ואכן, הקהל שהגיע מתחלק באופן גס לשניים: זוגות מבוגרים בני 40+ שהתנועעו בנוסטלגיה בהאנגר למשמע השירים, וקבוצות קבוצות של נערות שידעו כל מילה בכל שיר והקפידו לצרוח ממעמקי הגרון בין שיר לשיר.
היא משתעשעת עם הקהל. כך למשל היא עוצרת את השיר "דיאטה" (אחד משורה של המנוני לב שבור ואהבה נכזבת) ומצהירה "אתם יודעים שיש לי אהבה לדרמה", ושורה לפני סוף השיר היא עוצרת את הלהקה ופוצחת בשירת Ave Maria.
היא לא טורחת להסביר את הבחירה המוזרה, אבל זו בהחלט בחירה עם ביצים: לקטוע את הפאנץ' הדרמטי של "דיאטה", ולפצוח בשירה בלטינית זה חתיכת אומץ משתי סיבות. הראשונה - מרבית הקהל לא מכיר את השיר, או לפחות - לא מספיק בשביל לשיר כל מילה. השנייה - אלו שכן מזהים, כנראה מכירים גרסאות אופראיות בהרבה.
דווקא בגלל זה, הבחירה המוזרה הזו מחממת את הלב, זה מרגיש כמו רגע שהוא לגמרי שלה ובכלל לא עבורנו. כמו הצהרה: "זו המסיבה שלי, ואני אשיר בלטינית אם אני ארצה".
לקראת סיום ההופעה, כמתחייב, אפרת מקדישה שיר ל-59 החטופים שעדיין בשבי חמאס. מבחינה של הרפרטואר שלה, ברור שהבחירה תהיה "לראות את האור". השיר הזה, שהוא שיר של כאב עמוק אבל גם מאבק לחיפוש אחר תקווה, מתאים בדיוק לרגע שאנחנו נמצאים בו - בין שחרור החטופים של הפעימה הראשונה, לחשש לגורלם של מי שעוד נשארו מאחור.
נכתב בעבר לא מעט על המתח שקיים לרוב אצל אמנים ותיקים, בין הרצון של האמן לבצע שירים חדשים (או לפחות - לא לשיר שוב ושוב את אותם שירים ישנים) לבין הרצון של הקהל לחזור אל התכנים הנוסטלגיים. אצל אפרת גוש זה נראה שהמתח הזה לא קיים.
בין השירים אין מונולוגים חופרים או סיפורים מהחיים האישיים, כהמחשה למה שהיא מודה בעצמה: היא עדיין לא מעכלת שעברו כבר שני עשורים מאז הפריצה, שאנשים יתעניינו בסיפורים מאחורי השירים. והאמת, גם מבחוץ קצת קשה להאמין שהשירים שנשמעים כל כך טריים (בטח מפיהן של המעריצות הצעירות) אכן כבר בני עשרים. וזה בדיוק כל הקסם.
התרעות פיקוד העורף