בסיס צבאי בדרום הארץ, המילואימניקים מחכים להופעה שאמורה להתקיים בעוד רגע. לכיוון שלהם מתקרב אדם לא צעיר, מעט קמטים על הפנים, הליכתו איטית. הוא שולף גיטרה ומתחיל לשיר: "החזיקי לנו אצבעות, זה עוד יביא תועלת, החזיקי לנו אצבעות, עד סוף התמרונים", זורק בדיחה וממשיך לפזם בהתלהבות סוחפת: "שארם א־שייח', חזרנו אלייך שנית, את בליבנו, ליבנו תמיד". בסוף ההופעה הלוחמים, שלא הכירו את השירים או את מבצעם, ניגשו אליו. "אתה יודע?", אמרו לו, "יש לך קול טוב, היית יכול להיות זמר".
"הלב שלי בישראל, ואני רואה שמשהו בציונות משתנה. ההורים שלי עלו ארצה בשנות ה־20 כדי לבנות את הארץ. חונכתי באידיאולוגיה יהודית וישראלית גאה. כשהשואה הגיעה היא חיזקה את החשיבות של מדינת ישראל. ראיתי וחוויתי את כל השינויים בארץ. חגגתי בר מצווה שנה לפני שהמנדט הבריטי בארץ נגמר וקמה מדינת ישראל. הבריטים הטילו עוצר בדיוק ביום של בר המצווה שלי, ואף אחד לא הגיע לחגוג איתי. זו טראומה שליוותה אותי בנעוריי. כיום אני פחות שמאלני ממה שהייתי בעבר, אבל עדיין נחשב כנוטה לשמאל. אני לא אוהב את הפילוג שיש במדינה. אני שומע חדשות מישראל ונכנס לדיכאון, אני מרגיש שהקרקע שלנו, הבסיס האידיאולוגי והרגשי של ישראל רועד ולא יציב.
"זו בעיה פסיכולוגית קשה לכל בני הדור שלי. כשהופעתי בפני חיילים או מפונים, שהוותיקים בהם הכירו אותי, לא אני ולא הם חשבנו על ימין או שמאל, על פילוג או על דעות מנוגדות, הגענו לשיר ביחד, לשמוח עד כמה שאפשר במציאות העצובה הזו, ולהרגיש את הביחד. המוזיקה היא הדבר המאחד ביותר".
אין מקום אחר
בשנות ה־60 וה־70 הוא הפציץ את מצעדי הפזמונים בלהיטים כמו "שארם א־שייח'", "החזיקי לנו אצבעות", "זר של נרקיסים" ו"כשאת יוצאת לרחוב". הוא היה מהראשונים שיצרו פופ ורוק פסיכדליים, ואחד מהראשונים שאפשר לכנותם סינגר סונגרייטרים. כלומר מי שכותב שירים ומבצע אותם.
משנות ה־20 שלו הוא מתגורר בניו יורק, אבל כעת נמצא בתהליכים לעבור להתגורר בארץ לצמיתות. "אני לא רואה מקום אחר שבו אני רוצה לבלות את שארית ימיי", הוא אומר. "מדינת ישראל היא הלב שלי, השורשים שלי, ובמשך כל הקריירה דאגתי להקליט אלבומים בארץ באותה מידה שאני מקליט בארצות הברית".
כינור ואקורדיון
לאחר שניגן בנעוריו בתזמורת נוער, התגייס לנח"ל ושירת בצוות הווי של הנח"ל. תפקידו היה ללמד את החיילים במוצבים השונים לשיר את השירים שמבצעת להקת הנח"ל. "כשהלכתי לאודישנים ללהקה ביקשו שאציג קטע משחק. אני לא שחקן אלא זמר, אז צירפו אותי לצוות הווי כדי לשיר", הוא מספר. "בהתחלה ניגנתי ושרתי באקורדיון, אבל בשלב מסוים היה לי כבד מדי לסחוב את האקורדיון, אז עברתי לנגן בגיטרה, ונשארתי איתה עד היום".
במהלך שירותו הצבאי הכיר את נחמה הנדל, אז כוכבת להקת הנח"ל, והתאהב. "היה לנו רומן אינטנסיבי של מספר חודשים", הוא מספר. "הרומן נגמר אבל החברות שלנו נשארה עד יומה האחרון. לא סיפרתי זאת אף פעם, אבל בשלב מסוים היא נכנסה להיריון. אמא שלה התנגדה שהיא תלד, אז היא ביצעה הפלה. זה שבר את ליבי".
"אחרי ההופעה אצל אד סאליבן יצאנו לסיבוב הופעות באמריקה, למדנו שירים בקצב קדחתני והקלטנו שם שלושה תקליטים שהפכו ללהיטים בארץ. מצחיק שהיינו צמד פופולרי בישראל, אף שהופענו פעמים בודדות בארץ. לא מזמן, אחרי הופעה של שלמה ארצי בארצות הברית, ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. הוא אמר לי שמאוד אהב את 'רן ונמה'. 'כששמעתי את השירה ונגינת הגיטרה שלך, החלטתי שאני רוצה להיות גיטריסט וזמר כמוך', הוא אמר לי. הוחמאתי".
טיסת סולו
התרעות פיקוד העורף