ביום השישי הראשון אחרי 7 באוקטובר הוא שידר את תוכניתו מגעש, ערך ראיונות עם המפונים מקיבוצי העוטף. "הם סיפרו סיפורים בדרגת יום השואה", הוא נאנח. "בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מסוגל, שזה מעל לכוחות שלי, לכן הראינו קליפים, לתת לצופים מרגוע לנשמה".
בחודשים הראשונים למלחמה השתנה שם התוכנית, והיא נקראה "ביחד איתכם": "'שישי שמח' לא התאים להלך הרוח הלאומי - מי יכול לחשוב על שמחה בתוך מה שעברנו כעם? אבל לאט־לאט, כשהמצב השתנה, חזרנו לשם המקורי של התוכנית, ובכל שישי אנחנו מזכירים את הצורך להחזיר את החטופים הביתה, כמה שיותר מהר".
"בהמשך עברנו להופיע בפני מפונים במלונות. אני לא חושב שיש מלון אחד שלא הופענו בו. שם באמת הבנתי את הכוח החזק של המוזיקה, את הכוח המרפא, כוח שברגע מסוים יכול להפוך אנשים שעברו את הנורא מכל מעצובים לשמחים. אתה רואה שגם בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר, אנשים שעדיין היו בהלם מצליחים ליהנות לשעה-שעה ורבע".
"הבנתי שאנשים מתגעגעים לשגרה שלהם, הם רוצים להרגיש שפיות אחרי כל מה שעברנו ואנחנו עוד עוברים. לא היה קל לשדר במשך התקופה הזו. הרבה פעמים בבוקר של שישי כשהיינו מתעוררים ל'הותר לפרסום' או כשהיו מגיעות ידיעות על חללים בזמן השידור, שלא נדע, וזה מוריד את האנרגיות ומשנה את כל התוכניות, היינו משתדלים להתאים את התוכן, ללכת בין הטיפות ברגישות רבה".
אודישן גרוע וטוויסט
ב־30 השנים האחרונות אילן (55) הוא שם נרדף למוזיקה הים־תיכונית. הוא מגיש מוזיקה ונחשב כמי שטיפח את הקריירות של מיטב אומני הז'אנר. המוזיקה ליוותה אותו עוד מילדותו בשכונת קריית היובל בירושלים. "בגיל 17 כבר תקלטתי במסיבות, ניגנתי מוזיקת שנות ה־80. רק כשהגעתי לשדר ברדיו באופן רשמי ב־1995 הבנתי שאני נמשך יותר למוזיקה ים־תיכונית".
אל הרדיו התגלגל במקרה: "כשהייתי בן 16, חבר הזמין אותי לשדר ברדיו פיראטי. ישבנו בחדר קטן כשמים מהתקרה זלגו לנו על הראש, אבל היה בזה קסם מיוחד". ב־1995 השתלב ברדיו קול הדרך, שהייתה תחנת רדיו ירושלמית מבית רשת גימל של קול ישראל, שפעלה עד סוף שנות ה־90. מנהל התחנה היה אז יוסי סיאס. "כשהתחלתי לשדר בתחנה, יוסי שיבץ אותי לשדר בכל בוקר שירים ישראליים נוסטלגיים", אומר אילן.
"אחרי תוכנית אחת אמרתי לו שאני לא מתחבר לסגנון הזה, אז הוא הציע לי לשדר תוכנית בת שעתיים של מוזיקה מזרחית. הרגשתי שזה מתאים לי, היה לי וייב טוב. בשונה מהתחנות הפיראטיות שהיו אז, הבאתי סגנון מכובד יותר, הקראתי את שמות הכותבים, אמרתי את שם השירים, לא צעקתי בזמן השמעת השיר".
כעבור שנתיים החל להגיש בערוץ 33 מבית רשות השידור את התוכנית "ריח מנטה", שאירחה את מיטב אומני הז'אנר הים־תיכוני, שעד אותה נקודה היה עדיין בשוליים. "הגעתי לטלוויזיה לגמרי במקרה", הוא מספר. "מקומון ירושלמי עשה עליי כתבה בזמן ששידרתי ברדיו. אחת השאלות ששאלו אותי הייתה 'מה החלום שלך?', אמרתי שאני רוצה לעשות תוכנית טלוויזיה על מוזיקה מזרחית. אחרי יומיים צלצלה אליי מישהי מערוץ 33 והזמינה אותי לאודישן. לא שמעתי על הערוץ הזה, אז לא התייחסתי להזמנה שלה ברצינות. אבל אז הגיע עוד טלפון והזמנה לאודישן בנווה אילן - והתייצבתי.
"אפילו שהתוכנית שודרה בערוץ נישה, היא הביאה רייטינג מכובד", אומר אילן. "לקח לי זמן להבין את ההצלחה של התוכנית. זה קרה כשהתחילו לצוץ עוד תוכניות: פתאום 'בטברנה' של שמעון פרנס התמקדה בזמרים צעירים בז'אנר, יס העלו את ערוץ בריזה, ששידר מוזיקה ים־תיכונית, אלי יצפאן קיבל תוכנית אירוח שבה אירח זמרים ים־תיכוניים. הבנתי שאני סוחף אחריי את הז'אנר, שלפני 'ריח מנטה' לא היה לו מקום בטלוויזיה".
ב־2002, כאשר התוכנית "בטברנה" עברה לערוץ 2, העבירו קברניטי הערוץ הראשון את תוכניתו של אילן אליהם, לשעת שידור נחשקת: יום שישי בערב אחרי "שישי בגאון", תוכניתו של יהורם גאון. "הרייטינג היה גבוה", מציין אילן. "אז הבנתי שקורה פה משהו גדול מעבר למה שדמיינתי".
היורש של זהר
בהמשך, אירח אילן את אייל ברדיו ובטלוויזיה, והקשר ביניהם התפתח לחברות עמוקה. "עד היום הוא בעיניי הפייבוריט שלי כזמר — בזכות ולא בחסד. זמר של פעם בדור. בימים הקשים שלי, הוא לא היסס לרגע לעמוד לצידי. אם יש קטגוריות של חברים, אז אייל הוא חבר ומשפחה גם יחד".
"הדיון עכשיו הוא לא פלילי, הוא מוסרי. אני מאמין שאייל יידע להביע את עצמו, ואני באמת מקווה עבורו שהדברים יסתדרו בסופו של דבר לכיוון הכי טוב מבחינתו".
מאז סוף שנות ה־90 ועד היום, אילן משדר את תוכניתו "מנטה" ברדיו ירושלים 101FM. במקביל, מאז ירידת "ריח מנטה" מהמסך, הוא ערך והגיש תוכניות טלוויזיה רבות בז'אנר הים־תיכוני — תחילה בערוץ 10, וב־16 השנים האחרונות בערוץ 24. בין התוכניות: "שמח עם ירון אילן", "האולפן השקוף", "בבית של", "מעריץ מספר 1", "צועדים לחופה", "מנטה ב־24", "אייל גולן קורא לך" (כשופט בתוכנית), "פותחים הכל" וכמובן "שישי שמח".
מסע בין שירים
בימים אלה משיק אילן מופע חדש בעריכתו ובהגשתו — "מהכרם עד קיסריה". המופע יכלול הופעות של איציק שמלי, ליאור קקון, מורן קריטי ואליאור זנדני, כשהאורח המיוחד יהיה יואב יצחק, חברו הוותיק של אילן.
"ב־2015 יצרתי והגשתי סדרה תיעודית בת שלושה פרקים בשם 'מהכרם עד קיסריה', שמתארת את האבולוציה של המוזיקה המזרחית בישראל", מספר אילן על הרקע למופע. "זו הייתה מוזיקה ללא ייצוג תרבותי, סגנון שנדחק לשולי השוליים. בסדרה יצאתי למסע דרך השירים והסיפורים של המוזיקה הזו — מג'ו עמר ואריס סאן, דרך דקלון, רמי דנוך, אהובה עוזרי, זהר ארגוב, חיים משה, עופר לוי, יואב יצחק, שרית חדד, אייל גולן, ועד עומר אדם, עדן בן זקן וכל מה שביניהם. הסדרה המחישה את המעבר מהמועדונים הקטנים אל קיסריה והפארקים הגדולים".
במופע, מבצעת החבורה את אותם שירים אהובים בעיבודים חדשים ומרגשים, מראשית דרכה של המוזיקה המזרחית ועד היום. "בין השירים אני מספר את הסיפורים שמאחורי הלהיטים, כי המוזיקה הזו טומנת בחובה תרבות עשירה והיסטוריה עמוקה", מוסיף אילן. "זו נוסטלגיה מלטפת שמחברת את הקהל לשורשים".
"אפשר לראות גם אומנים כמו פאר טסי, שהאלבומים האחרונים שלו ('רדיו שטח' 1 ו־2 - ד"פ) מציגים רמה מוזיקלית גבוהה. הקהל מחפש איכות, אבל הריבוי העצום של מוזיקה היום מקשה על אומנים להישאר בזיכרון. פעם היית נכנס לאוטו ושומע את אותם 20 דיסקים שאתה אוהב שוב ושוב. היום יש לך ספוטיפיי, אפל מיוזיק ויו־טיוב, עם מבחר רב שאתה לא יודע מה לבחור. הרנדומליות הזו סבבה - אבל זה מקשה על אומנים לייצר שירים זכירים".
"לפעמים, כשהאפרוח גדל ועוזב את הקן, קשה לראות שהוא לא תמיד מסתכל אחורה — אבל אני ממש לא כועס. הבעיה היום היא שיש לאומנים יותר מדי אנשי יח"צ ומנהלים, וכל אחד מהם נהנה מאוד להגיד 'לא' מאשר להגיד 'כן' ולתת לזמר לומר כמה מילים לקהל שאוהב אותו בבית. זו לא חוכמה להראות כוח ולסרב, ואני לא מדבר ספציפית על עומר אלא בכללי. בסוף, אם אומן לא מתראיין ולא מספר על האלבום החדש שלו, איך הקהל יידע שהוא הוציא אלבום? לא כולם עוקבים בספוטיפיי. פעם כשאומן הוציא דיסק, היית יכול לקנות אותו אפילו בתחנת דלק. כיום אם לא תיחשף בתקשורת, אנשים פשוט לא יידעו".
אילן, גרוש ואב לאריאל (22) ואורי (20), מתגורר במזכרת בתיה. ב־2022 נאלץ להתעורר כשעבר ניתוח מעקפים מורכב. "הבנתי שהבאתי את זה על עצמי, הזנחתי ולא טיפלתי בעצמי כמו שצריך", הוא מספר. "חודש אחרי הניתוח, למרות שהרופא ביקש שאנוח בערך שנה, חזרתי לטלוויזיה. לא יכולתי אחרת".
התרעות פיקוד העורף