המעונים האמיתיים באלבום החדש של טיילור סוויפט הם המאזינים | ביקורת

בין שלל הרגעים המדוברים שהתרחשו בטקס הגראמי שהתקיים בפברואר האחרון, דוגמת הזכייה הראשונה בפרס של מיילי סיירוס על הלהיט "Flowers" או העקיצה ששיגר ג'יי זי לאקדמיה על כך ששוב קיפחו את ביונסה, בלט לו מעל כולם רגע אחד - הכרזתה של אחת, טיילור סוויפט, על אלבומה החדש "The Tortured Poets Department" שייצא לאור ב-19 באפריל. כל זה כמובן הגיע אחרי שהזמרת זכתה בפעם הרביעית בפרס אלבום השנה, מה שבעולם נחשב לשיא הזכיות לפרס הנחשק, ולסוויפט - כנראה סתם עוד יום במשרד.

אותו 19 באפריל, שאצלי סומן ביומן כ"אלבום חדש לטיילור סוויפט - להודיע בעבודה על מחלה", הגיע סוף-סוף בשישי האחרון ואיתו אלבומה ה-11 במספר של הזמרת, שהכיל בהתחלה כ-16 שירים שהיו ידועים מראש, ושאליהם התווספו לאחר כמה שעות 15 נוספים (סורפרייז סורפרייז!), שמצטברים בסך הכול ל-122 דקות של מוזיקה.

ואיך המוזיקה, תשאלו? ובכן, התשובה היא די מורכבת. בשמיעה הראשונה של האלבום, מתקבלת תחושת עמימות לגבי הוורסטיליות שהוא מציע - השירים נשמעים כבליל די זהה, עם הליריקה המובחנת ועמוסת הפרטים של הזמרת, הקצב העדין והאיטי והאורך הלא מתפשר שנע לרוב בין ארבע לחמש דקות לשיר. אותו אורך, יש לציין, לא תמיד מאפשר למאזין הממוצע, שהתרגל לשירים שנושקים לשלוש דקות, להצליח להעניק את הקשב המלא שדורשת סוויפט.

בכלל, ההאזנה לאלבום מזכירה מאד את התחושה שנתנו אלבומי הקורונה "Folklore" ו-"Evermore", שגם אופיינו בעומק אחר ובקצב שונה ממה שהתרגלנו עד אותו הרגע מהזמרת. אם נקבילם לעשבי תיבול בערוגה שנקראת "הדיסקוגרפיה של טיילור סוויפט", הם נחשבים לחלוטין לכוסברה ולפטרוזיליה, זאת לאחר שחילקו את המעריצים לשניים - אלו שאהבו, ניתחו והתרפקו על כל מילה, ואלו שהשתעממו למוות וחזרו ל-"1989" ול-"Lover" כדי, ובכן, ליהנות.

עם זאת, בשמיעה שנייה מתגלים באלבום כמה שירים שמצליחים לבלוט מעל היתר, כשבין המילים מסתתרות להן אינספור "ביצי פסחא", כינוי לרמזים המושתלים ומכוונים במיוחד לאוזני המעריצים, שתמיד שמחים לפענח מה הולך בחייה של הזמרת. סוויפט, שמאז ומתמיד נהגה להכניס את חיי האהבה שלה למוזיקה, משתפת אותנו בשתי הפרידות שעברה בשנתיים האחרונות (מהשחקן ג'ו אלווין, איתו הייתה בזוגיות במשך כשש שנים, וממאטי הילי, סולן להקת "1975") ובזוגיות החדשה עם כוכב הפוטבול טראוויס קלסי - כל זאת כמובן מבלי לציין שמות.

השיר "So Long, London" מספר על ההתרחקות שחוותה סוויפט במערכת היחסים עם אלווין הבריטי, שהובילה בסופו של דבר גם לפרידה מהחיים בלונדון עצמה, עיר שהזמרת הקדישה לה כמה וכמה שירים מתוקים ב-"Lover", דוגמת "London boy" המהנה או "Cornelia Street" הרך. באופן משעשע למדי, גם "The Alchemy" שמוקדש לבן הזוג הנוכחי, מלא ברפרנסים שקשורים למאפיין היחיד שאנו יודעים עליו, והוא עצם היותו שחקן פוטבול, החל מ"טאץ' דאון" ועד "מחממים את המושבים".

בגזרת שיתופי הפעולה, אנו מקבלים שניים מפתיעים במיוחד: הראשון הוא "Fortnite" עם הראפר פוסט מאלון, מין בלדת אלקטרופופ מסונתזת היטב אך מרדימה, שמנסה ללכוד את המהות המרירה-מתוקה של רומן אהבה חולף. השני הוא "Florida!!!" (שלושה סימני קריאה!!!) ובו מתארחת פלורנס אנד דה מאשין, שעל אף היותה זמרת-יוצרת פופ פנטסטית בפני עצמה, לא מצליחה להציל את שיר ההלל הזה לפלורידה, שחוטא בפזמון די גרוע ("פלורידה היא סם מטורף/ פלורידה, אני יכולה לנצל אותך?") ולמען האמת, נשמע עצלני ולא מצליח להותיר רושם אמיתי.

שיר נוסף שתופס את תשומת הלב הוא "thanK you aIMee" שמכוון כולו לאויבת הוותיקה של סוויפט, קים קרדשיאן (ששמה הפרטי "מסתתר" באותיות הגדולות שבשם השיר). למרות שורות מהנות כמו "יום אחד הילדה שלך תחזור הביתה ותשיר את השיר הזה, שרק שתינו נדע שהוא עלייך" או "בניתי אימפריה שאת לא יכולה למחוק", חייבים להודות שכל העניין הרכילותי בביף הזה די מיצה את עצמו, וגם קיבל טיפול ראוי יותר ב-"Look What You Made Me do".

למרבה הפלא, מי שעוד לא מצליחים לחמוק מנחת זרועה של סוויפט הם דווקא המעריצים. "But Daddy I love Him", שעל פניו עוסק גם הוא במערכת היחסים עם מאט הילי, משגר מסר חד לאותן "נשמות טובות" שדאגו לזמרת ויצרו סערה סביב כל מיני הערות שיוחסו להילי בזמן שהשניים יצאו יחד. "האנשים האלה רק מגדלים אותך כדי לכלוא אותך", היא שרה. את השיר היא מקנחת בעקיצה "אני בהריון ממנו", ואז מוסיפה בערמומיות "לא, אני לא. אבל הייתם צריכים לראות את הפרצופים שלכם".

למרות סגירת החשבונות הנדיבה באלבום, ורצועות מעט יותר מרימות סטייל "I Can Do It With a Broken Heart", קשה לומר שהוא מצליח להתרומם בשלב כלשהו. הליריקה של סוויפט מרגישה לעיתים לא מרוסנת, לא מדויקת ואף מופרזת. אנחנו לא מקבלים כאן את הפופיות הטהורה והמענגת של "1989", לא את האופטימיות הסנכרינית של "Lover" ולא את האינטימיות הכנה של "Midnights". וזו אפילו לא הבעיה העיקרית באלבום.

הבעיה העיקרית, וסליחה על הרפרנס המתבקש ל-"Anti-Hero", היא טיילור סוויפט. מי שפעם כתבה שירים שהיו גדולים ממנה, הפכה להיות גדולה מהשירים שלה והצליחה להאפיל עליהם עם הפופולריות שלה, באופן כזה שלא ניתן למתוח עליה ביקורת מבלי להיחשד על ידי מעריציה ב"סקסיזם" או בכל תואנה טרנדית אחרת.

אז נכון, אמנם "The Tortured Poets Department" מסתמן כחושפני ביותר בקריירה של הזמרת, אך גם מציף שאלה: עד כמה המאזין המזדמן, שלא מחשיב עצמו כסוויפטי מושבע המעורה בפרטי חייה של הזמרת ששזורים בכל מילה ומילה באלבום, יכול באמת להתחבר אליו?