לא צפיתי בסרט על סטטיק. לא כי לא מסקרן אותי, נהפוך הוא, מאד מסקרן, אלא דווקא כי לא רציתי שהוא ישפיע עליי, בשום אופן או פרמטר, על ההאזנה לאלבומו החדש "לירז", אלבום הסולו שלו מאז  הפרידה המתוקשרת מבן אל תבורי. 

קראתי בפייד לא מעט ביקורות נגד סטטיק על הסרט, היו שגידפו אותו ש"הוציא את הכביסה המלוכלכת" על האקס המוזיקלי שלו בכדי לקדם את אלבומו, היו שחיבקו אותו על סיפורו האישי והכנות, והיו שגם שנאו וגם אהבו אותו באותה פעימה. אני? נייטרלי. לא ראיתי את הסרט ולא יכול לנקוט דעה. 

מה כן אני יכול? לכתוב את דעתי האישית על האלבום. ניגשתי לאלבום, שנוצר בצורה מתוקשרת בוילה בה כינס סטטיק את מיטב המוחות המוזיקליים של דורנו (ג'ורדי, איתי שמעוני, רון ביטון, עידו נצר, עמית מרדכי ודור גל) מתוך כוונה כנה לרקוח את האלבום הטוב ביותר, זה שמשלב את כל משפיעני המוזיקה המקומית לאלבום אחד שיהיה לא פחות ממופתי. ברקע יש את כל רכבת ההרים שעברה על סטטיק בתקופה האחרונה: הגירושים משרית פולק, השמועות על רומן עם אלה לי ובגידה, הריב והפרידה מתבורי, הסכסוך עם רון נשר (הם השלימו כבר? לא ברור עוד) ובוודאי עוד כל מיני שמועות שלא שמעתי ולא ממש התעניינתי בהן.

מה שכן ידעתי והיה ברור לי לכל אורך חייו של הצמד לשעבר, מבלי שבאמת מישהו אמר זאת ישירות, זה שסטטיק הוא המוח האומנותי והיצירתי מאחורי הצמד במובן של הכתיבה, ההלחנה והויז'ן, ובן אל, שהוא ווקאליסט מעולה, כריזמטי ובלעדיו הכימיה המחשמלת עם סטטיק לא הייתה קורית, אחראי יותר על הפלפל והאקשן. יחד הם השלימו זה את זה, הכילו זה את זה ובשיתוף עם מפיק העל ג'ורדי יצרו שילוש מוזיקלי קדוש שאי אפשר להתחיל לתאר אפילו את השפעתו פורצת הדרך על הפופ המקומי.

לכן, כששניהם יצאו עתה לדרך עצמאית, הרבה מוטל על כתפיהם ובייחוד הסקרנות לחזות כיצד הם נשמעים לבד (קרי אחרי ההצלחה המסחררת כשהם מהשמות המפורסמים במדינה. נניח לרגע  בצד את הקריירות שלהם לפני המותג "סטטיק ובן אל"), מה הם יעשו ושאלת השאלות: האם הם יצליחו בנפקד באותם דציבלים? אין לי יכולת לנבא ואפילו לשער תשובה אלטרנטיבית לשאלה זו, אבל מה שאני כן יכול לומר – שזה לא יהיה אותו דבר, ואיני אומר זאת דווקא לגנאי.

לטעמי בשנתיים האחרונות השירים שלהם (למעט "אפס מאמץ" עם נטע ברזילי שהיה שיחוק של העולמות) פחות עניינו אותי, לא מוזיקלית, לא אומנותית, לא ווקאלית ולא רעיונית. הרגשתי את עייפות החומר וזה פחות הפיח בי את ההתלהבות שאפפה אותי בימי "ברבי", "כביש החוף", "סלסולים", "זהב" ו"טודו בום".

השבוע, כאמור, סמוך לסרט בו חשף את סודותיו (שוב, לא צפיתי בסרט עוד, אמרתי, כן?), השיק סטטיק את אלבום הסולו הראשון שלו "לירז", שם מאד סימבולי שכן אמנם כולנו מכירים אותו כ"סטטיק", שם במה מחשמל, אבל עד כמה אנחנו באמת מכירים את לירז רוסו? האדם? האם יש לו אלטר אגו? האם הוא שונה מהתדמית שאימץ לעצמו? האם זהו אותו הבנאדם? האם הוא בפיצול אישיות? האם כל התשובות נכונות?

עם תהיות אלה ניגשתי להאזין לאלבום. האלבום נפתח בדיאלוג שסטטיק מנהל עם לירז (או הפוך) בשיר "לירז", שיר שבעודי כותב שורות אלו ניצב במקום הראשון ברשימת הסרטונים החמים ביוטיוב והוא מעורר סקרנות, לא רק כי סטטיק חוזר בו לשורשיו ולמקורות כראפר ועושה ראפ פרופר, אלא כי הוא מספק הצצה אותנטית לעולמו הפנימי, למאבק הכוחות העצום בינו לבין הדמות שעטה עליו, לרגעי השבירה והכאב לצד ההצלחות הגדולות, להלקאה העצמית על המחיר שההצלחה גבתה ממנו ואולי ההבנה שהשמירה האבסולוטית על התדמית לא באמת שווה את המחיר שהוא מוכן או רוצה לשלם, וכי במהלך הדרך הוא שכח את הסיבה שלשמה הוא הפך לאמן – המוזיקה. 

השיר מציג גם את הניגודיות האמנותית: בפזמון הוא שר ולא מדקלם, מה שמעיד גם על המאבק האמנותי, כנראה, שניהל בין הרצון לעשות ראפ לבין הצורך לספק את הסחורה המשומנת, מאבק שאין בו מנצחים אלא רק מפוכחים.

לאחר האווירה ה"כבדה" של הסיפתח, "בלנסיאגה" הוא שיר מועדונים אולטימטיבי של דאנס שנשמע כמו סטטיק ובן אל בתקופה הגרועה שלהם, שיר נוסחתי ומיותר שאמנם מתאים לאווירה של מסיבה, אבל אין בו את העומק, העניין או הכנות המעניינת, הגם ששירת פופ היא הצד החלש ביותר של סטטיק, בייחוד כשהיא באה לבד. 

השילוב הנכון בין שיר מסיבתי לראפ בועט, קליט וממכר בא לידי ביטוי בשיר השלישי "רונדלים", שמהאזנה ראשונה ברור כי יהפוך לאחד מלהיטי האלבום הגדולים, כי יש בו את כל המרכיבים של שיר ראוי: טבעיות, אותנטיות, פזמון שחוזר על עצמו והולם בראש (בקטע טוב) ובעיקר כנות לא מהונדסת (מה שאי אפשר לומר על "בלנסיאגה" למשל). אותה תחושה הרגשתי גם כששמעתי את "הפשע המושלם", בו סטטיק משתף פעולה עם עדן בן זקן, שהחוליה החלשה שלה זה שבאמצע השיר היא מנסה לעשות ראפ וזה גרוע, אבל החלק בו שרה והשילוב והכימיה שלה עם סטטיק בולטת ומצילה את השיר ואף תורמת לו.

ב"להיט של שיר אחד" יש את המלודיה המצוינת והקליטה, הביטים הנכונים והמשמעות העמוקה, השילוב המדויק בין ראפ לפופ והתחושה שגם שיר זה עתיד להפוך לאחד הלהיטים הגדולים מתוך האלבום. סוג הדברים שמרגישים מיד. שיר שנשמע כמו אח פחות מוצלח שלו הוא "בול באמצע", שאולי הפזמון שלו קליט אבל השיר לא מתאים ולא תפור לקולו ולמידותיו הקוליות של סטטיק והוא שיר פשוט סתמי ומיותר.

"סופרסטארית" גם שובה את הלב מהאזנה ראשונה, לא בגלל החריזה המאולצת (בילי אייליש – אייריש?) אלא בגלל ההומור, המעברים המוזיקליים המעולים ומאזן הכוחות הנכון בין ראפ לפופ. אותו דבר הרגשתי ב"תחנונים", בו שירת הפופ של סטטיק נשמעה הכי נורמלית (בניגוד לשירי האלבום שקדמו לו) המצוין וההדוק.

הלהיט הכי גדול מהאלבום להשערתי יהיה "על הראסי", גם מוזיקה ים תיכונית מעורבבת בהיפ הופ, גם חפלה קליטה וקצבית, גם טקסט הומוריסטי וגם וייב מגניב, גם הפקה מוזיקלית יותר משוחררת וחופשית וגם אותנטיות ישראלית שאי אפשר שלא להידלק עליה. ללא ספק שזה הטיל הבליסטי באלבום ושיר שמכוון מלכתחילה להפוך ללהיט (בניגוד לשיר הפותח את האלבום שהוא יותר כנות טוטאלית נטולת כוונות מסחריות, לתחושתי).

שיר שלדעתי התפספס הוא "טרנטולה" שסטטיק מבצע עם אגם בוחבוט, שיר שמבחינה מוזיקלית וטקסטואלית הוא להיט בטוח, אבל ניכר כי אין כל כך כימיה וחיבור בין השניים, ועל אף שבוחבוט זמרת מצוינת היא לא נשמעת כל כך טבעית וחופשייה בשיר הזה, והתוצאה בולטת לאוזן, זה חיבור מאומץ ולא כל כך מתאים שמתפספס. בחירת שיר אחרת לשניים או לחילופין מבצעת אחרת לשיר הזה יכלה למנף אותו יותר, בעיניי.

שיר מפוספס נוסף שיכל בקלות להיות להיט של סטטיק ובן אל הוא "לשטוף את העיניים" שמבוצע עם איתי לוי. יש בו את כל האלמנטים של להיט, אבל אין בו את בן אל תבורי, שהשיר הזה תפור בדיוק למידותיו ולחשמל המקודש שלו עם סטטיק. לוי הוא זמר מעולה וכריזמטי ונותן ביצוע מצוין, אבל זה לא זה, אין את הפלפל הזה שרק בשילוב של סטטיק-בן אל-ג'ורדי יכול לקרות. בלי המניירות התבוריות השיר הזה נשמע כמו עוד שיר סטנדרטי וקצבי מאד, אבל בשביל להפוך ללהיט צריך את כל החבילה ופה יש תחושה של חוליה חסרה. לפחות עבורי.

האלבום נחתם עם "מחול", שבמובן מסוים סוגר מעגל עם השיר הראשון, הפעם דיאלוג אישי בינו לבין הטוקבקיסטים, כלי התקשורת וכל רוקמי השמועות עליו ועל חייו הפרטיים. בשירת פופ מלודית ורכה (שנשמעת מעולה) הוא מצליח ברגע כן ואמיתי לגלות אצולת נפש ולהתוודות כי הוא סולח ומוחל לכל המקטרגים שצלבו אותו ברשתות החברתיות. 

אם בתחילת האלבום הוא עשה חשבון נפש עם עצמו, אז תהליך העבודה על האלבום הוביל אותו אולי למסקנה שרק ברגע שהצליח לסלוח לעצמו, הוא יכול להרשות לעצמו למחול לאחרים. אבל הסליחה שלו לא הדדית, שכן הוא חותם את האלבום באומרו: "אנלא רוצה את הסליחה שלכם תראו את זה סגור, שם אתכם מאחוריי והאלבום הזה גמור". כן, בכך נגמר האלבום ונשברת שתיקתו של סטטיק. 

בשורה התחתונה, אני לא יכול לומר שזה אלבום מופת שלא נשמע כמותו בישראל כי הוא לא מיוחד כל כך, אני גם לא חושב שזה אלבום בלתי נשכח או אלבום שיותיר חותם במוזיקה הישראלית (אם כי זאת איני יכול או מורשה לקבוע כי הזמן הוא השופט העיקרי. אין לי את הזכות לגרוס זאת אלא רק לחוות את דעתי), אבל אני כן חושב שזה אחד האלבומים המעניינים ששמעתי לאחרונה, מסקרן מאד (לא רק בגלל שסטטיק נפרד מבן אל אלא בגלל שסטטיק יוצא לאור בזכות עצמו.

סקרנות דומה תהיה לי כשבן אל יוציא שיר סולו חדש) ויש בו מספר הברקות. לא כל השירים טובים, יש שירים שהיו צריכים להישאר באותה וילה שבה נוצרו, אבל אלו שציינתי לשבח (לטעמי האישי) לעיל, הם יותר מראויים ובצדק צפויים להפוך ללהיטים בולטים בישראל.

סטטיק לא נכנס לנעליים גדולות אלא תפר אלבום לנעליו שלו, הוא מצליח להראות שהוא עומד בזכות עצמו גם ללא הטייטל של צמד, כישרוני מאד ליצור שירים מעולים ובעלי אמירה (אלו מהם שאינם ממוסחרים, הכוונה) וגם ווקאליסט מצוין (במיוחד ב"מחול" התרשמתי מכך מאד).

אחרי ההאזנה לאלבום, אני לא רואה הבדל בין לירז לסטטיק אלא אני חושב שבסיום המסע הזה הוא מצד את האיזון בינו לבין התדמית שלו ועכשיו כל שנותר לנו לעשות זה להסתקרן להפתעות הבאות שהוא יעניק לנו. אישית, אני צופה גדולות. בינתיים,  אם תסלחו לי, אתפנה לצפות בסרט המדובר.