מלבד השירה המדויקת והקול העוצמתי והיפהפה, כל שיר באלבום הוא עולם ומלואו, מפופ ובלוז ועד מוזיקה מזרחית, מבלדות אישיות ועד שירים יותר כיפיים ומצחיקים, כל זאת בהילוך מוזיקלי דק שבין הנורמטיבי לטירוף, בין הקודש לחול (זה בולט ב"אל הים"), בין החוזק לחולשה, בין הדמע לצחוק ובין הכאב לחיבוק. היא שרה על עצמה בכנות מלאה, על הצלקות שבה, על החסרונות והיתרונות שהיא מוצאת בעצמה, על הקשיים בחיים וגם על התקווה והאופטימיות שמלווה אותה, גם ברגעיה הקשים.
ב"הרגלים" היא לגמרי זמרת RNB אמריקאית (אמנם שאוליאן שרה אותו ברצינות אבל הוא מרגיש לי די פרודי, ואולי זה רק אני); ב"בא לי" (שנפתח בסאונד הכי סקסי בעולם בעיניי, רעש של תקליט) היא שנסונרית ים תיכונית ממעלה ראשונה; ב"איזו אהבה" היא זמרת חפלות אסלית; ב"עוד דמעה" היא גורמת לי לבכות, באמת, משירי הבלוז הטובים ביותר ששמעתי לאחרונה, כנ"ל ב"זהר"; ב"יותר מדי" היא יכולה להיות בקלות זמרת ג'אז וסול מסולסלת; את "אל הים", "להתרסק" ו"יותר מדי" אני אפילו לא יכול להעז להגדיר כי הם סגנון כל כך ייחודי לשאוליאן שכל הגדרה תעשה עוול. בכלל, להגדיר אותה כזמרת ששרה סגנון מסוים חוטא למציאות שכן האלבום הזה מציג רבגוניות אבסולוטית ללא גבולות וללא קווים מוזיקליים מוגדרים, וזו החוזקה שלה.
קולה של שאוליאן, ואני מתכוון הן לקול הווקאלי והן לקול הפנימי, הוא מאוד עוצמתי, חדש, מרענן, מלהיב ושונה מכל מה שיש כיום, והאלבום עצמו הוא לא מסוג האלבומים שנתקלים בהם ביומיום, הן מבחינת ההשקעה, הן מבחינת הטקסטים, הלחנים וההפקה, והן מבחינת המכלול כולו. תשכחו מכל מה שכתבתי כאן ופשוט תאזינו.
זהו מיני אלבום שמח בתקופה מטורפת, כולל שירים נוסחתיים שאופיינים לאזולאי ("יין ופסטה" ו"חולמת". האחרון ממשיך את הטרנד של אזכור הקדוש ברוך הוא בשירים), נוסחה שתמיד עובדת, יציאות נחמדות ששוזרות בתוך השירים המקוריים קלאסיקות ישראליות ("פרפרים" המשלב בפזמונו את שירו הנודע של אורי בנאי ו"שאנל אזולאי" שמשלב את 'ישנן בנות' של להקת הנח"ל) ותופסות את האוזן למן השמיעה הראשונה, בלדה ים תיכונית אמונית ("סיפורי צדיקים" עם בן צור), טרנד שתופס מאוד בתקופה זו של המלחמה וחיפוש אחר תשובה למעלה (בייחוד עם הפריצה של 'תמיד אוהב אותי', הקאבר של ששון שאולוב) ו"מה היית משנה בי", פופ מצוין שיצרה אזולאי עם אושר כהן ותפור למידותיה.
כיף להאזין לשירי מיני האלבום, להתענג מהוורסטיליות של אזולאי ומהעובדה שהיא שרה את עצמה ועושה זאת בסטייל. כמו תמיד. רק הייתי ממליץ לה פחות לשיר על שתיית אלכוהול כי כמעט בכל שיר במיני האלבום היא שותה או וודקה או יין או טקילה. זה לא כל כך בריא.
היא עדיין במחוזות הפופ וההיפ הופ, אבל היא כבר פחות נוסחתית, פחות מנסה למחזר את עצמה (כפי שעשתה בעבר) ויותר התמקדה בלהמציא עצמה מחדש ולהביא את נונו הנוכחית לתוך האלבום, עם כל השינויים וההתפתחויות שחלו בה.
יש באלבום ארבעה-עשר שירים מעולים, שטומנים בחובם גם שירים רציניים, גם שירים הומוריסטיים – ובעיקר שירים אישיים. היא משלבת בלדות הרמוניות להפליא לצד שירים יותר קצביים, ונכון שאני לא מבין חצי מהסלנגים והביטויים שהיא משלבת בתוך האלבום (זה בעברית?) – אבל עדיין מוזיקלית ורעיונית האלבום מצליח להאיר זרקור על גדולתה כיוצרת פופ.
בין השירים שבעיקר התחברתי אליהם: "פופ סטאר", "פאק להיט", "שוווב קמה בלילה", "מחדש" ו"כדורים?".
התרעות פיקוד העורף