בשנות ה־60 הטרידה את כוחות הביטחון הישראליים תופעה שחזרה על עצמה מספר פעמים. צעירים וצעירות, יהודים, נוצרים ומוסלמים, נתפסו כשניסו לחצות את הגבול לרצועת עזה, שהייתה אז בשליטת המצרים, כדי להגשים את חלום חייהם: לפגוש את אלילם הנערץ, כוכב הזמר והקולנוע המצרי־דרוזי פריד אל־אטרש.
אחד המעריצים, יוסוף עזאז, תושב דלית אל־כרמל, נתפס כאשר חצה את הגבול ב־1962. הוא נשפט בקהיר, נידון למאסר של שנתיים וחצי - וריצה אותן במלואן. כשנה לפני שחרורו ביקש מסוהריו לכתוב מכתב לזמר. להפתעתו פריד אל־אטרש קרא את מכתבו וביקש לפגוש את המעריץ מישראל שישב בכלא בשבילו.
גם משטרת ישראל נדרשה לטפל במעריצים של הזמר. בשנה שבה נתפס עזאז, הוקרן בקולנוע אדיסון בירושלים הסרט "מנגינת הנצח" בכיכובו. הקהל גילה כי המקרינים קיצרו את אורך השירים שבסרט וקיצצו סצינות, ולא קיבל זאת בעין יפה.
חלק מהצופים שברו כיסאות באולם ההקרנה, ניפצו חלונות ודרשו את הכסף חזרה. המשטרה הוזעקה למקום בתלונה שמתחולל "פוגרום", ועצרה עשרות צופים אלימים.
עבור העולים מארצות ערב היה פריד אל־אטרש גשר בין התרבויות. סרטיו ושיריו היו עבורם תזכורת למולדת ולתרבות שהשאירו מאחור, כאשר שפת אמם דוכאה בממשל של המדינה הצעירה שסלדה מגילויים גלותיים.
פריד אל־אטרש היה האומן הערבי הראשון שכבש את המיינסטרים הישראלי בתקופה שבה שירים ערביים הושמעו בזמן קצוב בתחנת קול ישראל בערבית. זה קרה ב־1964, כאשר השלישייה המצחיקה ביותר במדינה, הגשש החיוור, ביצעה בערבית ובאנגלית את שירו הנודע של פריד אל־אטרש "יא עוואזל פלפלו" ("הו, המקנאים, התפוצצו!") שהביא חבר השלישייה שייקה לוי, שנולד בקהיר. כך נכנסו שיריו של הזמר לכל בית בישראל, ספרדי ואשכנזי.
ארבע שנים אחרי כן חולל פריד אל־אטרש היסטוריה נוספת כאשר הסרט "אל־חורוג' מן אל־ג'נה" ("היציאה מגן עדן") בכיכובו היה הראשון לפתוח את משבצת השידור המיתולוגית של הסרטים הערביים בימי שישי בערוץ הראשון.
הקהל שהיה רגיל עד אז לשמוע אותו, יכול היה גם לצפות בו בסלון הביתי, כשחקן אופי דרמטי בסרטים ששודרו עשרות פעמים לאורך השנים. היו אלו סרטים שבהם כיכב משנות ה־40 ועד שנות ה־70, שהקנו לו מעמד של כוכב־על בינלאומי.
בשם של רוב הסרטים הופיעה המילה "אהבה" על צורותיה והטיותיה השונות: "אהבה אסורה", "אהובת חיי", "בית האהבה", "את אהובתי" (1957), "פעם אהבה" ועוד.
פריד אל־אטרש לא היה רק זמר ומוזיקאי, אלא אייקון שהגדיר את המוזיקה הערבית המודרנית. בקולו המרגש והעוצמתי הוא נגע בלבבות של מיליוני מעריצים והותיר חותם בתרבות המזרח־תיכונית. אך מאחורי תהילתו הגדולה וההערצה ניצב אדם מיוסר שבמשך כל חייו נאבק בתסכול ובכאב פנימי שהיו רחוקים מהזוהר שאפף אותו.
כל שיר שלו, כל הופעה, היו רגעים של התמסרות מוחלטת - לא רק למוזיקה, אלא גם לכאב. בכל פעם שעלה על הבמה או יצא לצלם סרט, הוא נאלץ להתמודד עם ציפיות העולם ממנו, ובעיקר עם עול פנימי של חוסר נחת, כעס ובדידות שהובילו לדיכאונות חמורים, להתבודדות, להתמכרות לאלכוהול ולבעיות בריאות שבסופו של דבר הכריעו אותו.
היה בו משהו שמשך את האנשים אליו. אולי זה היה הקול, אולי הכישרון הייחודי, ואולי זו הייתה הווייתו הטרגית, שגרמה להם לראות בו לא רק אומן, אלא דמות שנראית כאילו נכתבה על ידי הגורל עצמו. כל שיר שלו היה תמצית של כאב, של געגוע ושל תשוקה חסרת מעצורים, והוא הצליח לתרגם את הרגשות האישיים הללו לשירים ששבו את הלבבות. אל־אטרש היה אדם שהרגיש לא שלם. תמיד רדף אחרי משהו - לא ברור מה. משהו שחמק ממנו כל הזמן.
"פריד אל־אטרש היה ברוך כישרונות, מולטי־טאלנט", מסביר ד"ר איאד חמזה - נגן עוד, חוקר מוזיקה ערבית ומנחה קבוצות נגינה מזרחית. "הוא ניגן בצורה וירטואוזית, היה מנגן שירים שהלחין בעצמו והיה מחלוצי ז'אנר התקסים (אלתור בנגינה ערבית - ד"פ), שהרבה מוזיקאים חיקו.
הוא הלחין שירים של המשוררים הגדולים בעולם הערבי, והיה בוחר בקפידה טקסטים מתוחכמים. הוא הצליח להיות גשר בין המוזיקה המצרית לסורית והלבנונית, הביא לחנים חדשניים והשתמש באלמנטים מוזיקליים מערביים. הוא היה הראשון בזמר הערבי הקלאסי שכלל בתזמורת שלו צ'לו, קונטרבס ופסנתר, ויחד עם זאת הוא הצליח לשמור על המסורת. ויותר מכך: הוא לא היה ממוסחר ולא הסתכל על המוזיקה שלו כעל אמצעי להרוויח כסף. לפעמים הוא אף היה משלם לאנשים בהופעות שלו כהודיה על כך שהגיעו לשמוע אותו".
להגשים את החלום
לא ידוע מתי בדיוק נולד פריד אל־אטרש, אפשר להניח שזה היה מתישהו בין 1910 ל־1917. הוא גדל בכפר אל־קורייא בהר הדרוזים שבמחוז א־סווידא בדרום סוריה, אחיהם הבכור של פואד ואמאל, ובנם של פהד ממוצא סורי ועליאא' ממוצא לבנוני.
משפחתו הייתה משפחת אמירים ששלטה בהר הדרוזים, ונחשבה למנהיגת המרד האנטי־קולוניאלי שהתנהל בשנות ה־20 נגד המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון.
בשנת 1922, כשהצרפתים הפגיזו את הר הדרוזים, לקחה עליאא' את פריד, פואד ואמאל לקהיר, בעוד פהד נשאר להילחם בצרפתים. הוא הלך לעולמו בסוף אותו עשור, והמשפחה נאלצה להסתדר בלעדיו.
"ברגע שנמלטנו מסוריה למצרים, ידעתי שניצלנו מהצרפתים שרצו להרוג אותנו על הפטריוטיות של אבא שלי", כתב פריד אל־אטרש ביומן זיכרונות שפורסם אחרי מותו. "המקום שאליו הגענו היה בית קטן של שני חדרים. אומנם חיינו בעוני כבד, אבל הרגשנו שמצאנו מקלט".
הנעורים בקהיר היו עבורו סבל נורא, כך כתב והסביר: "בגלל ששם המשפחה שלי הוא ‘אל־אטרש' הילדים המצרים התנכלו לי ולעגו לי (בערבית פירוש "אל־אטרש" הוא "החירש" - ד"פ). למרות שהסברתי להם שאני נסיך מהמשפחה הנודעת שנלחמה בצרפתים, זה לא עזר. אחי פואד היה מגיע תמיד להגן עליי. הייתי חוזר הביתה וממרר בבכי, ואמא שלי ניסתה להרגיע אותי כשהייתה מנגנת על העוד ושרה לי שירים. היא גרמה לי להבין את ההשפעה שיש למוזיקה עליי. בסוף אמי רשמה אותי לבית ספר אחר, רומי־קתולי, שבו הסתדרתי ושם העריכו אותי ולא לעגו לי".
כדי לסייע בפרנסת המשפחה, פואד נשר מהלימודים והפך לסייע לרופא. פריד מצא עבודה אחרי שעות הלימודים כמחלק מודעות ומוכר בחנות בדים. "בזמן הלימודים הייתי שר באירועים של בית הספר, ולמדתי נגינה בקונסרבטוריון למוזיקה במצרים אצל פרופ' ריאד א־סונבטי (מלחין מצרי ידוע - ד"פ)", כתב בספרו. "העצה הכי טובה שהוא נתן לי הייתה למצוא דלתות נכונות לפרוץ דרכן לתודעת הציבור".
הדלתות נפתחו בשלהי שנות ה־30, במפגש אקראי של פריד אל־אטרש עם המלחין ונגן העוד הלבנוני פריד ע'וסן במועדון לילה. "אחי פואד ואני ליווינו את אמנו למועדוני הלילה שבהם היא הופיעה כזמרת וכנגנית עוד, שם פגשתי את פריד ע'וסן, וניהלנו שיחות ארוכות על מוזיקה ועל צלילי העוד", כתב פריד אל־אטרש ביומנו.
"יום אחד פריד הזמין אותי אל ביתו, ושם פגשתי את איבראהים חמודה (זמר ושחקן מצרי מפורסם - ד"פ), שהיה אז כוכב גדול. כשהוא שמע אותי מנגן על העוד, הוא הזמין אותי להצטרף לתזמורת הקבועה שלו. התאמנתי בנגינה על העוד כל היום וכל הלילה כדי להיות מוכן. העוד משך אותי, אבל גם השירה משכה אותי באותה מידה".
ביומנו כתב פריד אל־אטרש על הרגע המכונן שבו הבין שמלבד תשוקה למוזיקה, הוא ניחן גם בכישרון: "באחד הערבים הגיע למועדון עיתונאי מפורסם, שהזמין אותי להופיע במסיבה של החברה הגבוהה. ערב לפני ההופעה לא ישנתי בלילה מרוב פחד, אבל ברגע שעליתי לבמה, כל הפחדים נעלמו.
שרתי שיר פטריוטי שמגנה את המנדט הצרפתי ומחזק את המהפכנים, כמו אבי המנוח, והקהל מחא כפיים. זו הייתה הצלחה יותר גדולה ממה שצפיתי, ולמחרת העיתונים כתבו עליי. למחרת התעוררתי למציאות רגילה, כאילו כל זה היה רק חלום, אבל הבנתי שאני רוצה את החלום הזה בכל ערב".
בעקבות אותה הופעה קיבל פריד אל־אטרש הצעה להופיע באופן קבוע בתיאטרון של הזמרת המצרייה הנודעת סיידה בדיה, בעבור 8 לירות ללילה: "לצורך ההופעה הראשונה בתיאטרון פניתי ליוסף בדרוס (זמר ומלחין לבנוני - ד"פ) שיכתוב לי שיר, והוא כתב לי את ‘יא אלב, יא גאוי' ("הו לב, הו משוגע מאהבה"), השיר הראשון שלי שהצליח מאוד.
התפרנסתי יפה עד שגברת בדיה החליטה שהיא מפסיקה את ההופעות בתיאטרון שלה, וביקשה מכל האומנים המופיעים לשחק בו בהצגות, במקום לשיר. לא ידעתי לשחק אבל נאלצתי לשחק כדי לשרוד וכדי להתפרנס. כך בעצם נכנסתי לעולם המשחק".
לאור הקשרים המקצועיים והאישיים שרקם עם בדיה וחמודה, החל פריד אל־אטרש להופיע כנגן עוד וכזמר ברדיו המצרי הממלכתי, אחרי תקופה שבה שר ברדיו הפיראטי. בהופעותיו ברדיו שר שירים מקוריים שכתב והלחין, כאלה שמיזגו באופן פורץ דרך בין המוזיקה הערבית הקלאסית, לבין צלילים אירופיים ומערביים.
"באותה תקופה המנהל של הקונסרבטוריון שבו למדתי לא ראה בעין יפה שאני מופיע במועדונים מפוקפקים וברדיו, בטרם השלמתי את הכשרתי המוזיקלית בקונסרבטוריון. הוא רצה לסלק אותי, אבל אחי פואד סידר את העניין הזה מול המנהל. למרות שניסיתי לשלב בין עבודה ללימודים - המנהל לא היה מרוצה אז החלטתי לעזוב את הקונסרבטוריון", כתב ביומנו.
לאחר ההופעות המוצלחות ברדיו פנו אליו חברות תקליטים, והוא החל להקליט שירים שיצאו על גבי תקליטים. לאורך הקריירה הקליט פריד אל־אטרש 30 תקליטים ויותר מ־200 שירים, חלקם פרי עטו וחלקם של מלחינים ויוצרים בולטים בזמר הערבי הקלאסי.
למרות הצלחתו ומעמדו הרם, לא הרגיש פריד אל־אטרש במצרים כ"שווה בין שווים", לעומת קולגות כמו אום כולת'ום או עבד אל־ווהאב. הוא הציע שוב ושוב לכולת'ום שירים שכתב במיוחד עבורה - וזו סירבה, פעם אחר פעם. אחד השירים שדחתה, "א־רביע" ("האביב"), הפך לאחד משירי הדגל בביצועו של פריד אל־אטרש. היו מבקרי מוזיקה שכינו את סגנונו כ"בכייני" מדי ופשוט, דבר שגרם לו לסלוד כמעט באופן גורף מראיונות לתקשורת המצרית.
הייתה לו גם תחרות גלויה עם עבד אל־חלים חאפז, שחקן־זמר פופולרי שהחל את הקריירה כעשור אחריו וזכה למעמד בתעשייה. השניים טינפו זה על זה בתקשורת, עד שהטלוויזיה הלבנונית עשתה "סולחה" ביניהם בשידור חי.
לעומת זאת, מחוץ למצרים - כולל בישראל - פריד אל־אטרש נחשב לאומן נערץ, אף יותר מעבד אל־ווהאב ועבד אל־חלים חאפז. ברחבי העולם הוא נתפס כאחד מה"עמאלקה" ("הנפילים", כינוי לחבורת ענקי הזמר הערבי שנכנסו לפנתיאון). הוא כונה "מלך העוד" בשל נגינת העוד הווירטואוזית שלו ונחשב לאחד היוצרים הבולטים והמשפיעים במוזיקה הערבית במאה ה־20.
במקביל לנסיקת הקריירה של פריד אל־אטרש, אחותו הקטנה אמאל גילתה אף היא משיכה עזה למוזיקה. "זה קרה בערב אחד, כשאירחתי את חברי דאוד חוסני (מגדולי הזמר המצרי - ד"פ) בביתנו. כשהוא שמע את אמאל שרה בחדרה, הוא התרגש, ועודד אותה להופיע ולשיר", כתב פריד אל־אטרש ביומנו.
"דאוד גם נתן לה את שם הבמה ‘אסמהאן'. מאוד אהבתי אותה ואת קולה, אז צירפתי אותה להופעות שלי ומהר מאוד היא התפרסמה בזכות עצמה". למעשה, הפופולריות של אסמהאן האפילה על זו של אחיה הבכור, והיא נחשבה לאחת הכוכבות הגדולות ביותר במצרים.
בשנת 1941 השתתפו פריד ואסמהאן בסרטם הראשון - "אינת'אר א־שבאב" ("ניצחון הנעורים"), בבימויו של אחמד בדרחאן, לימים בעלה של אסמהאן: "יוצרי הסרט רצו לבקש ממלחינים ומכותבים לכתוב ולהלחין את פסקול הסרט, אבל סירבתי כי חשבתי שאף אחד לא מכיר את הקול של אסמהאן ושלי כמו שאני מכיר. אחרי ויכוח הם השתכנעו ואני הלחנתי את פסקול הסרט. השירים הפכו ללהיטים גדולים, כמו הסרט שזכה להצלחה גדולה ופתח לי את הדלת לקריירת משחק. לשמחתי ידעתי לשחק בגלל הניסיון שלי מהתיאטרון של גברת בדיה".
בעקבות הסרט קריירת המשחק של פריד אל־אטרש נסקה, והוא השתתף ב־31 סרטי קולנוע, שאת מרבית שיריהם כתב והלחין בעצמו. בין שנות ה־50 לשנות ה־70 הוא נחשב לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר של העולם הערבי, כשסרטיו חצו את גבול מצרים והעצימו את הפופולריות שלו כאייקון תרבות.
צ'ייקובסקי של המזרח התיכון
ב־14 ביולי 1944 חווה פריד אל־אטרש את הטרגדיה ששינתה את חייו, האישיים והמקצועיים: אחותו אסמהאן בת ה־31 נהרגה כשמכוניתה הידרדרה אל נהר הנילוס. לפי שמועות שרווחו אז אך לא אוששו מעולם, היא שיתפה פעולה עם סוכנות הביון הבריטית, וכשזיהו שהיא בעצם משתפת פעולה במקביל עם צרפת, אנשי הביון הבריטים גרמו למותה.
"הייתי בדיוק במסלול מרוצים והימרתי על סוס זוכה, כשקיבלתי את הבשורה על היעדרותה של אחותי האהובה", כתב ביומנו. "כשנודע לי שאסמהאן שלי מתה - עולמי חרב עליי. מה שהכי כאב לי זה שאף אחד מחבריי האומנים, אף אחד מהחברים שחשבתי שהם ידידי אמת שלי, לא הגיע לנחם אותי ולהביע צער על מותה של אחותי".
בריאיון נדיר שנתן לטלוויזיה המצרית בשנת 1967 סיפר פריד אל־אטרש למראיינת לילה רסאם כיצד חייו השתנו מהקצה אל הקצה בעקבות מותה של אחותו. "אחרי מותה חוויתי שינוי רגשי", אמר. "אם תשמעי את השירים המוקדמים שלי, הם יותר עליזים ולא יהיה בהם את אותו הצבע שלבשו שיריי אחרי מותה של אסמהאן. השירים הפכו משמחים לשירים מאוד עצובים. איבדתי לא רק את אחותי, אלא איבדתי את חברתי הטובה ביותר.
את כל הדמעות והכאב שבאו אחרי זה ביטאתי בשיריי. זה משבר נפשי שמלווה אותי שנים רבות כי העולם הזה לא צודק. אני חושב שמאז מותה של אסמהאן הלב שלי בגד בי, ובגיל 40 חטפתי התקף לב ראשון והתחילו בעיות הלב שלי. לקחתי מאוד קשה את מותה. אין ולא תהיה עוד זמרת עם הקול של אסמהאן".
כפי שכתב ביומנו האישי, בשנות ה־50 וה־60, לצד ההצלחה הכבירה וההערצה הבינלאומית, פריד אל־אטרש נכנס לעיתים תכופות לדיכאונות קשים, הסתגר בביתו ולא היה מסוגל לזוז ממיטתו. "כשלא הייתי מופיע, מקליט או מצלם הייתי אומלל, לא רציתי לצאת מהבית, והקשר היחיד שלי לעולם החיצוני היה דרך עיתונים שאשתו של פואד אחי הייתה מביאה לי לקרוא", כתב.
"הייתי מיואש, מלא ברחמים עצמיים. ביליתי את חיי עצוב, מדוכא, מלא בדאגות וטרוד. רק כשהייתי בין אנשים הייתי מחייך, אבל זו הייתה הצגה. בתוכי רציתי למות. הרגשתי מאוד בודד. לא רציתי לחיות".
פריד אל־אטרש היה רודף שמלות ידוע וגבר מחוזר. הוא מעולם לא נישא. בין הרומנים הידועים שלו היה רומן עם מלכת מצרים נרימן צאדק, גרושתו של המלך פארוק; הזמרת והשחקנית שאדיה; רקדנית הבטן הידועה סאמיה גמאל, ששיחקה לצדו בסרטיו; והזמרת הישראלית־בינלאומית מאיה קזביאנקה.
"פריד היה אהבת חיי", סיפרה בעבר קזביאנקה בריאיון אישי שהעניקה לי. "כילדה קטנה הייתי שומעת את שיריו ברדיו, הערצתי אותו. באחת ההופעות שלי בארצות ערב הוא פגש אותי, נשק ליד שלי ומכאן ניצת הרומן בינינו. לא יכולנו להתחתן כי הוא היה בן אצולה ואני יהודייה. כל העולם ידע שהוא נשוי אך ורק למקצוע שלו. הוא היה אדם נדיר, בעל יכולת ביטוי רומנטית נהדרת. הוא היה צ'ייקובסקי של המזרח התיכון. כל העיתונים של העולם הערבי כתבו על הרומן בינינו, ואף אחד מהעיתונאים לא ידע שאני יהודייה. הוא ידע שאני יהודייה וזה לא הפריע לו, אבל לכל מי שסבבו אותו אסור היה לדעת את הסוד שלנו.
בגלל שאני דוברת ערבית שוטפת היו בטוחים שאני ערבייה, ולא מרגלית (שמה המקורי של קזביאנקה - ד"פ) מחיפה. הייתי עושה סימן של צלב עם היד בכל פעם שהייתי מסיימת הופעה, כך שאף אחד לא חשד שאני יהודייה.
הכל השתנה אחרי מלחמת ששת הימים, כשהופעתי במוסקבה ובספונטניות, מרוב התלהבות מהניצחון המזהיר של צה"ל במלחמה, שרתי את המנון ‘התקווה'. כשהגעתי להופיע בדמשק, הגיעו אנשי מודיעין סורי לחפש אותי בבית המלון בו שהיתי. בעל המלון הזהיר אותי שמחפשים אותי ושנשקפת סכנה לחיי. נמלטתי וחזרתי לישראל. כאן הסתיים גם הקשר שלי עם פריד. שנינו ידענו שאני על זמן שאול".
בריאיון טלוויזיוני סיפר פריד אל־אטרש שחמש פעמים הוא כמעט נישא, אך בכל פעם היחסים עלו על שרטון. "אני אומן, והמוזיקה והקריירה הן במקום הראשון אצלי", סיפר. "פגשתי נשים בחיי, אבל לא פגשתי מישהי שהייתה מוכנה להתחתן גם עם הקריירה שלי. את הנשים שניהלתי איתן רומן פגשתי במקרה, וכך גם הייתה ההתאהבות. לצערי כל הרומנים שלי נגמרו באכזבות ובשיברונות לב, והיו גם מקרים שבהם גיליתי במקרה שהאישה שאני אוהב נשואה לגבר אחר, בדיוק כמו בסרטים ששיחקתי".
הלב צריך להבריא
בשנים האחרונות לחייו, לוח הזמנים האינטנסיבי, ההתמכרות לאלכוהול והדיכאונות החוזרים ונשנים נתנו אותותיהם והשפיעו על בריאותו. עד גיל 50 עבר פריד אל־אטרש ארבעה התקפי לב וחווה ירידה דרסטית במשקל גופו. "בגלל שאני טוטאלי במוזיקה ובעשייה שלי, הרופאים הזהירו אותי להפסיק לשיר ולנגן בעוד למשך שנה כי זה מאמץ עבור הלב שלי, שצריך להבריא, אבל אני לא יכול לחיות בלי זה, זה החמצן שלי, אז לא הקשבתי להם, ואני משלם את המחיר", אמר בגילוי לב.
"הציבור שלי מחכה לי, לשירים שלי, לסרטים שלי ולעשייה שלי - וגם אני מחכה לו. אני מרגיש שהלב שלי הוא כמו מנוע של מכונית. אבל גם הוא לפעמים מקרטע. יש לי גם בעיות בכבד, בגלל הקשיים הנפשיים הטמעתי את יגון הבדידות שלי באלכוהול ובכדורי הרגעה".
פסקול סרטו האחרון של פריד אל־אטרש "נגם פי חיאתי" ("צלילים בחיי"), שראה אור בשנת 1974, היה גם אלבומו האחרון. נדמה כי בשנותיו האחרונות מצא מעט מרגוע ושלווה לנפשו, היה מוכן להתמסד ואף התארס והתכונן לחתונתו עם הזמרת הסורית הנודעת סלווא אל־קדסי, שהייתה צעירה ממנו בכ־15 שנה.
אלא שב־26 בדצמבר 1974 נפטר פריד אל־אטרש במפתיע מדום לב בביירות. בהלווייתו, שנחשבה לאחת ההלוויות הגדולות ביותר במצרים עד אותה תקופה, נכחו מעריצים, פוליטיקאים ואומנים, ומיליונים הזילו דמעות על לכתו בטרם עת של אחד מענקי הדור של הזמר והקולנוע הערבי.
פריד אל־אטרש נקבר בקהיר, לצד אחותו אסמהאן. אחיו פואד, שלימים הפך למפיק סרטים ידוע, נפטר ב־1995 ונקבר לידם.
50 שנה חלפו מאז הלך לעולמו הנסיך המצרי ששינה את פניה של המוזיקה והתרבות הערבית, ועדיין השפעתו ניכרת ברחבי העולם. גם בישראל נשמרה הפופולריות שלו, ומאז הפכו הגששים את "פלפילו" לקלאסיקה, אומנים ישראלים רבים ביצעו משיריו, בהם עופר לוי, חיים משה, משה גיאת, זהבה בן, דודו טסה, הפרויקט של רביבו, סופי צדקה ואפילו ירדנה ארזי, ששירה "דמיון מזרחי" הוא גרסה עברית שכתב אהוד מנור לשיר "יא זהרה פי ח'יאלי" ("פרח בדמיוני").
ב־2018 הקליט דודו טסה את שירו "פריד" כמחווה לפריד אל־אטרש. כך, עד היום השירים של פריד אל־אטרש ממשיכים לגעת בלבבות המאזינים.