נעזוב לרגע את הוויכוח האם מדובר במחווה מרגשת או בניצול ציני של המתים (גם אם הדבר נעשה בשיתוף המשפחות), כמו גם את העיסוק בשאלה האם בעוד שנים בודדות הפרקטיקה הזו תהפוך למיינסטרים ונשמע כל הזמן שירים חדשים של אמנים שכבר אינם עימנו. הפעם ראוי להתעכב דווקא על זהות האמנים אותם בחרו בתאגיד להקים לתחייה.
על הבחירה בעפרה חזה, כמובן, לא ניתן להגיד אף מילה רעה. על הבחירה בארגוב, לעומת זאת, בהחלט כן. למי שלא יודע או זוכר, ארגוב הורשע בשנת 1978 באונס, ישב שנה בכלא, ולאחר מכן ב-1987 נרשמה נגדו תלונה נוספת בגין אונס, כשהפעם הדבר לא הגיע לבית המשפט מאחר וארגוב שם קץ לחייו בתא המעצר.
נכון, אין חולק על היותו של זוהר ארגוב זמר ענק, פורץ דרך במוזיקה הישראלית, ששם את הז'אנר המזרחי על המפה בשנים בהן סבל מהתעלמות, גזענות והתנשאות מטומטמת מצד הממסד. ונכון, יש גם הרבה אמנים שנחשבים כחלק מ"ארץ ישראל הישנה והטובה" וגם להם יש שלדים בארון שלממסד התרבותי-תקשורתי נוח להתעלם ממנו. ובכל זאת, גם מייקל ג'קסון, להבדיל, היה אמן חשוב ופורץ דרך, אבל קשה לתאר מצב בו אחת מרשתות השידור הגדולות בארצות הברית תקדיש לו מחווה שכזו לאור כל מה שאנחנו יודעים עליו כיום.
היותו של ארגוב סמל של מאבק בעוול אחד אינה נותנת את הזכות להכשיר עוול אחר. יש לנו מספיק ענקים מוזיקליים, מכל הז'אנרים, שלא דבק בהם הכתם המשמעותי הזה ושהיו יכולים להיות פרטנרים יותר הולמים לעפרה חזה בדואט המוזר הזה.
התרעות פיקוד העורף