ירושלים המחולקת של אמצע שנות ה־60. אולפני "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה. בצדם של ילדי מקהלת פינת הילד בניצוחו של צבי בן־פורת ניצבת ילדה בת 11 משכונת תל ארזה הסמוכה, שלא מתבלטת במיוחד. “אף אחד לא היה מסוגל לשער שדווקא אני אהיה היחידה מילדי המחזור שלי במקהלה שתגיע לקריירה", נזכרת כעת אביבה אבידן, שתחגוג בשבת הקרובה, 18 במרץ, את יום הולדתה ה־70. “שם הכל התחיל. להוריי לא היה כסף לחוגי מוזיקה או בלט, ועל המקהלה ברדיו לא היה צריך לשלם. למרות שהייתי אז בצד, כמי ששרה סולואים מאז גן הילדים הרגשתי שאגיע למשהו".
אבידן טוענת שעליה לצבוט את עצמה כדי להאמין שהיא אכן בת 70. “אני בכלל לא מרגישה את הגיל ושרה ורוקדת כמו תמיד", היא אומרת. “בעיניי הגיל הוא רק מספר, לא יותר".
אבידן לבית שמואלי גרה זה מכבר בנחלת יצחק בתל אביב, אבל את הירושלמיות, המוטבעת בה, אף אחד לא יוכל לקחת ממנה. היא גדלה כבת אהובה בין ארבעת בניהם של אם ממוצא סורי ואב ממוצא כורדי. “אבא שלי היה נהג מונית, שבערבים עבד כסדרן בקולנוע ‘אוריון', ואני נהניתי מכך", היא משחזרת. “ראיתי המון סרטים שם ובכל בתי הקולנוע בעיר, שהייתה לי אליהם כניסה חופשית. ראיתי לפחות 11 פעם את ג'ולי אנדרוז ב'צלילי המוזיקה', וכל כך רציתי להיות כמוה.
בגלל הסרטים של אלביס פרסלי הייתי מאוהבת בו כילדה. הלכתי לסרטים הכי־הכי, כמו ‘אקסודוס' ו'חלף עם הרוח', ואחרי הצפייה ב'סיפור הפרברים' הייתי חוזרת הביתה ומדגמנת את התנועות מול הראי. זה היה בית הספר שלי לקריירה".
כנערה, אבידן למדה לנגן בגיטרה ובחצוצרה, רקדה בלהקת מחול של ריקודי עמים והצטיינה בשיעורי התעמלות, “אבל את הלימודים אהבתי פחות". יום אחד אביה לקח אותה למבחנים ללהקות הצבאיות בבית החייל בתל אביב. “מיליונים באו להיבחן שם, ביניהם ירושלמית שפגשה לראשונה תל־אביבים שנראו לי כמו יצורים מכוכב אחר", היא מספרת.
“התקבלתי ללהקות עם השיר ‘ידיד נפש', שעדנה לב שרה בפסטיבל החסידי. בקטע משחקי של הומור ביצעתי את השיר ‘מיכאל' בכל מיני מבטאים, אך מה שפתח בפניי את הדלת היה קטע של מחול עם תוף מרים. הכוריאוגרף יעקב קלוסקי, שהיה אחד הבוחנים, נקרע מצחוק, גרם לכך שאתקבל, ומכל הלהקות התנפלו עליי".
אלא שעל אף התקבלותה ללהקות הצבאיות, נשלחה לצנחנים. “כהיפרית עם הפרעת קשב לא ידעו שם מה לעשות איתי במשרד, חוץ מלענות לטלפונים ולהגיש קפה למפקדים", היא מספרת. “חודשיים הסתובבתי שם עם כומתה אדומה על הראש, מתוסכלת בלי להקה, ועשיתי בלגן עד שהגיע המכתב הגואל מלהקת פיקוד הדרום".
כשהמנהל המוזיקלי עודד פנחסי הביא לתוכנית “מדרום תיפתח הטובה" את “אלעד ירד אל הירדן", שירו המרגש של אברהם זיגמן, הוא ייעד אותו לאחת מוותיקות הלהקה, אך ליתר ביטחון שאל את הבנות: “מי חושבת שתוכל לשיר את השיר יותר טוב?". “אני!", הכריזה אבידן. “שירי!", הוא פקד עליה, שעה שננעצו בה מבטים מזרי אימה. והיא שרה וזכתה בסולו.
“באותו רגע נגזר דיני", מספרת אבידן. “בבת אחת נהייתי אויבת הציבור. החבר'ה הטילו עליי חרם שנמשך כמה ימים וגרם לי להרגיש כמי ששמו לה אות קין על המצח. את החרם הפגתי בדרכו של אבא שלי ז"ל, שהיה אומר כי את האויב מנצחים בדבש. זו אימרה שמלווה אותי כל החיים. פינקתי את החבר'ה בשקשוקות ובטוסטים, וכשהם ראו עם מי היה להם עסק, החרם נעלם כלא היה והשיר נשאר שלי".
בהמשך היא התבלטה בלהיט נוסף של הלהקה, “ארץ ישראל יפה", מאת דודו ברק ושייקה פייקוב, אך לאחר שחרורה מהלהקה, שבה שירתה בין השאר לצד חנה לסלאו וציפי מור, עברו למעלה מ־17 שנים עד שהוציאה את תקליטה הראשון. חוויות בלתי נשכחות מבחינתה היו הופעותיה במלחמת יום הכיפורים. “נשלחנו להופיע בסיני, כשעדיין היו שם קרבות", היא מספרת. “כמה זה היה מפחיד. כשהתקלחנו, טיל נפל בבום אדיר לא הרחק מאיתנו, ופקדו עלינו להשתטח על האדמה".
לאחר המלחמה אבידן הופיעה בתוכניות טלוויזיה כמו “מועדון הצועני השורק", קיפצה בין הצגות ילדים, “אפילו שיחקתי את שלגייה!", הופיעה בחתונות, “שם אפשר היה להרוויח כסף טוב ואחר כך לבזבז אותו", ואף שרה ב"להקת פיאמנטה". ב־78' החליטה לנסוע ללונדון, נסיעה שהתגלתה כגורלית מבחינתה. “אם כיום חבר'ה נוסעים אחרי הצבא לדרום אמריקה, לונדון הייתה הדרום אמריקה שלי", היא אומרת. “כמי שחוץ מלשיר הייתה טובה גם בלתפור, עבדתי שם בחנות פרוות מפוארת לקראת לימודי אופנה, שאליהם לא הגעתי. פגישה מקרית עם יקי במקדונלד'ס שינתה לי את כל התוכניות".
בלונדון היא נישאה ליקי אבידן, כיום בעלה לשעבר, שהיה אז מעובדי חברת התקליטים “ישראדיסק", שהפיקה את פסטיבל שירי הילדים. “פגשתי גבר נאה והרגשתי לידו מחוזרת", היא משחזרת. “בלונדון נולדה בתנו הבכורה, מאיה. בהשפעתו שבתי למוזיקה ולארץ, לאחר שממילא כל מה שחיפשתי זה בן זוג מתאים לבנות איתו בית ולהביא איתו ילדים, בדיוק כפי שחינכו אותי במשפחה".
לאחר כ־20 שנה, השניים, הורים לשלושה, התגרשו. “כשזה נגמר, זה נגמר, גם אם מוסד הנישואים הוא קדוש בעיניי, אבל נשארנו ביחסים טובים", היא אומרת. “אני שמחה בשבילו על שהצליח להקים משפחה חדשה".
ואת?
“לי טוב איך שאני".
לאורך השנים ניהלה מערכת יחסים זוגית עם האלוף בדימוס והשר לשעבר יוסי פלד. “הוא איש מקסים", היא אומרת, “אבל לא התאים לנו להמשיך. בכל מקרה, נשארנו בקשר".
“כי צריך להתפרנס"
לאחר שנתיים וחצי בלונדון, שם נבצר ממנה להופיע בגין היעדר רישיון עבודה, חזרה אבידן ארצה. “אני לא מבינה את אלה המתאהבים בסיר הבשר בגלות", היא אומרת. “אף פעם לא הרגשתי בלונדון שייכת. ככה זה כשלא אוהבים אותנו, היהודים".
כאן שבה להופיע בחתונות “כי צריך היה להתפרנס". ב־82' הצטרפה ללהקת הליווי של אבי טולדנו, שקטף עם “הורה" את המקום השני בתחרות האירוויזיון שנערכה בבריטניה. “מבחינתי, זאת הייתה חוויה מהממת ובלתי נשכחת", היא אומרת. “אבל אני רציתי קריירה עצמאית".
ב־91' היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה “יהיה בסדר".
המנוע שמאחורי הוצאת האלבום היה בעלה דאז, יקי, ששימש כמנהל ההפקה באלבום שיצא בחברת “בן־מוש", בהפקתו המוזיקלית של יהודה גבאי ובניהולו האמנותי של יוני רועה. שניים מארבעת השירים שרועה תרם לו - “פרי גנך", שהוא חיבר לזכר חברו שנפל ו"איש יקר שלי", שהוא כתב עם חמוטל בן זאב - הפכו ללהיטים. שיר הנושא של האלבום “יהיה בסדר" הפך לאחד מהמנוני תקופת מלחמת המפרץ והיה שירו היחיד שהתפרסם של מחברו, אבי מוסקוביץ'. הייתה זאת ציפי מור, חברתה הקרובה של אבידן מימי הלהקה הצבאית ואחותו, שהביאה ממנו את השיר, כשביקרה אצלו בארצות הברית, בתקופה שהוא חי שם. מוסקוביץ' נספה בתאונת אופנוע לאחר שובו לארץ.
רועה, ששמע את שירתה של אבידן לראשונה במועדון ביפו, נתן את הטון גם באלבומה הבא של אבידן, שנקרא “פלפל", כשם שיר שהוא כתב עם אהוד מנור. אחד הלהיטים באלבום היה “כותל המזרח", שיר שחיבר רועה עם דוד ברק, ואותו ביצעה אבידן עם דקלון, “לאחר שבדרך להקלטה נשרו מועמדים נוספים להשתתפות בה".
בסך הכול הוציאה אבידן עוד שישה אלבומים, שבהם לא הצליחה לשחזר את הצלחת שני אלבומיה הראשונים. מאז הופעת אלבומה השמיני, “צו הלב",ב־2010, לא הוציאה עוד אלבומים. “הוצאתי מאז כמה סינגלים וראיתי שלא קרה איתם הרבה", היא אומרת. “הקהל רוצה את הצעירים, ואין לי ויכוח עם זה. אני לא מהמתבכיינים ולא אבוא בטענות בנוסח ‘זרקו אותנו'. להוציא אלבום זה דבר יקר וחבל על הכסף".
בלי מריבות
בשנים האחרונות אבידן קורצת לטלוויזיה. בין היתר, היא הייתה בין משתתפי הריאליטי “היכל התהילה". “הצלחתי להעביר שם שלושה שבועות בלי מריבות", היא אומרת, “אבל אם יציעו לי להשתתף ב'אח הגדול', לא אלך לשם. בהחלט הייתי הולכת על ‘רוקדים עם כוכבים', בתקווה שהגוף שלי יחזיק מעמד, לאחר שנים שלא רקדתי".
לא מכבר היא השתתפה בתוכנית “המסעדה הבאה" ונופתה בראשיתה. “לא התאמתי שם לקונספט", היא אומרת. “הרי ברור שלא אוותר על השירה כדי לפתוח מסעדה". זאת אף שענייני קולינריה אינם זרים לה. לפני 13 שנים היא הוציאה את “אביבה מבשלת", ספר שופע מתכונים שצורף לאלבומה “צו הלב". פרט לכך, בימי הקורונה היא פתחה זמנית קייטרינג משלה, כי “עם המרץ שלי לא יכולתי לשבת בבית בחיבוק ידיים".
את לוקחת חלק במחאה הנוכחית?
“אני לא בהפגנות ואף פעם לא הייתי. לא מבינה בזה הרבה ולא מתערבת. כואב לי לראות את הפילוג בעם שלנו ואני חרדה לגורלו. אכן, אין לנו ארץ אחרת. נולדתי כשהמדינה הייתה בת חמש ואני עוד זוכרת את מצעדי צה"ל בירושלים. היינו אז פטריוטים עם גאווה לאומית. איפה זה היום? מדאיג אותי הקרע שהתהווה כאן, אבל אני לא מתערבת ולא לוקחת צד של ימין או שמאל".
בגילה טוענת אבידן כי היא עדיין מתקשה לחשוף את רגשותיה. “בדרך כלל אני לא ממש מוציאה את הבפנוכו", היא אומרת. “ולא בדיוק יכולים לדעת מה עובר עליי. גם כשנראיתי הכי חייכנית בעולם, זה לא תמיד היה ממש ככה. בסך הכל החיים יפים ואין לי תלונות. אפילו אופיע ביום העצמאות בכיכר ספרא בירושלים, ואם יהיו עוד הופעות, איענה להן בשמחה".