"כשגיל פנה לנעמי היא אמרה לו: 'איך בחורה גלילית כמוני תכתוב שיר על ירושלים?'", סיפרה שולי נתן, מבצעת השיר. "לקח לה חצי שנה לכתוב את 'ירושלים של זהב', כשאת רוב השירים היא סיימה בתוך דקות". איך היא סיימה בסוף? "אלדמע אמר: 'יודעת מה? לכי הביתה ואל תכתבי'. זה כמו הילדים שאומרים להם 'לא' והם בכל זאת עושים".
אלדמע סיפר לי בעבר כי לאחר שהרגיע אותה ואמר לה שיש לה את כל הזמן שבעולם לכתוב את השיר, אף על פי שלא כך היה הדבר, היא שבה אליו כעבור שבועיים עם התווים. שולי נתן הייתה אז מורה חיילת אלמונית, שלהנאתה פרטה על גיטרה, שרה שירי פולק אמריקאיים וחלטרה בהופעות במתנ"סים בירושלים, עד שהתגלגלה להופיע ב"תשואות ראשונות", תוכנית הכישרונות הצעירים של קול ישראל.
הללי (ללי), בתה של נעמי, האזינה לתוכנית והסבה את תשומת לב אמה לזמרת בעלת הקול הגבוה והייחודי. שמר שמעה את נתן שרה ואמרה לבתה: "תרשמי את שמה של הזמרת על פתק ושימי במגירה. יום אחד נצטרך אותה". המגירה נפתחה כאשר שמר חיפשה מבצעת ל"ירושלים של זהב". הנהלת הפסטיבל התנגדה, שכן רצתה מבצע מוכר לשיר. שמר התעקשה. היא התנתה את השתתפות השיר בפסטיבל בכך שנתן תהיה המבצעת.
"לא אשכח את המפגש הראשון עם נעמי", משחזרת נתן. "זה היה בדירה שלה בתל אביב. נעמי ישבה ליד הפסנתר וניגנה את 'ירושלים של זהב'. שאלתי אם היא מוכנה שאקח את המילים והתווים ואחזור בעוד שבוע, כי רציתי לנסות לעשות לשיר עיבוד. היא הסכימה. בבית כתבתי פתיח לגיטרה וגם ליווי. כעבור שבוע חזרתי והשמעתי לה את התוצאה. היא אמרה לי 'ככה בדיוק תשירי' ולא הוסיפה כלום. ללי אומרת שזה מקרה אחד משניים בכל הקריירה של אמא שלה שהיא נאלמה דום".
"אף אחד לא הכיר אותי אז", מוסיפה נתן. "כשביצעתי את השיר בחזרה, כל חברי התזמורת נעמדו על הרגליים ומחאו לי כפיים. באותו רגע הבנתי שיש לי שיר טוב. היה מי שלא הבין איך קרה שנעמי שמר נתנה שיר כזה חזק וטוב לזמרת שאיש לא שמע עליה".
גם הקהל שצפה בפסטיבל היה מופתע. הוא לא היה רגיל לשירים בביצוע מינורי. "כשסיימתי לשיר הייתה דממה", משחזרת נתן. "אבל אז 2,000 איש שהיו בקהל פרצו במחיאות כפיים סוערות, עד שכמעט אי אפשר היה להמשיך את התוכנית. בסוף הערב טדי קולק הזמין אותי בספונטניות לבצע את השיר שוב. הקהל הצטרף אליי בפזמון החוזר, למרות שביצעתי את השיר רק פעם אחת".
עוד במהלך הקרבות של מלחמת ששת הימים, כששוחררה העיר העתיקה, התבקשה שמר על ידי קולק להוסיף בית חדש לשיר. "כל חיילי צה"ל המוצבים בירושלים וסביבתה וכל תושבי הבירה אינם פוסקים מלשיר את 'ירושלים של זהב'", כתב קולק במכתב ששיגר לשמר ביוני 67'. "עם שינוי גבולותיה של העיר מבקשים כולם שתוסיפי בית עידוד לשיר". שמר נעתרה והוסיפה את הבית המתחיל במילים "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר".
"ביום השלישי למלחמה נסענו עם להקת הנח"ל ממוצב למוצב", שחזר הזמר ששי קשת, כוכב הלהקה אז. "אני זוכר שבאחת הנסיעות הצטרפה אלינו נעמי וכששמענו ברדיו על כיבוש העיר העתיקה, נעמי ישבה בצד וכתבה על נייר את הבית הנוסף של השיר. הרגשנו שאנחנו עדים להיסטוריה. זה היה נורא מרגש".
עם שוך הקרבות הפך השיר למוכר בכל בית, וח"כ אורי אבנרי אף הציע להפוך אותו להמנון הרשמי. שמר שודרגה למעמד "המשוררת והמלחינה הלאומית". השיר, כמובן, עורר גם מחלוקות פוליטיות. היו שתהו מדוע כתבה שמר כי "כיכר השוק ריקה" בזמן שהיא המתה ערבים שגרו בה? מאיר אריאל, שהשתתף בשחרור העיר כצנחן, הקליט באותה שנה את "ירושלים של ברזל" והלביש על הלחן של שמר מילים אחרות: "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור, הלא לחומותייך קראנו דרור".
ב־1998 הוא נבחר לשיר היובל, וב־2005 שב לכותרות באור לא מחמיא: זמן קצר לפני מותה השאירה שמר מכתב לאלדמע שבו הודתה כי כשהלחינה את השיר הושפעה מלחן באסקי לשיר "Pello Joxepe".
שמר כתבה והלחינה את השיר ב־1957, כשהתגוררה ביישוב כנרת. השיר נכתב עבור תוכניתה של להקת בצל ירוק "כביסת הרש", והתפרסם בגרסתו של אריק לביא, שקרא לבתו נועה, בין השאר בשל אהבתו לשיר. "בשיר הזה אמא שלי מנבאת את המשך חייה", אמרה בעבר הבת, ללי שמר. "נועה, שעליה מסופר בשיר, 'נולדה בשדה בין דשא לאבן', בדיוק כמו אמא, וגם היא הרחיקה נדוד, כתבה אלף שירים, עד שבסוף חזרה להיקבר בין דשא לאבן".
שמר כתבה והלחינה את השיר ב־1958 לסרטו של הבמאי אדם גרינברג והוא זכה לעשרות גרסאות כיסוי. בשירה תיארה את תל אביב כנוצרת מ"קצף גל ועננה" ועם שחר הופכת לעיר גדולה העוסקת במסחר ובמשא ומתן. שמו של השיר נבע מכינוים המקובל של כמה מאזוריה של תל אביב, "העיר הלבנה", על שום סגנון האדריכלות שאפיין אותם.
כעבור שנה, לציון יובל לקבוצת כנרת, הוקמה מקהלת ילדי כנרת. תזמורת קול ישראל הגיעה ללוות אותה. בין היתר ביצעה המקהלה את "על חוף ירדן", כשהסולנית הייתה אסתר לין, בת הדוד של שמר. עורכי קול ישראל התלהבו מהשיר והחליטו להקליטו באולפני הרדיו בירושלים עם הזמרת אילנה רובינא, שהייתה בשיא הפופולריות שלה, ובליווי ילדי המקהלה. ההקלטה נערכה ב־1964 והושמעה פעמים בודדות בתחנת הרדיו.
ממשיכים ל־1966, אז הקימה שמר את רביעיית האחיות שמר (דינה גולן, דליה אורן, רותי ביקל ואמנה כהן) שהקליטה את השיר, הפעם תחת השם "חורשת האקליפטוס" וללא הבית השני של השיר. גם גרסה זו לא זכתה להצלחה. ניסיון נוסף שלא זכה להצלחה היה ב־1967, אז ביצעה אותו השחקנית־זמרת רבקה רז.
המזל של השיר הגיע בגלגולו החמישי, הפעם בפיהן של סולניות צוות ההווי של הנח"ל אופירה גלוסקא וצילה דגן, שביצעו אותו בתוכנית של הלהקה ב־1968. "המנהל המוזיקלי שלנו צביקה ארבל הלך לחפש חומרים והגיע לנעמי שמר. נעמי קיוותה שלהקת הנח"ל תשיר את השיר, אבל הלהקה לא רצתה אותו בטענה שהוא שקט מדי, אז לקחנו אותו בלית ברירה", משחזרת גלוסקא.
המבצעות הראשונות של השיר, שנכתב והולחן בשנת 1966, היו האחיות שמר, אך גרסתן לא הצליחה. שנה לאחר מכן, ב־67', הקליטה את השיר להקת הנח"ל לתוכניתה "הנחלאים באים, הנחלאים באים", כשסולנית השיר שולה חן הפכה את השיר לשלאגר. בשנת 1998, 32 שנה אחרי ששמר כתבה את השיר, נחקק בכנסת החוק למניעת הטרדה מינית, ושמר, שכתבה "החוק שאומר - כאן אסור לקטוף!", זכתה בחייה לראות את חזונה ומחאתה הופכים לעובדה קיימת ומעוגנת בחוק.
"זה אחד משירי ה'מי טו' הראשונים אם לא הראשון בזמר העברי", מספרת שולה חן. "אני שרה אותו מאז שנות ה־60 ובכל הופעה מציינת שהוא עוסק בנושא מאוד כואב, הטרדות מיניות, ורק בשנים האחרונות השיר זוכה להכרה במשמעות שלשמה נכתב".
יוסף, יליד 1925, היה מבוגר מזאב בשנתיים. הם הכירו בגן הילדים של נהלל ומאז לא נפרדו, עברו יחד את תחנות החיים. על אף פער הגילים, הם שירתו יחד בגדוד 89, יחידת הקומנדו, תחת פיקודו של משה דיין, השתחררו מהצבא בדרגות סרן וחזרו למשק בנהלל.
ב־1953 שמעו על הקמת יחידה 101, שנועדה להילחם במסתננים ערבים. השניים נסעו לירושלים והתייצבו בביתו של אריק שרון, מייסד היחידה. אחרי 20 שנה ביחידה התגייסו השניים יחד למוסד. במסגרת תפקידם שהו בפריז, וב־1964 פגשו לראשונה בנעמי שמר, שגרה תקופת מה בעיר הצרפתית. "שם התיידדתי מאוד עם אותם שני אנשי מוסד מהוללים", סיפרה שמר. "כשחזרתי לארץ, כתבתי ב־66', אפילו לפני מלחמת ששת הימים, שיר זיכרון, 'אנחנו מאותו הכפר', והשתמשתי בחומרים מהסיפורים ששמעתי מזאב'לה ומיוסל'ה על המלחמות והחיים שלהם".
הראשון שלו ייעדה שמר את השיר היה יוסי בנאי. אך בנאי לא מצא דרך לשלב את השיר בתוכניתו החדשה, וסירב. שמר החליטה לגנוז את השיר. וכך היה. אחרי מלחמת ששת הימים הודפס השיר "אנחנו מאותו הכפר" בספרה של שמר "כל השירים". ב־69' הקליטה אותו ראשונה להקת פיקוד המרכז. ביצוע הבכורה נערך בפסטיבל הזמר והפזמון של אותה שנה, ששודר בפעם הראשונה בטלוויזיה. הלהקה הופיעה עם השיר במהלך ההפסקה בין השירים המתמודדים, והוא נכנס מיד לקאנון שירי הזיכרון. הקליפ צולם ב־1970 בנהלל, במקום שבו גדלו זאב ויוסף.
"זאב'לה היה איש העולם הגדול, חוץ מזה שהיה איש נהלל", סיפרה שמר. "הוא הבין שלאומן יש יד חופשית לספר סיפור. פעם אמר לי: 'את יודעת, זה שהרגת שם אחד - הרי יוסל'ה ואני היינו הרבה פעמים קרובים למצב הזה'. ככה הוא סיפר לי על הפעולה בעזה, שבה רק זאב'לה היה עם אריק שרון. זאב'לה חזר מאוחר לנהלל, כי הם נורא הסתבכו שם. הוא מצא את יוסל'ה יושב בשדה על האדמה בחושך, ושאל אותו 'מה אתה עושה פה?', ויוסל'ה ענה: 'אמרתי לעצמי שאם זאב'לה לא חוזר, אין לי מה לחזור הביתה'".
באוקטובר 73', במהלך צליחת תעלת סואץ בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, נפגע זאב מרסיס בראשו במהלך הפגזה ארטילרית מצרית כבדה. הוא נהרג, כשהוא בן 46, נטמן בשל המלחמה בבית קברות זמני בבארי וכעבור כשנה נערכה הלווייתו בנהלל. "בהלוויה מישהו מהמשפחה של זאב'לה אמר לי: 'את נתת בו עין הרע'", אמרה שמר. "כשכתבתי את השיר הייתי צעירה, תמימה, ולא היו לי פחדים מעין הרע כמו שיש לי היום, שלא הייתי מעזה לעשות דבר כזה. פשוט הסיפורים שלהם היו חומר בניין לשיר, ונכנסו לתוך הבצק, וככה עושים אומנות". יוסף רגב נפטר בגיל 98 והובא למנוחות בבית העלמין בנהלל. לנצח הוא וזאב ייזכרו כמי שהיוו את ההשראה לאחד השירים המצמררים בזמר העברי.
"'אנחנו שנינו מאותו הכפר' הוא ממש כמו בלדה עממית, וכל אחד מזדהה, כי לכל אחד יש חבר וקרוב שנפל", אמרה שמר. "בגלל ההזדהות, בגלל החוויה הזאת שלצערנו כל כך מוכרת ומשותפת, אנשים בכל מקום שייכו אותו לסיפורים שלהם. בכנרת למשל זה נחשב השיר של גור ויענקל'ה. גור היה ילד בכיתה מתחתיי, והוא היה בן 17 כשנפל בסג'רה ונטעו שם זית, ובכל שנה מתכנסים ושרים את 'שנינו מאותו הכפר', והמשפחה חושבת שהשיר הזה עליהם. וזה באמת גם עליהם - זאת אומרת שכאשר אני כותבת, כל הרשמים שלי מכל החיים, כל החברים שהכרתי עוד מ־48' וכל הרבדים מתגייסים כמו חיילי מילואים לעניין השיר. זהו שיר שהוא חייל במלחמת החיים שלנו".
כשחזרה אל ביתה, התיישבה שמר וכתבה את השיר "שבחי מעוז". בשיר היא יצרה את ההקבלה בין הפיוט היהודי לבין המעוזים של קו בר־לב, שהותקפו במלחמה. השיר הוקלט לראשונה על ידי להקת פיקוד הדרום ב־1971 ולאורך השנים זכה לביצועים נוספים, בהם של צילה דגן, חוה אלברשטיין ושמר עצמה.
"נעמי שמר הייתה חברה טובה של ההורים שלי", סיפרה בעבר שלומית להבי, אומנית המתגוררת בברלין. "הרבה מהשירים שלה היא הקדישה לאנשים שסביבה, ובין השאר להורים שלי ולאחי הגדול. רק שברוב השירים המוקדשים היא לא השתמשה בשם של האדם שלו הקדישה את השיר. כנראה במקרה שלי עבד לה יפה המשחק של שלומית ושלום. סוכה של ממש אף פעם לא בניתי. הדבר היחיד שעשינו, הילדים של אז, זה לקחת שלוש שמיכות, לחבר עם אטבי כביסה ובכך הסתכמה הסוכה שלנו, זה הכל. בלי קישוטים ועניינים. השיר הזה הוא מין קוריוז כזה שמלווה אותי מאז שאני בת 6, וזה מביך אותי. אני עובדת קשה בשביל הדברים שאני עושה, ובשביל השיר הזה לא עשיתי שום דבר".
"כששרתי לחוה בביתי את המילים לצלילי השיר של הביטלס, מרדכי הורוביץ, בעלי, שחזר בדיוק מהמילואים, אמר לי 'אני לא אתן לך לבזבז את השיר על מנגינה של זרים, זו מלחמה יהודית ותכתבי לה מנגינה יהודית'", סיפרה שמר. "במקביל פנו אליי מהערוץ הראשון בבקשה לבצע שיר חדש בתוכנית האומנים שלהם. נסעתי לאולפני הרצליה ובדרך נולד הלחן, שהייתה בו מעין אנחה שנמצאת גם במילים, בשל המועקה שהייתה בלבנו באותה התקופה".
יום למחרת הופעתה בטלוויזיה, פנתה אליה שלישיית הגשש החיוור. "הם ביקשו שאקליט אותו יחד איתם", סיפרה. "הגששים הופיעו אז מול פצועים בחזית, ומצב הרוח של כולנו היה ירוד. הקלטנו את השיר כשאני שרה את הבית הראשון וכל אחד מהם שר בית. השיר פרש כנף. הגששים שרו אותו בהופעות, גם חוה שרה אותו. אני והגששים חזרנו לשיר אותו מאוחר יותר, כשחזרו השבויים מסוריה ונערכה עבורם קבלת פנים בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. אז באופן חד־פעמי שחזרנו את ההרכב".
"זה אחד השירים המרגשים שנוצרו פה", אומר הגשש שייקה לוי. "עם תחילת מלחמת יום כיפור, כשידענו שהמצב חמור ביותר, היינו מדוכדכים, עם עצב גדול ורעד בכל הגוף. לשיר שיר כזה היה קורע לב מבחינתנו, זה היה דבר מרגש ביותר, שמלווה בפחד עצום ובתחושה של תוהו ובוהו. אחר כך 'לו יהי' הפך להמנון במלחמת יום הכיפורים, והיו שאמרו שהוא אמור להיות ההמנון של המדינה".
במקביל לגששים הקליטה את השיר גם אלברשטיין, מי שלה יועד השיר מלכתחילה, וביצעה אותו בהופעה בפני נשות הטייסים. שני הביצועים האייקוניים הפכו את "לו יהי" לשיר תקווה ותפילה נצחי, שעד היום מתנגן. לאורך השנים הוקלטו לשיר גרסאות כיסוי רבות, בהן של רן דנקר ויובל דיין, שביצעו אותו ב־2022 במשכן הנשיא בפני נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ושילבו את לחנה של שמר עם השיר "Let It Be", במעין סגירת מעגל היסטורית.
"אמרתי לה, אולי נעשה שיר של ספירת מלאי במדינה. היא אמרה לי: 'זה רעיון נהדר, תכתוב, אני אכתוב את המנגינה'. אמרתי לה: 'נעמי, בחייך, את המשוררת. תכתבי איזה דבר'. בסוף לא עזר לי לשכנע אותה, הלכתי הביתה, ישבתי וכתבתי". המציאות הביטחונית בולטת בשיר, אשר מרבית המושגים המוזכרים בו קשורים לביטחון המדינה. את ההשראה לשיר קיבל בנאי מהפיוט "אחד מי יודע", שבעיניו היה "ספירת מלאי" של היהדות.
השיר מתאר את געגועיה של נערה אל אהובה שהלך למרחקים, כאשר בעצם מתוארים כיסופיו של עם ישראל היושב בגלות הקרה אל ארץ ישראל. באופן סמלי ורחב יותר, הנערה היא העם היהודי היושב בגולה, ומתגעגע למולדתו. לאורך השנים ביצעו את השיר אומנים רבים, בהם נעמי שמר בעצמה.
"היא הייתה כל כך מבוהלת מהפרוצדורה הזו, שנגמרה בטוב, ובהשראתה כתבה שני שירים. באחד מהם, 'עוד לא אהבתי די', כתבה על כל הדברים שהיא עוד לא הספיקה לעשות. זה שיר על מישהו שלא רוצה למות. אמא שלי תמיד ידעה לערבב רגשות, ולכן ערבבה בין עצוב לשמח. גם יהורם גאון (מבצע השיר - ד"פ) רצה שיר משמח, ואכן השיר הזה נחתם עם חיוך על השפתיים".
"גם הביטוי 'הארץ הטובה' בא מהמקורות. כל טוב הארץ הוא דבר שאין ערוך לו ואין גבול לפירושים שלו. הארץ הטובה בעיניי היא עניין מוסרי, וגם עניין של הרגשת בית שטוב לך בו. "דבש הוא עניין שמשפיע עליי חזק, ומופיע הרבה בשירים, יש לו טעם, ריח, צבע - וכמעט כל החושים משתתפים בו. זהו זיכרון ילדות עשיר, חזק וחי. בכנרת הייתה מכוורת, וחיה ישראלי ז"ל הייתה הדבוראית שלה. היינו עוזרים לה בקיץ, בחופש הגדול, ושם היה גם בית האריזה לתמרים. דבש הדבורים של חיה התערבב עם מתק התמרים של בן ציון ישראלי, בעלה ז"ל".
שמר ייעדה את השיר לידידה הוותיק יוסי בנאי. "יוסי בא לשמוע ומצא אותי ממש בדמעות על הפסנתר", סיפרה שמר. "אמרתי לו: 'כתבתי דבר איום!'. אחרי ששרתי הוא אמר: 'הלוואי שתכתבי לי כל יום דבר איום שכזה'". בנאי ביצע את השיר, והוא זכה מיד להצלחה גדולה. השיר גם ליווה את אלבומה המצליח של שמר "על הדבש ועל העוקץ", שיצא ב־1981. אבל השיר היה נקודת המפנה ביחסים בין בנאי לשמר.
"באותה תקופה התבצע פינוי היישובים מסיני, ותוך זמן קצר השיר הפך משיר אישי להמנון גוש אמונים ומתנגדי הפינוי", סיפרה בתה. "אמא הייתה מעורבת פוליטית ומיודדת עם אנשי גוש אמונים, ולא התנגדה לאימוצו על ידי מתנגדי הפינוי. יוסי היה בדעות פוליטיות מנוגדות לשלה ולא אהב שהשיר התחבר לעקירת יישובים ופינוי התנחלויות. הוא החליט להוציא אותו מהופעותיו. בשבוע שבו היא נפטרה, הייתה לו הופעה. למרות שלא ביצע את 'על כל אלה', הקהל בהדרן התחיל לשיר את השיר. יוסי הצטרף לקהל ושר איתם, כמו התפייס עם השיר".
"היא רצתה לראיין אותי לכתבה לעיתון, ואז היא שאלה אותי: 'למה את לא שרה בעברית?'. אמרתי לה שאני לא רוצה לשיר בעברית כי אין לי מה לשיר בעברית, לא רציתי לשיר בעברית צולעת, לא רציתי לעשות חצי עבודה. אחרי זה דיברנו שוב והיא התעקשה, אז אמרתי לה: 'אם נעמי שמר תכתוב לי שיר - אני אעשה את זה'. שבוע אחרי זה נעמי שמר יצרה איתי קשר ונולד השיר 'מה שלומך, אחות?'. מאז התחברנו, נעמי ואני. כמה שאהבתי אותה. איזו חכמה, אישה מדהימה ואנושית. נשארנו חברות טובות חוה, נעמי ואני".יש הסבורים כי שמר כתבה את השיר לכבוד אסירת ציון אידה נודל, שסורבה לעלות ארצה, ובשיר משוחחת שמר עם ה"אחות" (נודל) מהגולה, מעודדת אותה ומנחמת אותה.
"יום אחד צלצל אליי המפיק גברי מזור ואמר לי: 'שמעתי בקלטת ילדים של נעמי שמר שיר בשם 'הכל פתוח', ואני רוצה לעשות חידוש לשיר הזה עם זמר ים־תיכוני", משחזרת לופטין. "הוא ראה את עופר לוי מופיע, והציע שניפגש. לא הכרתי לפני כן את עופר, אבל לקראת הפגישה שמעתי אותו בתוכנית של יוסי סיאס ונפלתי מהביצועים שלו. חזרתי לגברי ואמרתי לו: 'אחלה רעיון. יוצא דופן'. פגשתי את עופר ואשתו דאז אילנה, שהיו מקסימים, הייתה בינינו כימיה מהרגע הראשון. בדצמבר 93' השיר יצא לרדיו, וכעבור שבוע כבר לא הפסיקו להשמיע אותו. לנעמי היה קצת מוזר בהתחלה עם הפיכת השיר לים־תיכוני, היא לא ידעה איך לאכול את זה, אבל בהמשך היא פרגנה מאוד".
הדואט הצליח כל כך, עד כי בהמשך חברו לופטין ולוי להקלטת אלבום דואטים משותף: "הארץ המובטחת" (1995). בעבר סיפרה לי דורית פרקש מהצמד שוקי ודורית כי שמר הציעה להם את השיר, אך הם חשבו שהוא ילדותי מדי. עד היום שמור בביתם המכתב ששמר שלחה לצמד ובו ההצעה לבצע את השיר, כתזכורת לפספוס הגדול.
בשל ההתרגשות אמדורסקי התבלבל ושכח חלק ממילות השיר המקוריות, אלא שאז הוא ניצל את כושר האלתור הנודע שלו, והמציא על המקום מילים משל עצמו. שמר, שהייתה ידועה בקנאות שלה למילותיה, חייכה במבוכה אך גם בהבנה. האלתורים של אמדורסקי נשארו בהקלטה, ועד היום מושרים בצורה זו.
התרעות פיקוד העורף