זו משימה לא פשוטה לתפוס את שרה’לה שרון לראיון בימים שלפני מופעי פסח ויום העצמאות. לצד החזרות האינטנסיביות, בשלישי הקרוב, 11 באפריל, היא צפויה להופיע בפעם הראשונה בקריירה הענפה שלה בפסטיבל ימי זמר בחולון לציון 45 שנות קריירה, ובמסגרת הופעתה גם יוענק לה פרס מפעל חיים מטעם הפסטיבל ועיריית חולון על פועלה למען הזמר העברי (תיאטרון חולון, אולם 3). “זה מאוד מרגש, אני אנגן במופע שירים שליוו תחנות בחיי, למשל ‘ניגונים’ ו’העגורים’, לצד שירים של יורם טהרלב, נעמי שמר, אהוד מנור וחנן בן ארי”, היא אומרת. “אני אומנם מקבלת פרס מפעל חיים מטעם פסטיבל ימי הזמר בחולון ולא מהממשלה, אבל זה מרגש לא פחות. זה יהיה ערב מיוחד. אני אדבר בערב הזה גם על ההפגנות כי אני מרגישה שכולנו זקוקים לתקווה הזו בימים טרופים אלו”.
שרון לקחה בשבועות האחרונים חלק פעיל במחאה נגד הרפורמה המשפטית. “אני לא מכניסה את ההפגנות למועדוני הזמר שלי, אבל כשאני לא בהופעה – אני נוסעת בכל מוצאי שבת עם הקלידים שלי להפגין, להניף דגלי ישראל וגם דגלי להט”ב ולשיר שירי תקווה ושלום כמו ‘שיר לשלום’ של יענקל’ה רוטבליט ויאיר רוזנבלום, ‘אין לי ארץ אחרת’ של אהוד מנור וקורין אלאל או ‘מחר’ של נעמי שמר, שירים שמביעים תקווה, כי התקווה זה מה שנותר לנו”, היא אומרת. “הייתי הראשונה לצאת נגד הרפורמה המשפטית וגם אני לא מאמינה לאף מילה של יריב לוין. הוא לא רואה מה שקורה בעם ולא מעוניין לשמוע מה שקורה. הוא לא רואה את הפילוג בעם שלנו וגם לא מוכן להקשיב. כשאני לא במועדוני זמר, אני אומרת את דעתי. מה יכול לקרות? לא ייקחו אותי בגלל זה לעבודה? שלא ייקחו, אני בגיל פנסיה. וחוץ מזה, יש מספיק אנשים שמסכימים איתי”.
“לדעתי זה שתול בנשמה ובלב שלי, והרצון להנחיל את הזמר העברי הוא המנוע החזק שלי. בילדות, האחים שלי נהגו לקרוא לי ‘שרה מרץ’ כי כל הזמן הייתי במרץ ובפעילות. אני מאמינה בטבע, לא תמיד אני מאמינה באנשים כי יש המון אנשים שונים. אני מסתכלת להם בעיניים, וכשאני רואה שהם נכנסים למופע קצת עצובים, אני דואגת שבשירים הם יחייכו וישכחו מה שהעיק עליהם”.
“הזמר העברי לא יכול להישאר אותו הדבר. השירים שאני גדלתי עליהם היו תמיד יחד: אנחנו, שתלנו, נטענו, בנינו. אחר כך זה הפך להיות יותר אישי. וזה בסדר גמור. תראה, ביני לבין נועה קירל, שאני מיודדת איתה, יש פער של שני דורות. היא לא יכולה לכתוב או להופיע עם שיר בשם ‘שורו, הביטו וראו’, כן? אבל היא עשתה גרסת כיסוי חשובה ל’פה בארץ חמדת אבות’”.
“אנחנו מתכתבות מדי פעם בווטסאפ מאז הפרסומת שעשינו ל־yes”.
“היא לא זקוקה לטיפ ממני, היא מוכשרת ויודעת בדיוק מה לעשות. אני מאחלת לה המון הצלחה”.
הקיבוץ שלי
שרון (75) נחשבת זה עשרות שנים לכוהנת הגדולה של השירה בציבור, ועד היום ממשיכה למלא אולמות ברחבי הארץ. היא נולדה בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, שבו היא מתגוררת עד היום, ושימשה במשך 30 שנה כמורה למוזיקה, ריתמיקה ודרמה יוצרת. “למדתי במדרשה למוזיקה בתל אביב וסמינר הקיבוצים ועסקתי בזה מגיל 20 עד גיל 50”, היא מספרת. “בגיל 30 התחלתי את מועדוני הזמר, שעכשיו חוגגים 45 שנה”.
“בשנת 1978, לפני 45 שנה, הוקם מועדון הזמר של עמק הירדן, והוזמנתי להנחות את ערבי השירה שם. השירה בציבור הייתה כבר קיימת לא מעט שנים לפני כן עם אפי נצר וכו’, אבל ברגע שערבי הזמר שלי צולמו לטלוויזיה בימים של 100% רייטינג וערוץ אחד בלבד, אז כולם נחשפו אליי. אנשים עד היום אומרים לי שהם גדלו עליי. אם לא הייתי בטלוויזיה, אז לא היו יודעים מי אני, קיבוצניקית שפרצה למסך. עכשיו אין טלוויזיה, ועדיין יודעים מי זו שרה’לה שרון. יש לתנועה הקיבוצית תרבות נהדרת, ואנחנו משמרים אותה. אנשים מספרים לי שכשהם יוצאים מחוץ לקיבוץ ושואלים אותם מאיפה הם והם עונים שהם מאשדות יעקב, אז אומרים להם: ‘אה, הקיבוץ של שרה’לה שרון’, כאילו הקיבוץ כבר שלי (צוחקת)”.
“גם כשהופעתי בטלוויזיה בשנות ה־70 וה־80 הייתה ביקורת כלפיי, גם כי לא הכירו אותי ופרצתי כרוח סערה וגם כי אני קיבוצניקית ולא היו רגילים לראות יותר מדי קיבוצניקים בטלוויזיה. אז היו ביקורות. היום אני לא מתרגשת בכלל מביקורות. יש ביקורות ותמיד יהיו. זהו”.
“שלמה לחלוטין. אני עושה את מה שטוב לי ובעיקר מה שחשוב לי: להפיץ את השירה העברית”.
“כששרתי בברית המועצות ונפגשתי עם 30 אלף יהודים וראיתי את השקיקה שלהם לשירה. בשנת 1981 נשלחתי על תקן מזכירה במשלחת מטעם משרד החוץ ליריד הספר הבינלאומי שנערך במוסקבה, הבאתי איתי שירונים וסיפרתי ליהודים על הקיבוץ ועל התרבות הישראלית. זה היה מרגש וגם מפחיד. סוכני קג”ב הלכו אחריי כל הזמן וניסו להפיל אותי כדי שיסלקו אותי מרוסיה, אבל לא נפלתי בפח. אחרי שנתיים חזרתי לשם וגם חוויתי את ההתרגשות להפיץ את הזמר העברי בניכר. בכל ערב הייתי יוצאת לבית של יהודים, בליווי אנשי אבטחה ששמרו עליי, ובכל בית היה סמובר ופסנתר. הבאתי להם שירונים שלי מעמק הירדן והייתי שרה איתם”.
הפרחים לצה”ל
מלבד ההופעות בטלוויזיה, שרון אף הוציאה תקליטי שירה בציבור. אחד מרגעי השיא בקריירה שלה היה ההשתתפות באירוויזיון באירלנד בשנת 1993 עם השיר “שירו” שכתבו יורם טהרלב ושייקה פייקוב, לאחר שניצחה בקדם האירוויזיון עם להקת “שירו”, שהוקמה במיוחד לתחרות.
“כשהתבשרתי על הזכייה אמרתי את המשפט הזכור: ‘הפרחים לצה”ל’, שנאמר כי שני הבנים שלי היו אז בצבא: אחד בסיירת מטכ”ל ואחד בסיירת גולני”, היא נזכרת. “חשבתי לעצמי: ‘איך אפשר לקיים אירוע כזה בלי החיילים ששומרים עליך?’, וכמו שקיבלתי את הזר עם הזכייה אמרתי מה שאמרתי. זו הייתה התרגשות גדולה עבורי: קיבוצניקית מהפריפריה זכתה בשיר שאת המילים והלחן שלו יצרו יורם טהרלב ושייקה פייקוב, קיבוצניקים לשעבר. השיר היה מעין סימן קריאה לשירה בציבור. זה היה המסר שלי”.
את האירוויזיון סיימה במקום ה־24, אחד לפני אחרון. “מבחינתי עצם זה שזכיתי בקדם האירוויזיון היה הישג אמיתי”, היא אומרת. “בתחרות עצמה אני לא יודעת איך הצלחתי לעבור זאת, כי הידיעה שמיליוני צופים רואים את התחרות הפחידה אותי”.
“בערב החג אופיע ביישוב סלעית. אני מופיעה שעתיים ולא 20 דקות, כך שאני לא עוברת עם אמבולנס מבמה לבמה. אני מופיעה רק פעם אחת, ולמחרת אני אופיע במוזיאון אוצרות המקרא בירושלים”.
“אני מארחת אותם קבוע כבר המון שנים במסגרת מועדון הזמר שלי בעמק הירדן. אני חושבת שפשוט צריך להזמין אותם יותר כי השירים שלהם הם האמת של החיים שלנו וההיסטוריה שלנו”.
“אני לא אומרת ‘בעזרת השם’ אלא ‘בעזרת השיר’. העולם נברא על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. אני יודעת שיש המון התנדבויות ועזרה של אנשים ויש הרבה כוח ואהבה. אני חושבת שמה שהכי ישראלי בעיניי זה הדגל, השירים והחיבוק”.
התרעות פיקוד העורף