מספר ימים לפני מותו של עוזי חיטמן נפגשנו במקרה ליד הכספומט ברחוב ביאליק ברמת-גן ושוחחנו ארוכות, הוא נראה לי רזה וקצת שונה מהרגיל. חני ואני מיהרנו לרכוש כרטיסים למופע המיוחד במלאות 20 שנה לפטירתו, שהתקיים בשבוע שעבר בהיכל התרבות בתל-אביב.
יצאנו מאוכזבים. אני מבין קטן במוסיקה, אך כאשר 2,500 איש קמים ויוצאים מהאולם בשנייה בה ניתן האות לפיו המופע עומד להסתיים, לא דורשים ולא מקבלים הדרן, זה מלמד משהו.
התחושה, איך נאמר, הייתה שההפקה לא מיצתה את פוטנציאל הנתינה. המופע נמשך שעה ו-20 דקות, קצר מכדי להכיל גדולתו של חיטמן. נכדתי הבכורה כבר שרה את "הופה היי" מגיל שנתיים ורבע והיא עוד תכיר עשרות שירים שלו וללא ספק תאהב אותם. היה מקום להרבה יותר שירים, לעוד 20-30 דקות של שירי עוזי.
אני לא יודע להסביר את תחושת האכזבה, וכותב זאת בצער וגם בתחושת אי-נעימות כלפי בני משפחתו של עוזי ומתנצל מראש אם יכעסו. לאיזון התמונה אזכיר לפחות את היוזמה לה הייתי שותף להנצחתו של חיטמן בעירו רמת-גן - בהסבת "כיכר השושנים", אחת המיוחדות בעיר וסמוכה ל"קפה דבורה" ההומה תמיד, ל"כיכר עוזי חיטמן". הכיכר נמצאת בשכונת רמת-חן, סמוך לביתו ולפארק הלאומי שעוזי אהב, ובגדר המקיפה אותה משולבים התווים של "אדון עולם". בשנים שלפני כן, עוזי כתב לבקשתנו שיר מקסים שהפך להמנון של רמת-גן.
משהו כאן לא הגיוני, כי איך אפשר להתאכזב כשעל הבמה מופיעה חבורה של אמנים נפלאים כמו עמיר בניון, ריטה (את שניהם אני מעריץ עשרות שנים), שלומי שבת הנפלא, אסתר ראדה המעולה, רמי קליינשטיין, קרולינה, אוהד חיטמן שהקפיץ מאוד את רף מחיאות הכפיים ושלישיית זמרות ליווי מעולות, ולצידם נגנים מעולים, עיבודים מצוינים ומנחה מופלא כמו גיא זוארץ.
זה לא שלא היה מהנה. זה פשוט לא היה מספיק ולא היה מרגש ברמות שלהן עוזי היה ראוי. בטוח שהכוונות היו טובות. התוצאה – פחות. לדעתי. תחושת האכזבה נשמעה ברחש הקהל.
כשעמיר בניון פתח עם "עכשיו התור לאהבה", זה היה עוצמתי ונתן תקווה לערב בלתי נשכח. היה לי ויכוח קל עם אשתי בתחום האופטיקה - האם בניון שר בעיניים עצומות או שהשפיל עיניו מטה כדי לקרוא את המילים מהפרומטר. ואז באה ריטה האחת והיחידה - ושרה שני שירים שלדעתנו לא התאימו לה. איפה היכולות הוואקליות האדירות שלה, ואיפה מה ששרה מעוזי. פספוס. אוהד חיטמן הגיע טעון התרגשות אישית ואמנותית, היה מצוין ואף עשה קשר נכון בין אז לבין המצב כיום במדינה – שעוזי היה ודאי נעצב בגינו, ושר נפלא את "כאן נולדתי".
רשימת האמנים פורסמה מראש וחבל שחסרה את שימי תבורי, אורנה ומשה דץ, חיים משה, מרגול ועוד. יש להניח שהייתה סיבה. חסרו גם אלו שאינם – יגאל בשן וזוהר ארגוב. מחיאות כפיים סוערות קיבלו שניים: הבולטת בניהם ישבה בקהל - השופטת אסתר חיות, ששירתה עם עוזי בלהקה הצבאית, ושלומי שבת עם "אדון עולם".
עוזי היה איש של אנשים. לפני בערך 25 שנים, שאלתי אם יסכים לשמוע שני שירים של ידידה ויגיד אם "שווים". נפגשנו למחרת. עוזי הקשיב בריכוז, בלי לומר מילה. ראיתי על פניו שהוא מחפש את המילים. הקדמתי אותו ואמרתי – "אני רואה עליך שזה לא משהו". עוזי השיב ברגישות מקסימה: "שמע, זה יפה, נחמד כזה, אבל לא מספיק. הזמרת בסדר, חמודה, אך היא כל-כך רוצה לשאת כן, שהיא נשמעת קצת מתחנפת".
עוזי חיטמן היה אמן אהוב, כותב מוכשר, מהטובים שהולידה הארץ הזו, אדם טוב. הוא לא התלהב מהקול שלו כזמר. אני דווקא כן. עוזי מאוד חסר, וחסר שבעתיים קולו השפוי ומיזגו הטוב. אשרינו ששיריו יישארו לנצח בלבבות של כולנו.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי-תקשורתי, פאר לוין תקשורת