בראיון לפודקאסט "זה אירוויזיון?!" (בהנחיית דור סגל אלבוקרק ורפאל יפרח), שוחחנו עם שלושת חברי להקת The Busker – דיוויד, שון וז'אן – נציגי מלטה לאירוויזיון 2023, לרגל יציאת המיני-אלבום החדש שלהם ״Talking Back״, שמושק לראשונה בישראל. לא באירופה, לא במלטה – דווקא כאן.
"החלטנו להשיק את האלבום קודם כל בישראל," מספר ז'אן, "כי הקהל שלכם היה הראשון שנתן לנו תחושת בית. בזמן ההכנות לאירוויזיון קיבלנו מכם כל כך הרבה תמיכה, הודעות, חיבוק חם… והכי הרבה נקודות בגמר! אז עכשיו אנחנו מחזירים לכם אהבה".
האלבום, שנשמע כמו שילוב בין ג'סטין טימברלייק לדיסקו, כבר זוכה לאהדה בארץ – וגם נכנס לפלייליסט של MTV ושל תחנות רדיו מקומיות. אבל לפני שנדבר על האלבום, חזרנו איתם לרגעים הגדולים (והכואבים) של תחרות הזמר הגדולה באירופה.
"החוויה הכי עוצמתית שחווינו"
כדי להתחיל שאלנו את השלושה איך היה לייצג מדינה קטנה כמו מלטה על הבמה הגדולה בעולם. "הרגשה מטורפת," אומר שון. "קהל כזה ענק מריע לשיר שאתה כתבת? זה משהו שאתה לא שוכח. זה חלום של כל מוזיקאי."
דיוויד מוסיף: "אנחנו באנו מאפס. מנגני רחוב במלטה. את השיר כתבנו עם עוד שני חברים, הקלטנו לבד, לא האמנו שנגיע עד לאירוויזיון. כל התהליך הזה הפך אותנו ללהקה אחרת – מגובשת, אסירת תודה. היינו עטופים בצוות מדהים, שהפך למשפחה. זו חוויה שלא ניתנת לשחזור".
אבל כמו שקורה לעיתים קרובות באירוויזיון – לא כל סוף הוא סוף טוב. ״The Busker״ לא עלו לגמר, למרות ביצוע צבעוני, קליט ומקורי שכלל גם החלפת סוודרים מפתיעה. שאלנו אותם – אם היו עושים משהו אחרת בדיעבד?
"לא ההופעה – אלא ההכנה," אומר ז'אן. "לאחרונה שחררנו סרט תיעודי שנקרא "Dance our own story". וזה היה אחד הנושאים שדיברנו עליו בסרט, יש בו שיחות בינינו על מה היינו עושים אחרת. אחד הדברים שחשבנו עליו בשיחות הללו היה שהתחלנו לעבוד מאוחר ביחס למדינות האחרות, זה השפיע על התוצאה. כאשר משלחות אחרות היו כבר בשיא העשייה אנחנו רק התחלנו, והיינו כל הזמן בפער שקשה לסגור".
"הדבר היחיד שאני קצת מתחרט עליו הוא השינוי בכוריאוגרפיה," חושף דיוויד. "בקדם במלטה היה לנו ריקוד קליל וכיפי, ואז בתחרות עשינו משהו מורכב יותר – אבל זה דווקא הרחיק אותנו מהאותנטיות. בנוסף, מהרגע הראשון ההימורים הראו שלא נעלה לגמר. זה מכניס אותך לתחושת כישלון עוד לפני שעלית לבמה. וגורם לך לעבוד קשה הרבה יותר... אולי אפילו קשה מדי." שון מסכים עם דיוויד, ״הקונספציה שהיינו בה מהשנייה הראשונה, לפיה לא משנה מה נעשה - לא נגיע לגמר. היא אחת הסיבות שעבדנו כל כך קשה על לעבוד קשה. לפעמים ליותר מדי מאמץ יש אפקט שלילי. כנראה עדיף היה להשאיר את הכול פשוט יותר, המורכבות רק הקשתה על הכול״.
שאלנו את חברי הלהקה לגבי ההתנהלות בזמן האירוויזיון, והאם היו מחוברים להימורים ולמתרחש ברשתות. שון, מצידו, מספר שהוא וז'אן היו מכורים להימורים. "ראינו כל תגובה, כל דירוג. ניסינו להתעלם מהשלילי – אבל זה קשה."
"אני בכלל לא הסתכלתי על הימורים," חותך דיוויד. "רק רציתי להתרכז בהופעה."
שאלנו גם על הביקור בישראל כחלק מההופעה של חברי הלהקה בפסטיבל Israel Calling בתל אביב, חודשים לפני התחרות. "זה היה אחד הרגעים הכי טובים בכל המסע," נזכר דיוויד. "היינו בישראל רק 48 שעות, אבל הספקנו המון. אחת החוויות שאני הכי זוכר הייתה שקיבלנו 3 חדרים נפרדים – וכולנו התרגשנו… כי במרבית הארצות בהן ביקרנו כל משלחת קיבלה חדר אחד... אלא שבסופו של דבר הלכנו לישון יחד באותו חדר. היינו כל כך רגילים אחד לשני, שזה פשוט הרגיש מוזר להיפרד."
"הנוף היה לים, והאנשים שפגשנו, הכול היה מושלם, והאנרגיה הייתה כמו בבית," מוסיף שון. "יש בישראל משהו שמזכיר את מלטה – קטן, חמים, נעים, לבבי, בנוסף האוכל הישראלי הוא משהו מיוחד מאוד שאני זוכר מאוד לטובה! אפילו לקחו אותנו לשתול עץ יחד עם שאר המשלחות שהגיעו לפסטיבל״.
שאלנו אותם על הסערה סביב השיר של מלטה בתחרות השנה – שבו נדרשה הזמרת מיריאנה קנטה לשנות את המילה "Kant" (״שירה״ במלטזית) כי היא נשמעת כמו קללה באנגלית. "זה משחק מילים גאוני!" צוחק שון.
"אבל זו לא קללה," מסביר דיוויד. "זה שיר על איך שאומרים למריאנה מה לעשות – והיא אומרת מנגד: אני ״מגישה שירה״. עצוב שלא הבינו את זה. זו מילה מאוד לגיטימית בשפה שלנו. למה להגביל את זה?"
כאן שיתפנו אותם בסיפור על "הורה" של אבי טולדנו (באירוויזיון 1983), המילה ״הורה״ שבשוודית משמעותה "זונה" לא גרמה אז לאיגוד השידור האירופאי לדרוש את החלפתה... "ברור שזו צביעות," מסכים שון.
אי אפשר היה שלא לשאול אותם על הרגע הכי צורם באירוויזיון של השנה שעברה: עדן גולן, הנציגה הישראלית, שקיבלה קריאות בוז על הבמה – בגלל סיטואציה פוליטית שהיא עצמה לא קשורה אליה.
"אני לא מכיר לעומק את הסיטואציה בישראל," מבהיר דיוויד בזהירות, "אבל ברור לי דבר אחד – אסור לבוז לאמן. זו אלימות. זה רוע לשמו. אומנות אמורה לאחד – לא לפלג. אני גם לא בטוח שאני מייצג את מלטה כשאני על הבמה. אני לא מרגיש שמדינה שלמה יכולה לשים עליי את הדגל ולהגיד – אתה אנחנו. זה לא עובד ככה."
"אפילו במלטה, כשמשהו קורה – אנחנו לא תמיד מבינים אותו לעומק," מוסיף שון. "אז על סכסוך כמו זה שיש בישראל – קשה מאוד לשפוט. בסוף זו תחרות שירים, לא פוליטיקה. והאמן לא אמור לספוג את המחיר."
חזרנו איתם לשאלה הכי מסקרנת: האם הייתם רוצים לחזור לאירוויזיון? שון לא מהסס: "כן! עכשיו! תשלחו אותנו שוב!" בכלל היה ניכר ששלושתם מאוד להוטים לעשות סיבוב נוסף בתחרות... ולכן הצענו להם לנסות את מזלם בקדם האירוויזיון של סאן מרינו, אליו מגיעים פעמים רבות נציגים שייצגו מדינות אחרות בעבר.
ומה לגבי השיר הישראלי השנה, New Day Will Rise של יובל רפאל? יצא לכם לשמוע אותו? "שמעתי – והוא מדהים," אומר ז'אן. "רגשי, שונה מאוד ממה שישראל הייתה שולחת לתחרות בדרך כלל. מאוד נוגע ללב." "אני מחכה לראות אותו בשידור חי," מוסיף שון. "לא שומע שירים מראש – רוצה להתרגש בלייב."
ולסיום – מה שיר האירוויזיון שלכם שהוא גילטי פלז'ר? שון: "שוודיה 2023 – מרקוס ומרטינוס. כל כך טובים!" דיוויד: "סן מרינו 2019 – Say Na Na Na. קרינג' מתוק!" ז'אן: "מולדובה 2022 - Zdub & Advahov Brothers - "Trenulețul" - אהבתי את האווירה, שיר יפה ומצחיק יחד."
והשיר האהוב עליכם השנה? ז'אן ודיוויד בחרו באוסטריה. אבל דיוויד גם מוסיף את אוסטרליה: "לא האמנתי ששיר כזה יבוא משם." אני הייתי חייב להתערב ולומר שמעבר לכך שהשיר של אוסטרליה לא צפוי הנציג מאוד נעים לעיניים... שון, כאמור שומר את עצמו למשדר ולא שמע את השירים, ולכן לא יכול לבחור.
המפגש עם חברי The Busker השאיר אותנו עם חיוך. שלושה מוזיקאים שבאו מהרחוב, צמחו בכוחות עצמם, ולא שכחו לרגע מאיפה התחילו – או מי תמך בהם בדרך. בראיון כן, מרגש ולא מתאמץ, הם דיברו על הצלחות, אכזבות, קשר עמוק לישראל, ואהבה פשוטה למוזיקה. בלי יחסי ציבור מוגזמים, בלי פוזה – רק שלושה לבבות פתוחים שמחפשים לחבר אנשים דרך צלילים.