בשנות ה־70, הרבה לפני שחלמו על רשתות חברתיות או בכלל על אינטרנט, הדרך העיקרית לצרוך מידע על תעשיית המוזיקה הפופולרית הייתה דרך האזנה לרדיו ולתקליטים, בילוי בדיסקוטקים ומעל הכל - באמצעות שבועון אחד, שהיה האורים והתומים של כל מה שקורה במוזיקה ובבידור הקל – “להיטון".
השבועון, שפעל כ־20 שנה, הצליח להטביע את חותמו בענף התרבות הישראלית. בשמונה השנים האחרונות פועל הבלוג “להיטון.קום" בעריכת העיתונאי אהרון מורג וברוח השבועון הנוסטלגי, המשלב קטעי ארכיון מתוכו. גם קבוצת הפייסבוק “להיטון – עמוד אוהדים" מעלה שערים וכתבות מהשבועון המיתולוגי וצברה עד כה 20 אלף עוקבים שוחרי נוסטלגיה. בנימה אישית, במשך השנים הפך “להיטון" לפריט אספנות יקר, כשעלות גיליונות שהצלחתי לרכוש בשנים האחרונות בשווקים השונים נעה בין 80 ל־200 שקלים לגיליון אחד (הגיליונות המוקדמים הם היקרים ביותר).
בימים אלה יוזם מייסד ועורך “להיטון", העיתונאי דוד פז, פרויקט הדסטארט חדש, תחת הכותרת “מנציחים את להיטון". הפרויקט נועד לבצע דיגיטציה של 600 הגיליונות הראשונים, מהשנים 1969־1982, כלומר סריקה ועיבוד פוטושופ של כ־60 אלף עמודים שיונגשו לקהל הרחב בספרייה הלאומית בירושלים, ספריית כתבי העת בעברית של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה ואתר ברשת שיאפשר עיון ללא תשלום בכל הגיליונות.
“יש לי כרכים מ־12 השנים הראשונות של ‘להיטון’ ובמשך לא מעט שנים אני חושב על דרכים להנציח את השבועון הזה, שבמרוצת השנים הוצמדו לו סופרלטיבים כמו ‘מגזין הבידור המיתולוגי’ או ‘שבועון הבידור שייסד את תרבות הפופ והסלבס בישראל’", מתגאה פז. “בהתחלה חשבתי פשוט למכור את הכרכים כי זה שוק טוב, אבל מה שהציעו לי לא נראה מספיק מכובד, ואז התחלתי לקרוא על הדסטארט ומצאה חן בעיניי הפלטפורמה הזו, כי אתה תלוי בתורמים ולא בשום גורם אחר ולכן בחרתי בדרך הזו ואני מקווה להצליח בכך".
הכל התחיל בשנת 1967, במפגש בין פז לעיתונאי אורי אלוני ז"ל, שנפטר ב־2020, במשרדים של ההוצאה לאור “טמפו" שבה עבד פז. “הייתי בחור צעיר והתחלתי להימשך לנושא של כתיבה ועריכה. המוציא לאור, שמואל מור, קרא לי לחדר שלו והפגיש ביני לבין אלוני", נזכר פז. “שמואל אמר לי שאורי בא מאנגליה ונחשף לכל עיתוני הפופ הבריטיים של המוזיקה הקלה שהיו אז, ומנסה למצוא גורם שיהפוך את זה למשהו יותר ממוסד, רציני וקבוע".
עד אותה נקודה, למעט מגזינים כמו “מצעדי הפזמונים" (שהוציא רק שלושה גיליונות בשנת 1967) או טורי מוזיקה קטנים ב"עולם הזה", "הוליבוד", “לאישה" ו"עולם הקולנוע", לא היה מגזין שהוקדש כולו למוזיקה ישראלית. “זו הייתה תקופה שבה להקות הקצב החלו לתפוס תאוצה וכבשו את הדיסקוטקים ברמלה וברחוב המסגר בתל אביב, אבל לא היה שום מגזין שעסק בזה לעומק", מספר פז. “חשבנו על רעיון לפתוח את זה לדור הצעיר, ששמע מוזיקה בלי לדעת איך נראו האמנים, וזו הייתה נקודת ההנחה שממנה יצאנו".
פז התמנה לעורך השבועון ואלוני לקח על עצמו את הכתיבה, הראיונות וגיוס הכותבים. לאורך השנים כתבו בשבועון רבים וטובים, בהם אהוד מנור, מני פאר (בטורו “ממני אליכם"), דוד אבידן, עמוס אורן, יואל ריפל, דודו דותן, נעמי רון ועוד.
מלבד השבועון, “להיטון" התרחב גם לענפים נוספים: מלבד דירוג שנתי של להיטי התקופה וחלוקת פרסי אמני השנה, אלוני, פז ואלון יזמו את המופע “תקליט הזהב של להיטון" בהשתתפות מיטב אמני הפופ המקומיים, וכן הביאו להופעות מיוחדות את כוכבי סדרות הטלוויזיה “המלאך" (בראשם רוג’ר מור), איירונסייד" ו"סטארסקי והאץ’" וכן את מייק בראנט שנחשף לראשונה למעריצים דרך השבועון.
בשנים 1977־1979 יזם השבועון גם את תחרות “נערת היופי", תחרות יופי לצעירות (הזוכה של 1978 הייתה לא אחרת מאשר אילנה שושן) והביא כוכבים נערצים באותן שנים כמו ארנולד שוורצנגר, דיוויד סול, פול מייקל גלזר (כוכבי “סטארסקי והאץ’") ופיטר שטראוס. “אברהם אלון, בתור אמרגן ומפיק, ארגן את האירועים הנוצצים האלה", אומר פז.
השבועון גם חילק פרסים, ובכל מגזין היו מסתתרים חלקי תמונות של כוכב או כוכבת, ואם הייתם אוספים, שבוע אחר שבוע, את כל המגזינים – הייתם מרכיבים פוסטר ענק שיכולתם לתלות בחדר. זאת בנוסף למפגשים ושיחות עם אלילי הנוער, כמו גם דמויות מקרטון שלהם. בספטמבר 1976 התמזג “להיטון" עם השבועון “עולם הקולנוע" (שפעל כבר משנת 1951) ובמתכונת זו פעל עד סגירתו בדצמבר 1989.
“באוקטובר 73’, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, כל העיתונים חטפו מכה חזקה, וגם אנחנו, למרות שהמשכנו לצאת", מספר פז. “המפיץ של ‘עולם הקולנוע’, שהיה גם המפיץ שלנו הבין שלבד העיתונים לא ישרדו, אז החליט לאחד ביניהם. השבועון היה יותר עבה, בחלקו עסק במוזיקה ובחלקו בקולנוע, וזה הצליח מאוד. כל צד קיבל את החוזקות של הצד השני. מהגיליון הראשון המאוחד הדפסנו 40 אלף עותקים, שזה היה לא נורמלי במונחים של אז. השער הראשון חולק לשניים – חצי שער היה צילום של אילנית וחצי צילום של רוברט רדפורד. היה לנו גם כתב בשם אביק גלבוע שחי בהוליווד והיה איש הקשר שלנו שם. היו לו קשרים טובים שם והוא הביא לנו לארץ את הכוכבים הגדולים של אותה תקופה וראיין את כל הסטארים. אלה היו זמנים אחרים מאשר היום, אז כוכבי ענק כאלה לא הגיעו לישראל. זה היה טירוף".
פז ערך את “להיטון" עד 1982, אז עבר לערוך את הירחון “עולם האישה" ובהמשך ערך שבועונים נוספים בהם “פנאי פלוס" ו"ראש אחד". באשר ל"להיטון", בשנות ה־80 החל זוהרו של השבועון לדעוך, עד סגירתו בדצמבר 1989. “התחילה הידרדרות ב’להיטון’ כי מי שלקח אותו כמוציא לאור היה בעל בית דפוס שלא התעניין בתוכן אלא רצה להשתמש בו בעיקר כעיתון לפרסומות, והוא הוריד את העיתון לצורה מבישה", אומר פז. “במקביל שאר העיתונים החלו להוציא מדורי מוזיקה יותר גדולים בעצמם, ו’להיטון’ איבד את הייחודיות שלו".
התרעות פיקוד העורף