מאחורי ההצלחה הבינלאומית של הזמרת הישראלית אישתר יש לא מעט קושי, כאב והתמודדות. ילידת קרית אתא, שכבשה במות ורשימות שידור בעולם, חזרה לחיות בישראל לפני כשבע שנים, ובשנה שעברה הוציאה שוב אלבום, לאחר שש שנים של שתיקה.
חלק מהתדמית שלך – היופי האקזוטי, המראה הלטיני, הסקסי – אמרת לי שיצרת בעצמך, במודע.
"כן, השתמשתי בזה על הבמה. יש בזה המון דברים חיוביים ושליליים. כשפרצתי, היה לי אפילו קשה לשיר עם שרוולים, קשה לשיר אם הייתה לי שמלה סגורה. לא יודעת למה – משהו בחשיפה הטוטאלית שלי על הבמה, לקהל. וכל זה מגיע אחרי נערה שסבלה מאוד מדימוי עצמי. כשההורים שלי התגרשו הייתי בת 15, ופשוט עליתי 30 קילו".
את מתארת ילדה בגיל ההתבגרות, סגורה, מסוגרת, לא מרגישה יפה, לא מרגישה נחשקת. איך פתאום קרה השינוי?
"התמכרתי לכל מיני דיאטות שלא צלחו. הדיאטה הכי קיצונית? חמש פרוסות לחם עם לבן ביום. ואז גיליתי את מה שאני קוראת לו 'נוסחת הקסם', שזו לא בדיוק נוסחת קסם, אלא קסם מאוד מתעתע ומאוד הרסני – הבולימיה".
כמה שנים היית בולימית?
"המון שנים. עשרות שנים. רק כשנכנסתי להיריון הפסקתי. כל הזמן אישתר הייתה בולימית, כל השנים של ההצלחה".
איך זה בא לידי ביטוי? היית מסיימת הופעה והולכת להקיא?
"קודם כל, לפני הופעות לא אכלתי, כי אין לי זמן להקיא. למדתי שאני לא אוכלת, וגם זה עזר לי".
איך היו לך כוחות כשאת לא אוכלת?
"אם היום אני מסתכלת על זה, כשמדברים על צום של 12, 16, 18 שעות, אני מבינה. אבל אז לא ידעתי את זה. זה נותן לך פאקינג אנרגיה מטורפת שאת צמה כל היום. הייתי חיה על דבש למיתרי הקול, אבל הדבש נתן לי המון אנרגיה, בוסט של אנרגיה".
וחוץ מדבש, מה היית אוכלת?
"כלום. צמה עד ההופעה".
ואחרי ההופעה?
"אחרי ההופעה כולם פותחים שולחן, ואז הטלוויזיה רוצה לראיין אותי, ואני בשירותים, מקיאה".
ואחרי שהקאת הלכת להתראיין?
"כן".
הטרידו אותך מינית?
"הטרידו. והיו אנשים שמוכרים פה בארץ. אתה לא תוציא ממני את השמות שלהם כי הם באמת אנשים מאוד מוכרים. אני הייתי עוד ילדה, הייתי בת 17-16 שרצתה לשיר. אבל זה לא... דפדפתי".
איפה הכרת אותם?
"אחד באודישן. הייתי חיילת כבר, ונבחרתי להיות זמרת ליווי של אחד הזמרים".
מה הוא עשה?
"עשינו אודישנים, נבחרתי, והוא רצה שאני אעזור לו לבחור את שלוש הבנות הנוספות. הייתי אז חיילת בקריה. הוא הכיר לי את אמא שלו, וישנתי אצל אמא שלו, הייתי עם המדים. ובאמצע הלילה הוא פשוט נכנס לי למיטה והתחיל לגעת".
מה עשית?
"קמתי ועזבתי, תפסתי טרמפים".
היה לך הביטחון?
"אני קמתי והלכתי. פחדתי ודפדפתי. זהו".
היה עוד סיפור כזה?
"בחופש הגדול מבית הספר עבדתי במלון בטבריה כמלצרית בלובי. קראו לי 'המלצרית המזמרת'. אני מופיעה מגיל 15 על במות. והגיע זמר מוכר. דיברו עליי, ונתנו לי למלצר איפה שהוא מופיע".
זמר מוכר?
"כן. והוא שמע עליי, ואמר לי 'רוצה לעלות לבמה?'. אמרתי 'כן', ואני עולה לשיר שיר של ריטה. ואז הוא אומר לי, נאיבית כזאת, 'אני רוצה שתהיי זמרת גדולה, תבואי אליי לחדר אחרי שאני מופיע'".
ומה קרה?
"הייתה לי חברה, דבורה. אמרתי לה 'דבורה, אני הולכת לחדר שלו'. מזל שאמרתי לה. אני דופקת לו בדלת, 23:30 בלילה. פותח לי את הדלת, מושך אותי, ואני רואה ילדים. הילדים הקטנים שלו היו בחדר, והייתה גם המטפלת. הוא זורק אותי למיטה".
כשכולם נמצאים?
"הם ישנים. זורק אותי למיטה ומתחיל, כשאני עם הבגדים. אני בורחת מהמלון, ואחרי שאני בורחת, דבורה מגיעה, דופקת לו על הדלת ואומרת לו 'איפה חברה שלי?' והוא אומר לה 'היא הלכה'. נפגשנו בלובי ואמרתי לה 'את לא מבינה מה קרה'. אז סיפרתי לה, וזהו, דפדפתי".
שלוש הפלות
היא התחתנה לראשונה בגיל 19 וחצי, נישואים שנמשכו שלוש שנים. "שלוש שנים לא טובות", כדבריה. "תראה, התחתנו מאהבה, אבל זו הייתה אהבה ילדותית. אהבה מאוד אלימה".
ובכל זאת התחתנת איתו?
"כן, רק מראה כמה הערכתי את עצמי. יש לי צלקת מסכין ביד".
רק אל תגידי שהוא חתך אותך בסכין.
"לא, לא. אני תפסתי את הסכין, כי גם אני לא חסר לי. בהתחלה קיבלתי ולא עניתי, אחר כך התחלתי להחזיר. אז תפסתי את הסכין והוא בא למשוך לי את הסכין מהיד, אז נחתכתי. וזה היה סמלי בשבילי, כי טבעת הנישואים נכנסה לי לתוך האצבע. כשהלכתי לבית חולים, והוציאו את הטבעת, הם היו צריכים לחתוך אותה. אמרתי 'זה הסימן מאלוהים, אני צריכה לחתוך את זה'".
ומאוד אהבת אותו?
"ומאוד אהבתי אותו. אני חושבת שעברתי איזה שלוש הפלות".
רצוניות?
"כן".
היית נשואה לו שלוש שנים, נכנסת להיריון שלוש פעמים, והפלת מיוזמתך?
"כי ידעתי שאני הולכת להתגרש. שתבין, החברות שלי הזכירו לי שביום החתונה שלי, בכלולות שלי, ישבתי איתן בשולחן, והן נשבעו לי שאני אמרתי להן שאני מתגרשת. ביום החתונה שלי. אבל הייתי צריכה ללכת עד הסוף עם הסיפור. אני בן אדם שהולך עד הסוף. ידעתי שאני מתגרשת״.
את שרה גם בערבית. אחרי 7 באוקטובר, זה לא היה לך קשה קצת?
"קודם כל, בשנה הזו איבדתי את אבא שלי, אז הגעתי ל־7 באוקטובר גמורה, עייפה ועדיין מעכלת. ופתאום זה הגיע. בדיוק חזרתי ביום שישי מטיסה, מהופעה, ואמרתי 'וואלה, השבת הזאת אני ישנה'. ב־6 וחצי בבוקר התעוררתי, ואז פתאום ראיתי את החדשות".
היכולת לדפדף
בעבר התגוררה בצרפת. "בהתחלה היה קשה", היא אומרת. "כשהגעתי לצרפת, הייתי אמורה להישאר שבוע בלבד. תכננתי רק לעשות קצת שופינג בפריז, בדרך חזרה מאוסטרליה, וזה הפך לשנים רבות. התחלתי להופיע במועדונים קטנים, ופתאום הכל התגלגל. ההסתגלות הייתה מאתגרת – השפה, המנטליות, אבל משהו בי התחבר מאוד לאירופה".
איך התמודדת עם הזהות הכפולה – ישראלית בצרפת?
"היה סביבי המון מסתורין. בתקשורת העולמית לא היה ברור מי אני: צרפתייה? ישראלית? יהודייה? ערבייה? אף פעם לא הסתרתי שאני יהודייה וישראלית, אבל גם לא הלכתי וצעקתי את זה בכל מקום. המסתורין הזה שירת אותי במובן מסוים, אבל היה לו גם מחיר".
מה הרגע שבו הבנת שהקריירה שלך באמת "התפוצצה" בינלאומית?
"כשהייתי במצרים בהופעות, ופתאום בעלי דאז בא לקחת אותי בחזרה לצרפת כי השיר שלי התפוצץ שם. הייתי בחוזה להופעות במקום שנקרא 'קשוז' במצרים, והבנות של עבד אל־ווהאב והבנים של מובארק היו מגיעים לראות אותי. כל השחקנים שראיתי בסרטים בערבית בילדותי פתאום באים, שומעים אותי ומצטלמים איתי. אפילו שגריר ישראל במצרים הגיע לראות אותי. זה היה רגע שבו הבנתי שמשהו גדול קורה".
איך את מתייחסת ליצירה המוזיקלית שלך היום? במה היא שונה מבעבר?
"היום אני מחפשת משמעות עמוקה יותר ביצירה. פעם חשבתי שההצלחה היא אינסופית – עוד אלבום, עוד טלוויזיה, עוד נסיעה, עוד הופעה. היום אני רוצה לשיר על דברים שמרגשים אותי באמת. לשיר לא רק על שמחה וריקודים, אלא גם על כאב, על תקווה, על התחדשות. אני מסרבת להיות בתוך תבנית שמקטלגת אותי. בארץ לא מכירים את כל האלבומים שלי, את כל היצירה. יש לי המון שירים שהם לא בתבנית של 'אלבינה' – למשל 'Last Kiss' שהפך להצלחה מטורפת בכל אירופה, והוא בכלל שיר רוק".
מה את מקווה להביא לקהל הישראלי בשלב הזה של הקריירה שלך?
"אני רוצה שהקהל הישראלי יכיר אותי מעבר לדימוי של 'אלבינה' או השיר 'יחד' עם קובי פרץ. יש בי עומק והרבה צדדים שלא הגיעו לכאן. האלבום בעברית הוא הזדמנות בשבילי להתחבר מחדש לקהל הישראלי, מזווית אחרת, יותר פגיעה ואותנטית".
לאחר כל מה שעברת, מה היית רוצה שאנשים ידעו על אישתר של היום?
"היום אני במקום שלם יותר עם עצמי. פעם ראשונה שאני מוציאה אלבום בעברית שהוא מאוד אישי וחושפני. אני לא עוד הקורבן של האימג' של עצמי. למדתי שהכל עניין של קבלה – אני מקבלת את העולם, אני מקבלת את החיים, אני מקבלת את הניסיון שלי, אני מקבלת את הקמטים. יש משהו ביכולת לדפדף ולהמשיך הלאה, אבל גם לחבק את הסיפור שלך. אני מאחלת לכולם למצוא את האור בתוך עצמם, כמו בשיר 'ילד' – שבית המקדש שלנו נמצא בתוכנו, ותמיד יש האור הזה".