אמש, הזמר הראל סקעת עלה לבמה בהאנגר 11 בתל אביב, במסגרת מופע חגיגי לציון 20 שנות קריירה מרשימות וציון האלבום החדש "חלק ב". המופע נפתח עם להיטים בלתי נשכחים כמו "כמה עוד אפשר" ו-"משהו ממני", שירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתודעה המוזיקלית הישראלית.
היה תענוג לשמוע אותם כבר בהתחלה ובאופן אישי הם האהובים עליי ביותר, אין ספק שהייתה תחושת נוסטלגיה גדולה. אך מצד שני, הייתה תחושת חסרון קטנה – אחרי כל השנים שחלפו, הייתי מצפה שהשירים האהובים האלו יהיו מוצבים אולי דווקא לקראת הסיום, או לפחות באמצע המופע, אחרי שהקהל "יתחמם" עם רפרטואר נוסף. זה יכל ליצור איזה סוג של "שיא" טבעי תוך כדי השמעת השירים החדשים של האלבום.
אבל אל דאגה – להראל יש להיטים אין-ספור, וממש לא משנה מה היה אחרי השירים הפתיחה, כל שיר ושיר במהלך המופע היה פשוט תענוג לאוזן. הראל תמיד התאפיין בקול ייחודי, ונדמה שבכל פעם מחדש הוא מצליח להפתיע בכמה שהוא נשאר נקי, צלול וטהור – קול שמזכיר כמעט מלאך ששר. כל הופעה שלו היא חוויה ווקאלית שאין שנייה לה, והערב הזה היה בדיוק כזה.
מה שמיוחד בהופעה הזו היה גם העובדה שהוא עלה לבמה כמעט לבד – בלי רקדנים, בלי אפקטים מיותרים, רק הוא עם הלהקה שלו שליוותה אותו מאחור. כשיש לך קול כזה, שירים כאלה, וכריזמה שמספקת חיבור אינסופי עם הקהל, מה שצריך יותר מזה? החיוך שלא ירד מהפנים שלו והקשר עם הקהל היה מוחשי ונוגע. זה לא מובן מאליו לשמור על האנרגיה הזו לאורך כל המופע, ובכך הראל הראה את כוחו האמיתי – הוא פשוט לא צריך יותר משיריו ונוכחותו כדי להחזיק את כל האנרגיה.
השיר השלישי במופע הוקדש למשפחתו של אלי שרעבי, ששב הביתה לאחר שנחטף ונשאר בשבי חמאס במשך 491 ימים. להפתעת הקהל, עלו לבמה בני משפחתו של אלי, לבקשתם, במטרה להמשיך ולעורר מודעות לחטופים שטרם שבו. זה היה רגע טעון ומרגש – לראות את הסיפור המייסר של אלי, שסבל במשך זמן כה רב ואיבד את משפחתו, מתפשט לנגד עינינו. השיר שנבחר לשאת את המסר הזה היה "יבואו ימים אחרים", אותו שר הראל עם רותם שרעבי, אחייניתו של אלי, שלצידו גם בשנה שעברה שרה על במת כיכר החטופים.
החזרה של רותם לבמה עם הראל הייתה אחת כלכך מרגשת. השילוב בין השיר המרגש, המילים, וההופעה הפיזית של בני המשפחה, יצר אווירה שלא ניתן היה להתעלם ממנה. הרגש פרץ מהבמה, ונדמה היה שכולם, מבלי לפצות פה, חוו את הסיפור והכאב המשותף. זה היה עצוב ומרגש בו זמנית, אבל גם נתן תחושת תקווה לעתיד טוב יותר, ותחושת שותפות כואבת בנוגע לחוויותיהם של כל החטופים שעדיין לא שבו הביתה.
כשהראל שר את השיר "חולה מאהבה", הקהל החל להפתיע אותו בשלטים שהניפו עם הכיתוב "וגם חולה עליך". לא ברור אם ההפקה אירנה את זה מראש או יוזמה של הקהל, אבל זה בהחלט יצר רגע חמוד וייחודי. המראה של קהל שמביע את אהבתו בצורה כזו, מזכיר את האווירה של קהל מעריצים בחו"ל. הראל כמובן לא נשאר אדיש לרגע הזה, והחזיר בתשובה מרגשת לקהל כשהביע את אהבתו לכל אחד ואחד מהם, עם חיוך רחב על פניו.
לפני ששר את השיר "הנני כאן", סקעת עצר רגע ושיתף את הקהל כי הוא הגיע ל"רגע הזה" אחרי 20 שנה. 20 שנה של עבודה קשה, יצירה והתפתחות, והוא לא רק חוגג את הדרך שעבר אלא גם פותח פרק ב' בחיים האישיים והמקצועיים שלו. הביצוע של השיר היה דרמטי ומרגש, וההתרגשות שהייתה באוויר הורגשה גם בצליליו של השיר עצמו. זה היה אחד מהביצועים הזכורים ביותר באותו ערב, הביצוע של הראל הפך לרגע בלתי נשכח של המופע. זה היה יותר משיר – זה היה הצהרה אמיתית של הישג אישי ומוזיקלי, של אדם שמביט אחורה בגאווה ונפנה קדימה אל העתיד.
בנוסף היה כיף לראות את הראל זורם עם הקהל בצורה כל כך טבעית. לא רק ששר ונתן את ההופעה המוזיקלית, הוא באמת היה איתם – מחליף ידיים עם מי ששולח לו, מחזיר להם בלב, שולף קריצה או חיוך. כל פרט קטן היה ממלא את האולם באנרגיה טובה, חמה ואותנטית.
אבל ההפתעה הגדולה ביותר הייתה כשהוא פשוט ירד אל הקהל. זה היה רגע כל-כך אותנטי ומרגש, ומבלי ספק ההפתעה של הערב. המראה של הראל עומד בתוך הקהל, מוקף באנשים שמקיפים אותו מכל עבר ושרים איתו, היה משהו שלא ציפינו לו.
זה היה רגע נטול אגו, רק הראל, הקהל והאהבה המשותפת. האמת? לא חוויתי משהו כזה בעבר. זה היה רגע של חיבור טהור ומחמם לב, מלא בשמחה ואותנטיות, וזו בדיוק הסיבה שכולם יצאו מההופעה עם חיוך שלא ירד מהפנים.
אבל הרגע שבאמת הרגיז אותי היה בסוף המופע, כשהראל התחיל לשיר את "לעוף". זה שיר של ילדות עבורי, אחד שגדלתי עליו, וזכור לי היטב איך ראיתי אותו שר אותו לראשונה בפסטיגל כשהייתי ילדה קטנה. זה היה רגע שמאוד התרגשתי לקראתו, כי לא ציפיתי שהוא ישיר אותו במופע הזה.
ואז הוא הפתיע אותי ושר אותו, אבל– פתאום – מי עלה לבמה והצטרף אליו? אבי אברומי. האמת, זה היה הרגע הכי מיותר במופע. לא הצלחתי להבין למה הוא היה צריך "להפתיע" את הראל, ומה באמת היתה הסיבה שהוא הצטרף לשיר הזה. זה הרגיש לי כמו חותמת מיותרת על רגע כל כך אישי ומיוחד. לא הבנתי את הצורך בהכנסת אברומי, ובאמת היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם הראל היה מבצע את השיר הזה לבד, עם כל הרגש והכוח שהביא אית. לצערי, זה פשוט הרס את הרגע.
אם הוא היה שר את זה טוב והיה מתחבר לשיר, אולי זה היה מתקבל אחרת, אבל אברומי לא היה מחובר בכלל. במקום שזה יהיה רגע אינטימי ומרגש, כמו שהוא היה אמור להיות, זה הפך להיות משהו מוזר וסתמי. כל הקסם שהשיר הזה יצר עבור הראל והקהל פשוט נהרס ברגע. לפעמים, כשיש רגע כל כך חזק ומרגש, הכי טוב פשוט לתת לו להתגלות במלואו בלי "הפתעות" מיותרות.
לסיום, ההופעה היתה מלאה ברגעים בלתי נשכחים. סקעת הצליח לשמור על חיבור אמיתי עם הקהל, להפתיע, לרגש ולהעביר את כל הרגש שיש לו בשירים. למרות הרגע בסיום שהיה פחות מוצלח, בסך הכל, היה מדובר בחוויה שמלאה באהבה, בוגרת וכנה ויכולת יוצאת דופן לשמח ולהיות נוכח בכל רגע. 20 שנה של קריירה ומוזיקה לא סתם מגיעים לשיא כזה – הראל הצליח להוכיח שהדרך שלו לא רק שהייתה מרשימה, אלא גם מלאה בלב ובנשמה.