מנור הוא בנם של ישראל ורחל ויינר, שהגיעו לבנימינה מבלארוס. כבר בילדותו בלט בכישרון הכתיבה שלו, וחלם להיות עיתונאי. כשהיה בן 10 התפרסם מאמר ראשון שלו בעיתון 'דבר לילדים', ומאז הוא המשיך לכתוב במרץ. כשהיה בן 15 אביו נפטר מדום לב כשהוא בן 45. כדי להתמודד עם האבל הכבד המשיך מנור לכתוב, ומצא מנוחה במוזיקה.
הוא נהג להאזין בשקיקה למצעדי הפזמונים ברדיו, והתנסה בכתיבת מילים בעברית לשירי רוק שאהב. עם שחרורו מהשירות הצבאי פנה מנור ללימודי פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם בלט כישרונו. בו זמנית, הצליח להשתלב ב'קול ישראל', והצליח להביא לידי ביטוי את הידע המוזיקלי הרחב שלו, ואת אהבתו לשפה העברית.
עוד הוסיף: "תוכניתו היומית 'מנור ברמזור' שידר ממש עד יומו האחרון. כששידר אמן חדש נהג להתקשר אליו לפני ולספר לו על כך", סיפר גינאי. "אותם אומנים היו המומים מהמחווה, ומכך שאהוד מנור הגדול מתקשר ומתנצל בצניעות שהוא מפריע רק לרגע". לצד חיבתו הגדולה לרדיו, מנור השתלב בשידורי הטלוויזיה הישראלית מראשית דרכה, ערך והגיש תוכניות שעסקו בתרבות ובמוזיקה – בשפה רהוטה, ובגובה העיניים.
תחושת הכאב שהוא חווה על נפילתו של אחיו הצעיר ליוותה אותו במשך השנים, ובאה לידי ביטוי גם בשירו 'אין לי ארץ אחרת'. "כשקיבלתי את פרס ישראל לזמר עברי ב־1998, הרגשתי שלא אני זכיתי בפרס, אלא אחי הצעיר יהודה, משום שרק אני יודע כמה שירים שאתם לא מזהים איתו אני כתבתי דרכו, בשבילו, בהשראתו, לזכרו ומבלי שאנקוב בשמו בשיר עצמו", הודה מנור.
מנור כתב ותרגם למעלה מ־1,000 שירים, ומאחוריו שיתופי פעולה מרשימים עם מיטב אמני ארצנו. המלחינה הראשונה עימה שיתף פעולה היא נורית הירש, והכימיה הבלתי רגילה ביניהם הניבה עשרות שירים שהפכו ללהיטים שמתנגנים בתחנות הרדיו עד היום. "היינו צעירים נלהבים ואופטימיים והייתה בנו תשוקה עצומה לכתוב פזמונים. הייתי קמה בבוקר, מלחינה מנגינה ומשמיעה לאהוד בטלפון. הייתי מקליטה אותה על הטייפ הקטן שליד הפסנתר ומעבירה לאהוד על גבי קסטה. לא הספקתי לנשום - וכבר היו מילים למנגינה. במקרים אחרים אהוד מסר לי מילים, ואני התאמתי להן לחן", סיפרה הירש באחד הראיונות.
"מאחר שאני פזמונאי שלא כותב מנגינות, ולא מבצע בדרך כלל את השירים שלי, אני חייב למצוא את עצמי באחרים", סיפר מנור באחד הראיונות במהלך הקריירה שלו. "אני חייב למצוא את עצמי במלחין ובמבצע או במבצעת. זה אומר שאני משתנה משיר לשיר, כי אני מוצא את עצמי שונה בהשתקפות שלי באחרים, באינטואיציה שלי. כך שאני קצת חוה אלברשטיין וקצת אילנית וקצת ריקי גל וקצת יהודית רביץ".
בתחילת שנות ה־80 העליזות הרבה מנור לשתף פעולה גם עם הזמר בעז שרעבי, ובין להיטיהם המשותפים אפשר למצוא קלאסיקות מרגשות כמו 'הלוואי', 'משאלה', 'כשאת נוגעת בי', ו'לשיר איתך', שמנור כתב כמחווה לשושנה דאמרי.
כשנשאל המלחין המוערך קובי אשרת על העבודה המשותפת עם מנור אמר שתמיד היה קל לו להלחין איתו, והסביר: "הוא מעולם לא סירב לכתוב שירים, גם לצעירים ואנונימיים. אף פעם לא עשה חשבון אם השיר ירוץ ברדיו או לא, רק רצה לכתוב כמה שיותר. ב־1992 הוא אמר לי 'בוא נכתוב לאירוויזיון שיר'. אמרתי לו 'אהוד, מספיק, שנינו ניצחנו באירוויזיון, בוא ניתן לצעירים'. 'עזוב, עזוב', הוא אמר, 'זה רק ספורט'. וכך הוא כתב את השיר 'זה רק ספורט', שביצעה דפנה דקל באירוויזיון. תמיד רצה לכתוב ולהשתתף בכל תחרות".
בחלוף השנים מנור המשיך לעבוד עם זמרים רבים בווליום גבוה, וייצר להיטים לאמנים אייקונים כמו אילנית, ירדנה ארזי, רבקה זהר, אריאל זילבר, חוה אלברשטיין, צביקה פיק, ריקי גל, עפרה חזה, ועוד ועוד.
הקריירה של מנור זכתה להערכה רבה ובשנת 1995 זכה בפרס אקו"ם על מפעל חייו בפזמונאות, שלוש שנים אחר כך זכה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי, ובמרץ 2005 זכה מנור לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן. תואר זה הוענק לו על תרומתו הרבה לתרבות העברית.
הייחוד של מנור היה שהחל לכתוב ולבטא את עצמו בגוף ראשון כבר משנות ה־70 - דבר שהיווה ניגוד לשירי המולדת שהושרו עד אז, אשר מוקד ההתייחסות בהם היה על החברה בכללותה. ועדת פרס ישראל נימקה את הבחירה בו, ואמרה: "אהוד מנור מעולם לא רצה להיות 'שליח ציבור'. בשירתו אין בדרך כלל מקום לנוסח "אנחנו". לפי תפיסתו, אין פזמונאי יכול לדבר אלא בשם עצמו. ואכן, הוא הביא לזמר העברי את קולו הפרטי, קול אינטימי, חושפני ורגיש, אך באורח פלא הפכה שירת היחיד שלו לשירת רבים".
התרעות פיקוד העורף