בתוך עולם של כאב, אובדן וגעגוע, מוצא ארז יחיאל כוחות להמשיך, לשיר ואפילו לחזק אחרים. הזמר החרדי, שאיבד את בנו נועם ז"ל בתאונת דרכים טרגית, חושף בראיון עם אבי שושן בפודקאסט "מעריב" את ההתמודדות היומיומית עם האובדן, את האמונה שמחזיקה אותו, ואת החיבוק החם שקיבל מכל שכבות העם. "אני משתדל ללכת בדרך של האמונה, וזה נותן את הכוח", הוא אומר בכנות מרגשת.
ספר לנו על נועם.
"נועם היה ילד מבריק מאוד, טוב מאוד, חביב מאוד. לא רק אצלנו, בכל מקום שהוא היה, פשוט היה לו את זה. עם המון אנרגיות, עם המון שמחה".
אז הייתם ממש מופיעים ביחד כשהוא היה פנוי?
"כן, מדי פעם הוא היה מצטרף אליי. לא כדי לשיר, הוא היה מצטרף כי הוא פשוט אהב את זה. אז על הדרך נותן לו פה בית, שם פזמון, ואנשים אהבו את זה מאוד. אז כשהייתי מגיע והיו רואים אותו, היו מבקשים שהוא ישיר. באמת היה ילד של נחת, כי שמו כן הוא - נועם היה נעים הליכות וטוב".
ואז פורצת המלחמה, הוא בן 17.
"כן, חוזר משבת חתן, נוסע לכיוון קבר רבי שמעון. בדרך יש אזעקות וטילים, היה ממש מטח כבד מהצפון. ואיכשהו הם ניסו להסתתר, לברוח לצד, לצידי הכביש, והנהג איבד שליטה. נכנס במעקה בגדר ההפרדה או במשאית. דברים עדיין לא ברורים במאה אחוז, אבל זה לא משנה את המצב כמובן. ואז נתבשרנו באותו מוצאי שבת".
הייתם בבית, כל המשפחה?
"כן, זה היה ממש לפנות בוקר".
והמשטרה הודיעה לכם? איך קמים ביום למחרת?
"רוצים לחשוב שזה חלום, סיוט יותר נכון. כשהתעוררתי באמת יום אחרי הלוויה, אז התעוררתי למציאות. אני אומר: "מה, זה היה? או שזה לא היה?" פתאום אני מסתכל ואני רואה את השם שלו במודעת אבל. לא יודע איך להסביר את זה, להסביר רגשות כאלה".
אחרי כל מה שעברת, אין משבר אמונה?
"ברוך השם, כשהאמונה היא חלק מהיסודות של כל העם הזה, כל העם היהודי. תמיד, אם תסתכל לאורך ההיסטוריה, תמיד כל מה שהצליחו וכל מה שעם ישראל הצליח לעבור ולהישאר עד היום כעם, זה האמונה".
יש אנשים שאתה מרגיש שאחרי מה שעברת קצת נזהרים לידך? לא יודעים איך לגשת או איך לדבר? מה היית רוצה להגיד להם?
"כן, לפחות בתחושות. כי לפעמים מהרצון לבוא ולנחם, לבוא ולהשתתף, לפעמים זה שם אותי במשבצת כזו של... של עוד הפעם לזכור, עוד הפעם להגיד 'כן, יש את המצב'. ועכשיו סתם, זה קורה לי, אני מגיע לאירוע, באתי עכשיו לשמח, אז רואים אותי אנשים ככה... לא מרגישים נוח, הם באים... לא יודעים מה להגיד לי".
אתה יודע, אם אני לא טועה, בתחושה שלי, כשקרה לך לבן שלך, קיבלת חיבוק ממדינה שלמה. זה לא היה רק המוזיקה, זה לא היה רק העולם היהודי, זה כאילו נגע בכולם.
"כן".
הרגשת את זה בשבעה?
"ממש. מתחילת השבעה ועד היום, עד היום כולם עוטפים, כולם מדברים, גם אנשים שאני לא מכיר בכלל. כולנו ישראל. במלחמה הזאת זה כולם, כאב אחד. כולם, כולם. זה נגע בכולם, וכשכואב, כואב לכולם".
המחשבות באות אליך כל לילה?
"זה יכול להיות בכל רגע נתון. כל זמן שבן אדם לא עסוק, כל זמן שבן אדם לא... כל זמן פנוי, כל זמן שהוא פנוי, זה יכול לצוף".
השנה אנחנו נכנסים לחודש אדר, חודש של שמחה. איך אתה מתמודד עם זה?
"המצווה קיימת וחובה. האדם מצווה, כשנכנס אדר מרבים בשמחה. יש צורך לעבוד על זה. השמחה היא אצל האדם עצמו, תעשה כל מה שאתה צריך כדי לשמוח. השמחה הזאת היא מחייה, היא מרפאה. כי אם בן אדם מכניע את עצמו ונותן לעצמו כל הזמן ליפול למחשבות, לא יודע איפה הוא מסיים את זה. אי אפשר לחיות כך, בעיקר כשיש עוד אנשים - יש את המשפחה, החברים, האישה. אני אומר לכולם, חד משמעית, אני לא מדבר על מציאות של לשכוח, כי לשכוח לא יודע אם אפשר, אבל לחיות לצד זה, ובחיוך, להשתדל".