסק היה מתפרק מזמן, מאז ומתמיד נמשכנו לגיוון", הוא אומר.
מה בעיניך הפסגות הגדולות שכבשתם יחד?
“בדצמבר 1988 היינו האמנים הראשונים שהופיעו ברוסיה לפני נפילת חומת ברלין. הגענו למוסקבה, עלינו לאחד הבתים וראינו את היהודים הרוסים המאוד משכילים. הם הוציאו לנו מהמזרן כמה קלטות שלנו, של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ומייק בורשטיין, והם אמרו לנו שהם למדו את השפה העברית דרך הקלטות שלנו. בנוסף, במלחמת יום כיפור עברנו, לצערי, מבית חולים לבית חולים וביקרנו חיילים שרופים מטנקים בוערים. באחד החדרים הופיעה יפה ירקוני והיא אמרה לנו שיש שמונה ברזילאים שנתקעו בתל אביב בגלל המלחמה והזמינה אותנו להופיע במועדון שלה (‘המערה' ביפו – ד"פ). הופענו בפני שמונה אנשים והתייחסנו לזה כמו להופעה בפני 50 אלף. בסוף ההופעה ניגש אלינו מנהל בית הספר היהודי הגדול בסאו פאולו והזמין אותנו להופיע בברזיל. במרץ 74' אכן הופענו שם, וזו הייתה אחת ההופעות הייחודיות שלנו".
הקהל מתמוגג
מה הסוד לאריכות הימים של הצמד בעיניך?
“אין ספק שפשרות הן חלק גדול מכך. אנחנו שותפים וחברים. להיות כל כך הרבה ביחד זה לא טוב כי אתה צריך גם ספייס. אנחנו לא הולכים יחד לסרט, אבל אנחנו חברי אמת בלב ובנפש. יש לנו את האיזון הנכון. האם לא התווכחנו אף פעם? אשקר אם אגיד שלא, אבל על דברים בנאליים, כמו למשל, כשהגשנו יחד בשנות ה־70 את התוכנית ‘שלום לבוא שבת' בטלוויזיה, למחרת היינו מתווכחים מי קיבל יותר זמן מסך מהשני. אבל אלו דברים זניחים. האהבה והכבוד שלנו זה אל זה חזקים מכל דבר. קח למשל את סיימון וגרפונקל, צמד שאני מאוד אוהב. בשלב מסוים הם הופיעו יחד ולא דיברו זה עם זה, ואני שואל: איך אפשר לתפקד כך כצמד? אצלנו אין ולא היה את זה. אנחנו כל כך מגובשים, והמשפחות שלנו גם מכירות זו את זו היטב. זה קשר עמוק ונצחי".
באיזו תדירות אתם מופיעים כצמד?
“לא בתדירות גבוהה. לאחרונה למשל הזמינו אותנו להופיע בקיבוץ ולשיר בלי תזמורת. אנחנו עושים ‘טיש', מספרים על החיים שלנו. הוא צוחק עליי ואני עליו, שרים שירים מחסידויות שונות, קצת נעמי שמר, קצת יורם טהרלב, וזה תענוג. הקהל מתמוגג. אני מאחל לנו להופיע עוד שנים רבות וארוכות יחד. עד עכשיו אני בהלם מההערכה שאנחנו מקבלים. אין יום שאני עובר ברחוב ולא אומרים לי ‘גדלתי עליך'. וזה לא שאנחנו בכותרות, ממש לא, אולי הגחנו פה ושם בתוכנית. אנחנו אומנם לא מיוחצנים כיום יותר מדי, אבל אנחנו מברכים על הכל".
יש שירים חדשים בקנה?
“פה ושם אנחנו מקליטים. כיום בעידן הרשתות קשה מאוד להוציא שיר. אם אתה רוצה לקדם שיר, אתה צריך למכור צהוב וללכלך או לדבר על טרגדיה שחלילה קרתה, ולנו ברוך השם אין את זה. לאחרונה הקלטנו כמה דברים עם עובדיה חממה, אבל איפה אתה שומע היום ברשתות מוזיקה כמו ‘אדון עולם'? בעיקר משדרים אותנו ברשתות הדתיות".
מה אתה חושב על המוזיקה העכשווית?
“אנשים בגילי יגידו לך שחסרות המלודיות, חסר ‘גשר הירקון', ‘השלושרים' ו'הטוב, הרע והנערה'. אני שומע המון מוזיקה, ואני מנסה להבין למה המוזיקה הזו תופסת את הצעירים. חנן בן ארי או ישי ריבו הם ענקים וגאונים בעיניי. הם לוקחים טקסטים מהמקורות, משנים אותם טיפה, אבל מדברים אל אנשים. יש בפירוש מלודיות, אבל גם מסר. אין כבר טקסטים כמו ‘עושה שלום במרומיו' או ‘יברכך', אבל יש תובנות ועומק שגם קהל לא דתי מתחבר אליהם. להגיד לך שאני מתחבר למוזיקת טיקטוק או שיש בזה אמנות? יכול להיות שכן, אבל אני לא מתבייש להגיד שאני לא מבין את זה ולא מתחבר. אבל כשאני יושב עם הנכד שלי באוטו ואני רואה שהוא מבסוט לשיר עם המילים – אני שמח על כך".