רגע לפני יום הולדתו ה־80, סר רוד סטיוארט החליט שהוא כבר לא מתבייש לחשוף את הסוד הגדול שלו, זה שהתאמץ להסתיר במשך כל כך הרבה שנים. כוכב הרוק הבריטי, האיש שהביא את הגלאם לבמות עם סטייל יוצא דופן, קול מחוספס וסקס אפיל בערימות - הודה כי הוא אוהב לבנות דגמים מיניאטוריים של רכבות.
"במשך שנים הייתי נבוך לשתף את תחביבי זה אבל כבר לא, אני גאה בזה", אמר למגזין "Railway Modeller", שמיועד לאנשים שחובבים כמוהו בנייה של דגמי רכבות. "כשאני נכנס לסטודיו שלי, אני מרגיש שאני נכנס לשערי גן עדן. זה הזמן שלי עם עצמי. אני מבלה בסטודיו בממוצע ארבע או חמש שעות ביום, ואפילו אם יש לי רק 20 דקות בלוח זמנים אינטנסיבי - אני משקיע אותן ברכבות. זה הפך לחלק חשוב בחיי".
כעת, כשהוא כבר לא מסתתר, הודיע סטיוארט כי הוא בונה דגם מיוחד שאותו יביא לפסטיבל גלסטונברי באנגליה. הזמר יופיע על הבמה המרכזית בפסטיבל המתקיים מדי שנה בחודש יוני, והרכבת תגיע יחד איתו.
למעשה, בכל סיבוב הופעות הוא היה מגיע עם דגם אחר, שאותו היה בונה בחדרו במלון. "המוזיקה היא העבודה העיקרית שלי", הוא הבהיר, "אבל בניית הרכבות נמצאת במקום השני. מערכת הרכבות שלי שווה יותר מהבית של רוב האנשים, זה מאוד יקר אבל שווה את זה. אני גאה להיקרא חנון".
קשה לומר את המילים "רוד סטיוארט" ו"חנון" באותה נשימה. עוד משנות ה־70 הוא היה אחד האנשים הכי מגניבים, סקסיים, נוצצים וקוליים עלי אדמות. הוא היה עולה לבמות בחליפות נוצצות, מכנסי זמש צמודים ומעילי נוצות צבעוניים. בשיער בלונדיני ארוך ועם שירים על אהבה וסקס הוא הרטיט לבבות.
סטיוארט כתב את מרבית להיטיו בעצמו, ואלבומיו נמכרו במעל 120 מיליון עותקים ברחבי העולם. הוא ידע להביא רוח חדשה לסצינת המוזיקה העולמית, לשיר על נושאים אוניברסליים תוך שמירה על נגיעה אישית. הוא גם היה מהראשונים שהעזו לשיר על נושאים חברתיים בלתי שגרתיים, כמו בשירו בן שני החלקים "The Killing Of Georgie", שגולל את סיפורו של חברו ההומוסקסואל, שנדקר למוות בניו יורק בגלל נטיותיו המיניות.
השילוב בין שירים קלילים לכבדים, תוך שימוש בסגנונות מוזיקליים שונים - מבלוז, רוק, סול וקאנטרי ועד דיסקו ופופ מסונתז - הפכו אותו לפורץ דרך והוציאו לו שם של מוזיקאי שיודע להמציא את עצמו בכל פעם מחדש.
סיבה נוספת שהפכה אותו לאהוד כל כך היא הנגישות שלו לקהל. הוא משקיע זמן בפגישות עם המעריצים, כולל הופעות בהפתעה בבתים. הוא לא מהסס להצטלם ולשוחח, בהומור וברגישות. בדצמבר 2023 הפתיע סטיוארט את הנוסעים בתחנת רכבת בלונדון, כששר בפניהם שירים מתוך אלבום הסווינג החדש שלו "Swing Fever".
"הקהל הוא כמו משפחה בשבילי", אמר בעבר. "הוא לא מגיע רק להקשיב למוזיקה, הוא רוצה את האנרגיה, את החיבור. אני תמיד מנסה לשמור על קשר חזק עם המעריצים שלי, לראות את החיוכים, לשמוע את הקריאות ולהרגיש את האהבה שהם נותנים לי. זה מה שגורם לי להרגיש חי על הבמה. בכל פעם שאני מופיע בפני קהל, אני חושב שאני מתרגש יותר ממנו".
כוחה של המוזיקה
רודריק דיוויד סטיוארט, נולד ב־10 בינואר 1945 בלונדון, הצעיר מבין חמישה ילדים. אביו, ממוצא סקוטי, ניהל חנות עיתונים, ואמו האנגלייה הייתה עקרת בית. בבית הספר לא הצטיין בלימודים אלא בכדורגל. הוא אף הפך לקפטן נבחרת בית הספר ושיחק כבלם.
"הייתי הילד הכי מוכשר במשפחתנו בכדורגל", סיפר. "הערצתי אז את ארסנל והייתי מתאמן כל הזמן. העדפתי לשחק כדורגל מאשר ללמוד, עד שגיליתי את כוחה של המוזיקה בחיי. הבית שלנו היה מעל חנות העיתונים ואבי התעסק עם החנות כל הזמן. לא היה לנו הרבה, אבל היינו מאושרים. החיים היו פשוטים".
חייו של סטיוארט השתנו כשגילה לראשונה את הרוק'נרול. בחטיבת הביניים היה חבר בלהקה שנקראה "Kool Cats", שבה שר קאברים. "ההיכרות שלי עם הרוק הייתה כששמעתי את השיר 'C'mon Everybody' של אדי קוקרן", סיפר בריאיון בעבר. "זה היה הרגע שהבנתי שזו המוזיקה שאני רוצה לעשות. קוקרן היה חיית במה, עם אנרגיה שלא ראיתי לפני כן, והוא היה עבורי סמל של חופש ויכולת לבטא מחשבות דרך מוזיקה. השירים שלו היו המפתח שלי להבין את הכוח של המוזיקה לשחרר אותי". לימים כתב סטיוארט על תקופה זו את שיריו "Only A Boy" ו"Young Turks".
כשהיה בן 15 עזב את בית הספר וניגש לבחינות לקבוצת ברנטפורד כדי להגשים את חלומו להפוך לכוכב כדורגל - אך לא התקבל. בכל מקרה, ביחס לאופציות קריירה אפשריות, סטיוארט סיכם: "החיים של מוזיקאי הרבה יותר קלים. אני יכול לשתות ולנגן, דבר שאני לא יכול לעשות אם אני שחקן כדורגל. בחרתי במוזיקה... אלה שני הדברים היחידים שאני יכול לעשות בפועל: לשחק כדורגל ולשיר".
במקביל לניסיונות לפתח קריירה מוזיקלית, עבד סטיוארט במגוון עבודות מזדמנות, בין היתר בהדפסי משי ובשיפוץ קברים בבית הקברות המקומי, וכמובן נתן יד בחנות המשפחתית וגם חילק עיתונים. ב־1961 ניגש לאודישן שירה אצל המפיק המוזיקלי הנודע ג'ו מיק - אך זה הפסיק את האודישן בתוך שניות ספורות.
הוא היה רק בן 16 כשנולדה לו בת כתוצאה מיחסים שניהל עם סוזנה בופי, סטודנטית לאומנות מלונדון. הם רצו להתחתן, אך הוריו הטילו וטו. התינוקת שרה נמסרה לאימוץ, ורק שנים מאוחר יותר התאחד סטיוארט עם בתו. עם כל הסערות האישיות, הוא לא זנח את החלום המוזיקלי.
הוא חבר לזמר וויז ג'ונס, ניגן על מפוחית פה והופיע עימו במועדונים קטנים בלונדון, פריז וברצלונה. זה לא הספיק לו. רוד הצעיר ניסה להתקבל ללהקת ה־Kinks שרק קמה - אך לא התקבל. מכיוון שלא הצליח להשתלב בסצינת הרוק המקומית, החליט להתעמק בבלוז וסול. הפעם זה עבד לו.
באוקטובר 1963 הצטרף כנגן מפוחית ללהקת הרית'ם אנד בלוז The Dimensions. הם הופיעו בסטודיו 51 ואף התארחו בהופעות של להקה צעירה בשם הרולינג סטונס. "בלונדון של אותה תקופה הכל היה חייתי, פורק עול", סיפר סטיוארט בריאיון. "הצטרפתי לצעדות נגד נשק גרעיני, התחברתי לתרבות הביטניקים, פגשתי אנשים חדשים, ישנתי תחת גשרים... זו הייתה תקופה חופשית מאוד. היה לי הרבה זמן לשאול את עצמי מה אני רוצה להיות כשאגדל".
אף שהוא לא הצליח להתפרנס כראוי באותו זמן, הוא היה מאושר. "לא היה לי כסף באותה תקופה, גרתי אצל ההורים ועבדתי בחנות הציור והמסגור של אחי, ככה שלא היה לי מה להפסיד", אמר. "כל מה שעניין אותי אז היה להיות על הבמה, להרגיש את האנרגיה של המוזיקה. נכון שלא באתי לידי ביטוי כזמר באותה עת, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
מפגש מקרי בתחנת רכבת שינה את מסלולו. כשהיה בן 19, פגש בתחנה את הזמר לונג ג'ון בולדרי. בולדרי זיהה את סטיוארט. הוא נכח בהופעה שבה ניגן במפוחית. הם התחילו לדבר וכשהבין שרוד גם שר, הזמין אותו בולדרי להצטרף ללהקתו בשכר של 35 פאונד לשבוע.
סטיוארט עזב את הדיי ג'וב, התגבר על הביישנות והלחץ והצטרף ללהקה. ביוני אותה שנה הוא נכנס לראשונה לאולפן הקלטות והקליט דואט עם בולדרי. השיר "Up Above My Head" לא זכה להצלחה, אך הוא גרם לסטיוארט להקליט מספר הקלטות דמו. חברת התקליטים Decca שמעה אותן והחתימה אותו על חוזה טאלנט. כבר בספטמבר הקליט את שיר הסולו הראשון שלו, "Good Morning Little Schoolgirl", שעימו הופיע לראשונה בטלוויזיה.
שירים של אחרים
הימים חלפו, ורוד לקח צעד אחד קדימה וצעד אחורה. רקד עם ההצלחה. מצד אחד כיכב בסרט תיעודי שתיעד את הופעותיו כזמר מתחיל, ומצד שני הסינגלים הבאים שלו נחלו כישלון מוחץ. מצד אחד הצטרף ללהקה שאותה הקימו מי שייסדו לימים את להקת פליטווד מק, אך הלהקה הזאת התפרקה לאחר סינגל אחד כושל.
"נדדתי מלהקה ללהקה כדי למצוא משמעות לאומן שבי", סיפר בריאיון על התקופה הזאת. "כשהרגשתי את התחושה הנוראה הזאת של לנגן מוזיקה של אחרים, כשהרגשתי שאני לא יכול למצוא את עצמי בלהקה - עזבתי".
את המשמעות של האומן שבתוכו הוא מצא בפברואר 1967, כאשר הגיטריסט ג'ף בק צירף אותו ללהקתו כזמר־סולן וכשותף לכתיבת השירים. "פגשתי את ג'ף בבר בלונדון, הוא ראה שאני אבוד, אז הוא הציע לי להצטרף ללהקה", סיפר סטיוארט. "ג'ף דיבר הרבה על הלהקה, וחצי ממה שאמר לא הבנתי, אבל ידעתי שאני רוצה להיות חלק מזה. ההצטרפות ללהקה הזאת הייתה בשבילי בית ספר מצוין. ג'ף השפיע עליי מאוד ודי מהר הפכנו לחברים הכי קרובים".
The Jeff Beck Group עברה מספר גלגולים עד שהתגבשה להרכב הידוע שלה שכלל את סטיוארט, בק, המתופף מיקי וולר והגיטריסט והבסיסט רוני ווד (לימים חבר הרולינג סטונס). ביוני 1968 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ראשון בארצות הברית, וסטיוארט שביקר לראשונה באמריקה, עבר התקף חרדה. בהופעת הבכורה התחבא מאחורי מגברי הקול בזמן ששר, ורק שוט של ברנדי הוציא אותו אל קדמת הבמה.
למרות זאת, סיבוב ההופעות היה מוצלח. ב"ניו יורק טיימס" נכתב בשבח ה"אינטראקציה בין הגיטרה הפרועה של ג'ף בק לבין הצעקות הצרודות והעקשניות של רוד סטיוארט".
בתקופתו של סטיוארט הלהקה הוציאה שני אלבומים, שהוא היה שותף לכתיבת חלק מהשירים שהופיעו בהם. אף ששניהם הצליחו בארצות הברית, קבלת הפנים שלה זכו בבריטניה לא הייתה דומה. כשהיחסים האישיים שלו עם בק התערערו, הוא החליט לעזוב. "זו הייתה להקה נהדרת לשיר איתה, אבל לא יכולתי להתמודד עם התסכול וחוסר החברות והפרגון שהתפתחו בה", הסביר את עזיבתו.
"במשך השנתיים וחצי שהייתי עם בק מעולם לא הסתכלתי לו בעיניים, תמיד הסתכלתי על החולצה שלו או משהו כזה. לא מצאתי את עצמי בלהקה".
למרבה המזל, באחת ההופעות שלו עם ג'ף בק נכח מגלה כישרונות של חברת התקליטים מרקורי, והחתים את סטיוארט על חוזה סולו. עד שהאלבום הראשון שלו יצא הוא הצטרף ללהקת Faces, שהיה לה סגנון בריטי ייחודי ורוח חופשית. ההופעות של הלהקה היו פרועות, מלאות הומור ואלכוהול, ומהר מאוד היא הפכה לשם דבר בסצינת המוזיקה באנגליה. ארבעה אלבומים היו ללהקה, אבל רק שיר אחד שלה זכור, "Stay With Me", שסטיוארט כתב עם אחד מחברי הלהקה על סטוץ שהיה לו.
כדי להניע את קריירת הסולו המדשדשת שלו, ביקש סטיוארט מחברי הלהקה ללוות אותו בהופעות ובהקלטות. הם נענו לבקשה אבל מהר מאוד התברר כי מדובר במקור למתחים, כאשר הם הבינו שהציבור רואה בהם לא יותר מלהקת הליווי של הסולן הצעיר.
רוד ישיר לנו סולו
שני אלבומי הסולו הראשונים שלו זכו לחיבוק מהמבקרים, אך לא הצליחו להתברג במצעדי הפזמונים. היה זה האלבום השלישי, "Every Face Tells A Story", שזינק היישר למקום הראשון במצעדי המכירות בבריטניה ובארצות הברית, וסימן את הזינוק בקריירה שלו. האלבום שילב את כל ההשפעות שסטיוארט גדל עליהן, והוא כלל את השיר "Maggie May", שעליו אמר סטיוארט: "אני חב לו את הקריירה שלי".
"השיר הזה הסתובב אצלי בראש הרבה זמן", סיפר. "כשחברת התקליטים אמרה שחסר לה שיר אחד כדי לסגור את האלבום, הצעתי להקליט אותו, והוא למעשה עשה את האלבום. השירים באלבום מספרים על חוויותיי האישיות, על המסע שלי בעולם ועל הלמידה מהטעויות שעשיתי לאורך הדרך. הוא היה נקודת מפנה עבורי, ושילב בין רוק, פולק ובלוז בצורה שלא עשיתי קודם לכן".
המתחים הפנימיים שהתגלעו בקרב חברי להקת Faces הובילו לעזיבתו של סטיוארט בעיצומה של העבודה על אלבומה הרביעי "Ooh La La". "רוד הגיע להקלטות שבועיים אחרי שהתחלנו אותן וכבר הקלטנו את כלי הנגינה, וגם אז הוא התלונן שהשירים לא בסולם המתאים לו", סיפר איאן מקלאגן, חבר הלהקה. "נאלצנו להקליט אותם מחדש ולחכות שבוע עד שהוא יחזור. רוד הרגיש שהוא כבר גדול מדי בשבילנו. בשלב מסוים כל כך התעצבנו, שהעברנו את הסולו שלו באחד השירים לרוני ווד".
סטיוארט לא פרש רק מהלהקה, הוא גם עזב את הלייבל מרקורי וחתם בחברת התקליטים של האחים וורנר. האלבום הראשון שהוציא במסגרת החוזה החדש היה "Atlantic Crossing", שכלל כמה מגה־להיטים. את האלבום הזה הוא חילק לשניים: צד אחד כלל שירי רוק, והצד השני הוקדש לבלדות שקטות. חלוקה כזו הייתה גם באלבומים הבאים שלו.
בשנות ה־70 הפך סטיוארט לסופרסטאר, קיים קונצרטים המוניים והפך לסלב בכל העולם. הופעותיו נתפסו כאירוע של ממש, גם בזכות הסגנון המוזיקלי המיוחד וגם בשל הפרפורמנס. אלבומיו החלו להימכר במיליונים, ולהיטיו כבשו את המצעדים ואת הרחבות. אחד הלהיטים הידועים מאותה תקופה היה שיר הדיסקו "Da Ya Think I'm Sexy?", שזכה לביקורות לא אוהדות בלשון המעטה.
"הרבה אנשים לא אהבו את השיר הזה בהתחלה", הוא הודה בריאיון. "חשבו שהוא שיר שטותי. אני לא מתנצל עליו, הוא היה מבריק ומרענן וממש כיף לשיר אותו. הקהל הגיב אליו בצורה מדהימה, וזה מה שחשוב. אנשים חושבים שהשיר נכתב עליי אבל לא. בכל מקרה, כן, אני חושב שאני סקסי".
על אותה תקופה סוערת בחייו סיפר למגזין "רולינג סטון": "הייתי על גג העולם בשנות ה־70, ההצלחה הייתה מסחררת, אבל לפעמים הרגשתי שאני מאבד את עצמי בתוך כל זה. התהילה הייתה כמו רכבת הרים - מלאה בעליות ומורדות. נהניתי מכל רגע, אבל היו גם רגעים של בדידות ופחד. לפעמים הרגשתי שאני משחק תפקיד ולא באמת אני עצמי".
את שנות ה־80 פתח סטיוארט בהתקדמות לסגנון שירי ניו־ווייב וסינת'־פופ ששטפו אז את בריטניה, חלקם הפכו ללהיטים, בהם "Baby Jane", שיר הסולו האחרון שלו שהגיע למקום הראשון במצעד בבריטניה. זה היה ב־1983, ואחר כך ובמשך חמש שנים דשדש. האלבום הבא שלו "Out Of Order" החזיר אותו לתמונה.
הוא ידע שכדי להישאר רלוונטי עליו להמציא את עצמו בכל פעם מחדש. אז פעם אחת הוא הקליט קאבר מוצלח לשיר של טום וויטס, ופעם אחרת חבר לטינה טרנר לדואט שכבש את המצעדים.
אחר כך שיתף פעולה עם סטינג ובריאן אדמס לשיר מתוך פסקול הסרט "שלושת המוסקטרים" ואז איחד את להקת Faces והקליט גרסאות כיסוי סווינגיות וג'אזיות לשירים מוכרים. השיא היה כאשר פתח ב־1994 הופעה חינמית בריו דה ז'ניירו, שאליה הגיעו לא פחות מ־3.5 מיליון אנשים, מה שהכניס אותו לספר השיאים של גינס כהופעה הגדולה ביותר בהיסטוריה.
"הדבר הכי חשוב בשבילי הוא להרגיש שאני מחדש את עצמי בכל שלב בקריירה", אמר. "אם אני לא מרגיש שזה חדש, אז לא אשמח לעשות זאת. זה תמיד היה ככה. אני זקוק לשינויים כדי לא להישאר תקוע. כל אלבום וכל שיר הם תחום חדש שאני חוקר בו, ואני לא יכול להימנע מזה. אני אוהב להתנסות בסגנונות חדשים ולהתעדכן כל הזמן".
במחצית השנייה של שנות ה־90 ולאורך שנות ה־2000 מיעט סטיוארט לכתוב שירים בעצמו והעדיף להתמקד בביצוע שירים של אחרים. "הגעתי למסקנה שאני לא כותב שירים טובים כמו שאני שר", סיפר על החלטתו. "הייתי נכנס למלחמה עם עצמי בכל פעם שניסיתי לכתוב, ולכן פשוט החלטתי להפסיק עם הייסורים העצמיים ולשיר שירים של אחרים. אני אוהב את הרעיון של לקחת שיר שכתבו אחרים ולהמציא אותו מחדש, זו הדרך שלי למצוא את עצמי בתוך החומרים של אחרים. ובכלל, היו לי מספיק להיטים שכתבתי".
אלבומו ה־33, "Swing Fever", יצא בפברואר 2024. הוא הקליט עם הפסנתרן ג'ולס הולנד גרסאות כיסוי עדכניות לשירי קאנטרי, בלוז, ג'אז ובוגי ווגי ישנים. "אני אוהב לשלב את הסגנון שלי עם דברים חדשים", סיפר ל"גרדיאן". "אני אוהב לראות איך כל רעיון הופך למוזיקה, וזה מרגש אותי גם אחרי 60 שנה במקצוע הזה".
שלוש נשים, שמונה ילדים
חייו האישיים של סטיוארט היו סוערים לא פחות מחייו המקצועיים: הוא נשוי בשלישית. אשתו הנוכחית, הדוגמנית ומגישת הטלוויזיה פני לנקסטר, צעירה ממנו ב־26 שנה. "בכל אחת ממערכות היחסים שלי עם נשים למדתי משהו משמעותי", אמר.
"אם זה לא עבד, זה לא אומר שזה לא היה שווה את הזמן והרגשות שהשקענו זה בזה". ביחס לגירושיו, אמר פעם בבדיחות הדעת: "במקום להתחתן שוב, אמצא אישה שאני לא אוהב ופשוט אתן לה בית".
יש לו שמונה ילדים מחמש נשים, הבכורה שרה כבר בת 64, והצעיר, איידן, רק בן 13. "אני אוהב את כל הילדים שלי בצורה שווה", הוא אמר והודה: "אני לא אבא מושלם, אבל אני תמיד שם כשהילדים שלי צריכים אותי". כשנשאל לגבי סגנון ההורות שלו אמר: "אני מאמין שאבא צריך להיות דמות תומכת, לא משנה מה. לא תמיד הייתי כזה, בייחוד לא בצעירותי, אבל התבגרתי והבנתי את החשיבות האמיתית של החיים וזו המשפחה. יש לי הרבה יותר סבלנות והבנה כלפי ילדיי עכשיו מאשר כשהייתי אב צעיר יותר".
למרות המשנה הסדורה שלו לגבי הורות, במבחן המעשה זה לא הוכיח את עצמו. ב־2020 סטיוארט ובנו שון נעצרו באשמת תקיפה במלון בפלורידה. בהסדר טיעון הודו השניים על המעשה והתיק נסגר בלי קנס או מאסר.
כמוזיקאי מצליח שפעל בשנות ה־70, הרזומה של סטיוארט כולל גם שימוש בסמים ובאלכוהול בכמויות לא מבוטלות. "חייתי אורח חיים פרוע, ובצעירותי לא דאגתי לעצמי, עשיתי דברים שאני לא גאה בהם", אמר. "אחרי שהחלמתי פעמיים מסרטן, למדתי את השיעור שלי".
בתחילת שנות ה־2000 הוא אובחן עם סרטן בלוטת התריס, נותח ונאלץ ללמוד מחדש איך לשיר, ולפני שמונה שנים אובחן עם סרטן הערמונית. "אני מאוד בר מזל שאני עדיין כאן אחרי כל מה שעברתי. אני לא לוקח את החיים כדבר מובן מאליו וכיום דואג לכל דבר שאני מכניס לגוף שלי. יש לי אחריות לילדים שלי, לאשתי, למעריצים שלי ולי עצמי, לכן חשוב לי לעשות הכל כדי להיות בריא".
שלוש פעמים הוא ביקר בישראל. בפעם הראשונה בשנות ה־80, אחרי שנבחר לפרזנטור של בירה שנדי, אחר כך ב־2010 הוא ערך הופעה אחת בהיכל נוקיה כחלק מסיבוב הופעות עולמי, וב־2017 הרקיד עשרות אלפים בפארק הירקון. "אני אוהב את תל אביב", אמר אז. "הישראלים אנשים חמים ומסבירי פנים, והקהל היה מדהים".
למרות זאת אין סיכוי שנראה אותו בארץ במסגרת סיבוב ההופעות החדש שלו, "One Last Time", שיתחיל בקרוב. למרות גילו המתקדם אין לסטיוארט שום כוונה להאט את הקצב. אהבתו למוזיקה ולמעריצים שלו הופכת אותו לאגדה חיה, ששום דבר לא יכול לעצור אותה.