“אני בן אדם שאוהב ללמוד כל יום שלוש שעות", הוא מסביר את הגיוון בפעילותו. “אני מקשיב להרצאות על 20 אלף נושאים, פודקאסטים וכל מיני דברים אחרים, ככה שמצטברות אצלי מסות של אינפורמציה חסרת תועלת במוח. בשלב מסוים כל האינפורמציה הזו מחלחלת אליי ומתחילה להוליד אצלי רעיונות. למשל, פתאום קלטתי שאני רוצה ליצור מופע שמספר את הסיפור של שני אנשים שאין שום קשר ביניהם, וככה פניתי לישראל אהרוני וכתבנו מופע משותף שרץ כבר שנתיים וחצי. ‘הנשמות הטהורות פינת רמלה’ זה רעיון שהתרוצץ בראשי לא מעט זמן, וכל מי שפניתי אליו בהצעה להשתתף, סירב. עד שיום אחד צלצלתי לאסי ישראלוף, הוא אמר ‘כן’ ועוד באותו יום פניתי ליעל פוליאקוב וגם היא אמרה לי ‘כן’.
“אני מרגיש שהגיוון הזה הוא כמו לשבת על קנבס, משטח יצירה ענק, רחב הרבה יותר ממוזיקה, ולמתוח גבולות. מוזיקה היא משהו קטן ואינטימי יחסית, משהו אישי שאתה יוצר בחדר הפרטי שלך, וזה יכול להצליח או להיכשל. אבל הגיוון האמנותי שלי הוא דיאלוג עם דברים שאני לא מכיר. אני נחשף לסיפורים שהם לא שלי, וזה מה שמדליק אותי. אם לומר את האמת, ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר רוצה להיות מאחורי הקלעים, ליצור, לביים ולהפיק, ופחות להיות על הבמה".
הסיבה שלשמה התכנסנו היא אלבומו החדש, “גיבורות", אלבום אינסטרומנטלי פרי עטו שהוא מגדיר כאחת העבודות שהוא הכי גאה בהן. “זו הגשמת חלום עבורי כי אף פעם לא הוצאתי אלבום אינסטרומנטלי, וזה משהו שתמיד חלמתי לעשות", הוא משתף. “האלבום מורכב מיצירות שהלחנתי וליוו את התערוכה ‘גיבורות’ של יערה קידר. יערה נתנה לי רקע כללי על התערוכה ואמרה לי: ‘לך תלחין מזה את היצירות’. היא לא שמה לי גבולות, וכשלא שמים לי גבולות אני מרגיש שאני יכול ליצור את הדבר הכי קריאטיבי שיש. עשיתי מה שיצא לי. אני מרגיש שיש לי אחריות כי התערוכה של יערה היא מלאת שליחות וסיפורים רציניים, ולא רציתי להביא משהו שאולי לא ישתלב בצורה מתאימה בתערוכה. אבל יערה נתנה לי חופש וגיבוי, ואחרי הניסיון הראשון שהשמעתי לה היא נתנה לי את הביטחון להמשיך, וכך נוצר האלבום הזה".
התערוכה של קידר, שמוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון, מזמינה את המבקרים למסע בזמן אל סיפוריהן של נשים במלחמת העולם השנייה, תוך התמקדות בתפקידם של בגדים ופריטי לבוש של הנשים, שמצאו דרכים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית ולהיאחז בתקווה. “בדרך כלל בתערוכות יש למוזיקה מקום די שולי, ופה יערה נתנה למוזיקה מקום פרונטלי, וזה משהו ייחודי", מציין ברזילי. “למרות שהסיפורים בתערוכה קשים ברובם, המוזיקה מכניסה אותך למעין ‘לה לה לנד’".
ברזילי התפרסם לראשונה בראשית שנות ה־90 כמי שהקים עם שי להב את “מופע הארנבות של ד"ר קספר", מלהקות הרוק החשובות בניינטיז שהתפרסמה בשל להיטים כ"בואי דינה", “אחלום לנצח" ו"תראו אותי" שיצרו להב וברזילי, וכן בשל גרסת הכיסוי המצליחה לשיר “בשמלה אדומה" של להקת הנח"ל. הלהקה, שהוציאה שישה אלבומים, פועלת כיום בהופעות בודדות שהיא מקיימת מדי שנה.
אחת הדוגמאות להצלחות מאוחרות של שירי הקספרים היא ‘הכל יהיה בסדר’. “זה שיר שכתבתי והלחנתי והקלטנו ב־2011, ומאז פרוץ המלחמה הוא מושמע בלי סוף, בלי פרופורציות", ברזילי מספר. “הוא נחשב עכשיו לאחד השירים המושמעים ביותר שלנו בהיסטוריה, וזה מטורף. בזמן אמת השיר לא הצליח, ובקורונה התחילו לתלות שלטים עם מילות השיר.
“קצת אחרי שפרצה המלחמה קיבלתי מייל עם תמונה של חיילת שכתבה על קיר בבסיס שלה שורה מהשיר, והשולח הזדהה כאביה של התצפיתנית נועה פרייס ז"ל, שנרצחה עם חברותיה ב־7 באוקטובר. אבא שלה סיפר שהיא מאוד אהבה את הלהקה, שהיא הייתה בהופעה שלנו, ושזה היה השיר שהתנגן לה בטלפון".
ברזילי, שהוציא מלבד האלבום האינסטרומנטלי ואלבומיו עם הקספרים ארבעה אלבומי סולו, בעברית ובאנגלית, מעיד שלאחרונה החליט לצאת קצת מהמרוץ. "אין לי כוח לכל זה", הוא מסביר. "ללכת לחברת תקליטים, ללכת ליחצנים, לחכות שישמיעו את השירים שלי ברדיו. אני גם מעדיף להוציא שירים כשיש לי מה לומר, כמו באלבום האינסטרומנטלי שנוצר עבור התערוכה. כשאין תכלית בהוצאת שיר אני מעדיף ליצור לעצמי באולפן הביתי. אני לא רוצה להוציא סתם שיר, רק כדי להוציא. צריכה להיות סיבה מהותית".
התרעות פיקוד העורף