הכוכב שחוזר לארץ: "אומר תודה אם מישהו בכלל זוכר אותי"

בסיס צבאי בדרום הארץ, המילואימניקים מחכים להופעה שאמורה להתקיים בעוד רגע. לכיוון שלהם מתקרב אדם לא צעיר, מעט קמטים על הפנים, הליכתו איטית. הוא שולף גיטרה ומתחיל לשיר: "החזיקי לנו אצבעות, זה עוד יביא תועלת, החזיקי לנו אצבעות, עד סוף התמרונים", זורק בדיחה וממשיך לפזם בהתלהבות סוחפת: "שארם א־שייח', חזרנו אלייך שנית, את בליבנו, ליבנו תמיד". בסוף ההופעה הלוחמים, שלא הכירו את השירים או את מבצעם, ניגשו אליו. "אתה יודע?", אמרו לו, "יש לך קול טוב, היית יכול להיות זמר".

הוא לא תיקן אותם. לא רק שרן אלירן היה זמר, הוא נחשב לאחד הכוכבים הגדולים במדינה. את השירים ששר בפני החיילים הוא ביצע ב־1967, במלחמת ששת הימים. "הזמנים משתנים", הוא אומר בהשלמה. "כיום אני אומר תודה אם מישהו בכלל זוכר אותי. הקהל שגדל על השירים שלי הולך ונעלם, ואני לא חושב שאיזה רן אלירן ששר פעם שירי מלחמה וניצחון או שירי ירושלים ואהבת הארץ מעניין את הדור הצעיר. זה טבעי. מה שיישאר בסופו של דבר, אחרי שהדור שלי ייעלם, אלו השירים, נכסי צאן ברזל. בגלל זה אני מרגיש בר מזל בקריירה שלה זכיתי. עובדה, גם היום, אחרי 70 שנות קריירה, אני עדיין מופיע, שר ומנגן. כמה אנשים מסוגלים לזה בגילי?".

מעטים. אתה חוגג החודש את יום הולדתך ה־90. 
"אני לא מרגיש בן 90, ברוך השם. אני עדיין בכושר טוב, עדיין מנגן ושר, האנרגיות שלי לא השתנו. אבל אני לא מאמין שאני בגיל הזה. 90 זה כמעט 100, ו־100 זו כבר היסטוריה, לא נקודה קטנה. אני מסתכל על ספר הטלפונים שלי ומבין שאין לי שימוש בו יותר, כי כמעט כל מי שהופיע בו נפטר, וזה מפחיד אותי. התחלתי את חיי בשכונת קריית אליהו בחיפה, מקום צנוע שבו ילדים שיחקו עם מסמרים וצינורות, וכיום אני מסתכל סביבי ורואה עולם אחר לגמרי. העולם השתנה לחלוטין. העולם משתנה מאוד מהר".

אתה מתחבר לשינויים האלה?
"אני יודע שצריך להשתנות, לא משנה אם אני אוהב את השינויים או לא. כמוזיקאי תמיד הייתי צריך להתאים את עצמי למודה, להיות בחזית העניינים המוזיקליים ולא להישאר מאחור. לפעמים שינוי גורם לך להרגיש שאתה מאבד מעט מהנשמה. אני זוכר דברים בסיסיים שגדלתי עליהם וכיום הם לא בולטים. למשל הציונות. אני אומנם חי בארצות הברית, אבל חצי מהזמן מבלה בישראל.

"הלב שלי בישראל, ואני רואה שמשהו בציונות משתנה. ההורים שלי עלו ארצה בשנות ה־20 כדי לבנות את הארץ. חונכתי באידיאולוגיה יהודית וישראלית גאה. כשהשואה הגיעה היא חיזקה את החשיבות של מדינת ישראל. ראיתי וחוויתי את כל השינויים בארץ. חגגתי בר מצווה שנה לפני שהמנדט הבריטי בארץ נגמר וקמה מדינת ישראל. הבריטים הטילו עוצר בדיוק ביום של בר המצווה שלי, ואף אחד לא הגיע לחגוג איתי. זו טראומה שליוותה אותי בנעוריי. כיום אני פחות שמאלני ממה שהייתי בעבר, אבל עדיין נחשב כנוטה לשמאל. אני לא אוהב את הפילוג שיש במדינה. אני שומע חדשות מישראל ונכנס לדיכאון, אני מרגיש שהקרקע שלנו, הבסיס האידיאולוגי והרגשי של ישראל רועד ולא יציב.

"זו בעיה פסיכולוגית קשה לכל בני הדור שלי. כשהופעתי בפני חיילים או מפונים, שהוותיקים בהם הכירו אותי, לא אני ולא הם חשבנו על ימין או שמאל, על פילוג או על דעות מנוגדות, הגענו לשיר ביחד, לשמוח עד כמה שאפשר במציאות העצובה הזו, ולהרגיש את הביחד. המוזיקה היא הדבר המאחד ביותר". 

אין מקום אחר 

גילוי נאות: על אף פער הגילים של יותר מ־50 שנה, אלירן ואני חברים טובים זה שנים רבות. אני מחשיב אותו כאחרון המוהיקנים של הזמר העברי. עובדתית הוא הזמר הוותיק ביותר בארץ. "כשהתחלתי את הקריירה לא שיערתי שגם בגיל מופלג כזה אמשיך להופיע, להקליט, ליצור ולפגוש את הקהל, שהוותיק שבו זוכר לי חסד נעורים", הוא אומר. 

בשנות ה־60 וה־70 הוא הפציץ את מצעדי הפזמונים בלהיטים כמו "שארם א־שייח'", "החזיקי לנו אצבעות", "זר של נרקיסים" ו"כשאת יוצאת לרחוב". הוא היה מהראשונים שיצרו פופ ורוק פסיכדליים, ואחד מהראשונים שאפשר לכנותם סינגר סונגרייטרים. כלומר מי שכותב שירים ומבצע אותם. 

משנות ה־20 שלו הוא מתגורר בניו יורק, אבל כעת נמצא בתהליכים לעבור להתגורר בארץ לצמיתות. "אני לא רואה מקום אחר שבו אני רוצה לבלות את שארית ימיי", הוא אומר. "מדינת ישראל היא הלב שלי, השורשים שלי, ובמשך כל הקריירה דאגתי להקליט אלבומים בארץ באותה מידה שאני מקליט בארצות הברית". 

ב־7 באוקטובר הוא היה בארץ, הגיע לכנס של יוצאי צוות הווי הנח"ל ולהקת הנח"ל לדורותיהם, שהיה אמור להתקיים באותו ערב. "חוויתי את כל המלחמות בארץ ואף מלחמה לא הייתה קשה כמו זו", הוא אומר. "נשבר לי הלב. עד עכשיו אני בוכה ועצוב. הלב שלי עם משפחות החטופים. הדבר החשוב ביותר כרגע, לפני כל דבר אחר, הוא להחזיר אותם הביתה. לפעמים מרגיש שנדוש לומר את זה, כי זה מובן מאליו, אבל כל עוד הם לא בבית - שום דבר לא נדוש".

כאומן שחי ופועל בארצות הברית, הרגשת את האנטישמיות הגוברת? 
"אני בעיקר מסתובב בתוך הקהילה היהודית אז לא מרגיש את האנטישמיות, אבל אני רואה מה קורה באוניברסיטאות. זה נורא. בעבר חשבתי שהאנטישמיות נוצרה בגלל מלחמת טריטוריה, אבל ככל שהזמן עובר אני רואה שזו מלחמת דת שגורמת לשנאה עמוקה, וזה מפחיד ומדאיג".

ועכשיו, כשדונלד טראמפ חוזר לנשיאות ארצות הברית, המצב ישתפר לדעתך?
"טראמפ הוא כמו דמות במחזמר של חנוך לוין, אי אפשר לדעת מה צפוי לך איתו. הוא טיפוס שאפשר להכניס לבית הסוהר מ־20 סיבות מוצדקות".

אתה מצטער שבחרת לחזור לארצות הברית בזמן שהקריירה שלך הייתה בשיאה בארץ?
"אולי זו הייתה טעות. הרבה אנשים אומרים לי שזו טעות ושיכולתי להצליח עוד יותר בישראל, אבל חלמתי לעשות סרטים בארצות הברית. לא ניתקתי את הקשר לארץ. בכלל מלחמות ישראל, כולל הנוכחית, חזרתי כדי להופיע בפני חיילים. זה כלל שאני הולך איתו עד היום. נסעתי כדי ללמוד קולנוע, לא תכננתי להישאר בחו"ל, אבל אז התחתנתי והקמתי משפחה ובית, וכבר היה לי קשה לעזוב. כיום אני לא מבסוט מזה שאנשים מתגאים כשהם עוזבים את הארץ. זה עצוב לי".

כינור ואקורדיון 

אלירן נולד בשם מנחם לייזרוביץ' ("לייזר") ב־16 בדצמבר 1934 בחיפה, בנם האמצעי של חנה ומיכאל, בעל הקונדיטוריה הראשונה בחיפה. "נולדתי למרגלות הכרמל, מקום פסטורלי עם שדות מסביב. לי ולאחי הקטן ולאחותי הגדולה הייתה ילדות מאושרת", הוא מספר. "אמי הגיעה מבית מאוד דתי ואבי מבית ליברלי, כך שגדלתי בבית שייצג את שני הזרמים, חילוני וחרדי. בילדותי למדתי בבית ספר דתי". 

איפה הייתה המוזיקה בילדות?
"כמו כל ילד אשכנזי טוב, ההורים שלחו אותי בגיל צעיר ללמוד לנגן בכינור, וזה היה הכלי העיקרי שלי. אחותי למדה לנגן על פסנתר ולאחי קנו אקורדיון, אבל שניהם התייאשו די מהר. לימדתי את עצמי לנגן על אקורדיון ופסנתר כדי למשוך את תשומת ליבן של הנערות. עם כינור קשה יותר לגרום למישהי לשים אליך לב. כילד אהבתי מאוד שירים עבריים ואהבתי מאוד לשיר".

לאחר שניגן בנעוריו בתזמורת נוער, התגייס לנח"ל ושירת בצוות הווי של הנח"ל. תפקידו היה ללמד את החיילים במוצבים השונים לשיר את השירים שמבצעת להקת הנח"ל. "כשהלכתי לאודישנים ללהקה ביקשו שאציג קטע משחק. אני לא שחקן אלא זמר, אז צירפו אותי לצוות הווי כדי לשיר", הוא מספר. "בהתחלה ניגנתי ושרתי באקורדיון, אבל בשלב מסוים היה לי כבד מדי לסחוב את האקורדיון, אז עברתי לנגן בגיטרה, ונשארתי איתה עד היום". 

כעבור זמן לא רב נזרק מהצוות: "אני וחברי רמי בר־גיורא, גם הוא מהצוות, התגנבנו לבסיס צנחנים כדי לעבור קורס צניחה בלי אישור. אחרי שבוע גילו את התרמית והעיפו אותנו. את המשך שירותי הצבאי עשיתי כצלם". 

במהלך שירותו הצבאי הכיר את נחמה הנדל, אז כוכבת להקת הנח"ל, והתאהב. "היה לנו רומן אינטנסיבי של מספר חודשים", הוא מספר. "הרומן נגמר אבל החברות שלנו נשארה עד יומה האחרון. לא סיפרתי זאת אף פעם, אבל בשלב מסוים היא נכנסה להיריון. אמא שלה התנגדה שהיא תלד, אז היא ביצעה הפלה. זה שבר את ליבי".

עם שחרורו מהצבא פנה ללימודים באוניברסיטת ירושלים והתפרנס מהופעות במועדוני זמר. "חבריי הטובים היו בני אמדורסקי וישראל גוריון, להם נתתי את השם 'הדודאים'", הוא מספר. "הייתי זה שלימד אותם לשיר שיר חדש שהם לא הכירו לפני כן - 'ערב של שושנים', שהפך ללהיט הפריצה שלהם". 

בשנת 1958 קיבלו חייו המקצועיים והאישיים של אלירן תפנית כאשר אד סאליבן, מגיש תוכנית הטלוויזיה הפופולרית ביותר באמריקה, מי שנתן במה לראשונה לביטלס ולאלביס פרסלי, הגיע לארץ לחפש כישרונות מקומיים לתוכנית לציון עשור להקמתה של המדינה: "אד קיים את הבחינות בבית ציוני אמריקה בתל אביב והמון אומנים הגיעו להיבחן. במקרה שמעתי על כך. צלצלתי לנחמה ואמרתי לה: 'את רוצה לנסוע לאמריקה? בואי נעשה משהו יחד'. נחמה הסכימה והחלטנו להקים צמד לצורך הבחינה.

"הכנו שלושה שירים, ואורי זוהר בכבודו ובעצמו, שהכיר את נחמה מהלהקה הצבאית, עשה לנו העמדה והדריך אותנו מבחינה בימתית. נבחרנו להשתתף בתוכנית. האומנים שהגיעו להיבחן, והיו הרבה יותר מפורסמים מאיתנו, היו בהלם למה דווקא אנחנו, האנונימיים יחסית, נבחרנו. גם אנחנו לא האמנו. שיננו את השמות שלנו. נחמה הפכה לנמה, ואני אימצתי את שם הבמה 'רן אלירן'. הפכנו להיות 'רן ונמה'.

"אחרי ההופעה אצל אד סאליבן יצאנו לסיבוב הופעות באמריקה, למדנו שירים בקצב קדחתני והקלטנו שם שלושה תקליטים שהפכו ללהיטים בארץ. מצחיק שהיינו צמד פופולרי בישראל, אף שהופענו פעמים בודדות בארץ. לא מזמן, אחרי הופעה של שלמה ארצי בארצות הברית, ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. הוא אמר לי שמאוד אהב את 'רן ונמה'. 'כששמעתי את השירה ונגינת הגיטרה שלך, החלטתי שאני רוצה להיות גיטריסט וזמר כמוך', הוא אמר לי. הוחמאתי".  

למה נפרדתם? 
"אחרי שנתיים החלטנו לפרק את החבילה כי נחמה רצתה לחזור לארץ ואני רציתי ללמוד קולנוע וצילום באוניברסיטת ניו יורק". 

טיסת סולו 

עם פירוק הצמד החלה קריירת הסולו של אלירן על הקו ישראל-ניו יורק. הפריצה הגדולה שלו הגיעה ב־1967. בתחילת השנה הקליט את שירם של יורם טהרלב ואפי נצר "זר של נרקיסים", שהפך לאחד משירי הדגל שלו. "עד היום אוהבים את השיר הזה, ואני חושב שאחת הסיבות לכך היא שקל לשיר אותו ב'לה לה לה', לפי הפזמון", הוא צוחק. 

להיט נוסף שלו מאותה תקופה היה "הבתים שנגמרו ליד הים", השיר הראשון שאהוד מנור ונורית הירש כתבו יחד: "כשפרצה מלחמת ששת הימים, עמוס אטינגר, הזמר יואל דן ואני נפגשנו באחד מבסיסי חיל האוויר. כששמענו שכוחותינו הגיעו לשארם א־שייח', חשבנו לכתוב על כך שיר. עמוס אמר שזה רעיון טוב, אבל שחסרה מנגינה. שלפתי מהתיק שלי דף תווים שהביא לי הפסנתרן רפי גבאי באחת מהופעותיי המשותפות איתו, ניגנתי לעמוס את המנגינה, הוא כתב את הטקסט והקלטתי אותו, כשאת הקול השני עושה יואל דן".

מה השיר "שארם א־שייח" עשה לקריירה שלך?
"הו הא, לא יכולתי ללכת ברחוב מבלי שאנשים ישירו לי את השיר. אני זוכר שאחרי טיפול אצל רופא שיניים הוא ביקש ממני לשיר את השיר. אחת הסיבות שבחרתי להישאר בארצות הברית באותן שנים, אחרי לימודיי, הייתה להתרחק ממנו, לברוח. השיר רדף אותי. רציתי לשיר שירים אחרים, חדשים". 

הייתה גם ביקורת על השיר. 
"כשעמוס כתב 'חזרנו אלייך שנית', אמרתי לו 'עמוס, מתי היית פה פעם ראשונה?', הוא אמר: 'עזוב, זה מתחרז טוב, אנשים יאהבו את זה'. בשיר יש הרבה שחצנות וילדותיות, שאפפה את המדינה עם השיכרון שבא מהניצחון של מלחמת ששת הימים. זו אחת הבעיות של הצברים כמוני, של המדינה שלנו, וזה גם אחת הסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית, השאננות וההרגשה שאנחנו גזע חזק ובלתי נכחד. למרות הביקורות, אנשים עדיין זוכרים איפה הם היו כששמעו את השיר לראשונה, בדיוק כמו שהם זוכרים את 'לך ירושלים' שעמוס כתב אחרי כיבוש העיר העתיקה ובכל יום ירושלים מבקשים ממני לשיר אותו".

לצד שירי המלחמה ושירי הפופ, אתה גם מחלוצי הרוק הישראלי. 
"בסוף שנות ה־60 הושפעתי מלהקות הרוק האמריקאיות ורציתי לעשות זאת בעברית. אני מאוד מחובר לז'אנר. הקלטתי אלבום פסיכדלי שכולו היה אמור להיות מורכב מלחנים של זוהר לוי לטקסטים של חנוך לוין הגאון. את זוהר הכרתי כנער שהגיע להופעות שלי עם נחמה וביקש לתופף על דרבוקה. היה לנו חיבור טוב. עבדנו על החומרים והלכתי להשמיע אותם לאמרגן אברהם פשנל. 'אתה מטורף', הוא אמר לי, 'יש לך את 'שארם א־שייח', מה פתאום אתה שר את החרא הזה?' הוא העיף אותי מהמשרד שלו בכעס. בסוף נאלצתי להפיק לעצמי את ההקלטות. רק חלק מהלחנים נכנסו לאלבום, השאר נגנזו ואחרי עשרות שנים הוצאתי אותם".   

אתה הראשון שהלחין וביצע את שירו של יורם טהרלב "תן לי את היום הזה", שנחשב ללהיט גדול של יגאל בשן.
"ב־1977 שלחתי ליורם לחן של שיר שלי באנגלית. הוא כתב לו מילים בעברית ואני שרתי אותו וכללתי אותו באחד האלבומים שלי. השיר לא הצליח כל כך. אחר כך יורם העביר את הטקסט ליגאל בשן, שהלחין אותו יחד עם גידי קורן והפך אותו ללהיט גדול. הגרסה שלי, הראשונה לטקסט הזה, נשכחה".  

70 שנות קריירה הולידו לאלירן סיפורים מעניינים ומפגשים לרוב. למשל, על ההופעות עם בוב דילן הצעיר, לפני שהתפרסם: "היינו מופיעים יחד על אותה במה. הוא היה נחמד, קצת חנון. פעם אחת הוא אמר לי, 'אני רוצה להצטרף לקיבוץ בישראל, לדעתך יקבלו אותי?', אמרתי לו שכן, והוא עשה זאת".

אלירן היה זה שלימד את הארי בלפונטה את השיר "ערב של שושנים", שהוא הקליט והופיע עימו בכל העולם, וברזומה שלו אפילו הופעה באותו מועדון במקסיקו סיטי עם לואי ארמסטרונג. "הייתה לי הופעה באולם בלאס וגאס, כשבאולם השני הופיע לא אחר מאשר מלך הרוק'נרול אלביס פרסלי", הוא מספר. "יש לי צילום של השלט שבו השם שלי מופיע בקטן ליד השם שלו". 

אבא בן 65 

כמי שמגדיר עצמו "נווד", אלירן תמיד עשה דברים בקצב שלו: לאחר שני נישואים כושלים, בהיותו בן 65, ילדה אשתו השלישית ג'ודי הלמן, הצעירה ממנו ב־30 שנה, את בנו היחיד מייקל, כיום בן 25, מוזיקאי ומנהיג להקה. "מייקל הוא הגאווה הגדולה שלי, לא ידעתי כמה אושר יסב לי התואר 'אבא'", הוא מתמוגג בגאווה. "הוא התחיל כפסנתרן קלאסי והיום מנגן על מספר כלים, מוזיקאי מאוד מוכשר, הרבה יותר ממני. כשהוא היה ילד העליתי אותו לנגן ולשיר איתי, ולימים הוא גבר על מורו, כמו שאומרים".

למה חיכית עד גיל כל כך מאוחר להפוך לאבא?
"זה קרה עם אשתי השלישית, רופאת עור מצליחה, כשכבר לא חשבתי על זה. מייקל ואני מאוד קרובים זה לזה, אנחנו גם אבא ובן אבל גם חברים הכי טובים".

מי שיתבונן בך לא יחשוד שאתה בן 90. מה סוד הקסם שלך? 
"אני חושב שאלו גנים טובים. אני משתדל להיות בעשייה כל הזמן. להופיע, לשיר. ואני גם אבא במשרה מלאה, זה מעיין הנעורים שלי".

עד איזה גיל אתה מתכוון להופיע?
"כל עוד אני מסוגל לכך. פעם אמרתי לאחד החברים שלי, 'כל יום חבר אחר שלנו נפטר, מה יהיה?'. 'אני דואג', הוא אמר לי. שאלתי אותו, 'ממה אתה דואג?'. והוא ענה: 'שלא יישאר אף אחד שיבוא להלוויה שלי'".

מה דעתך על המוזיקה הישראלית כיום? 
"אני עוקב אחרי המוזיקה החדשה והולך להופעות בניו יורק של אומנים ישראלים צעירים. אני לא ממש מתחבר לשירים כי הטקסטים פחות מדברים אליי, אבל אני מאוד מתלהב מהקולות הצעירים, הם נהדרים. הטכנולוגיה שנכנסה לתעשיית המוזיקה משוגעת. תראה את הבינה המלאכותית, בקרוב יהיו רובוטים שישירו בקול שלנו".

אתה עובד כרגע על חומרים חדשים?
"חשבתי להעלות מחזמר המבוסס על סיפור חיי, מתחילת הקריירה שלי ועד היום, והקלטתי לאחרונה 12 שירים חדשים שקשורים להיסטוריה שלי. כולם אומרים לי שאני צריך לכתוב אוטוביוגרפיה, כי יש לי המון סיפורים. מי יודע, אולי עכשיו, כשהגעתי לגיל 90, אטרח לשבת ולכתוב".

אתה שלם עם כל ההחלטות בקריירה שלך?
"בסך הכל זכיתי לקריירה מפוארת, פגשתי אומנים בינלאומיים, הופעתי בהרבה מקומות בעולם, הקלטתי שירים שעד היום מושמעים. אני די מרוצה מההספק שלי עד כה, ועוד לא אמרתי את המילה האחרונה. הטעות היחידה הייתה אולי שעזבתי את הארץ, כי יכולתי להתפתח יותר פה מבחינת קריירה, אבל החיים לוקחים כל אחד למקום אחר".

מה לאחל לך ליום הולדתך?
"שהמלחמה תיגמר כמה שיותר מהר, שהחטופים יחזרו הביתה. אני מאחל לעצמי בריאות, עוד שנים רבות של הופעות ומוזיקה, ומעל לכל - לגור בארץ. התחלתי כבר להכין את המזוודות".