בימים אלה מציינת אילנית 60 שנות קריירה, עם מעל 600 שירים ו־30 אלבומים, ועדיין ממלאת אולמות, מופיעה, מקליטה ושרה את נשמתה. היא זוכה לחיבוק, אהבה ואהדה מהקהל - צעיר ומבוגר - ששומר לה אמונים ורואה בה אגדה ישראלית.
לכן לא הופתעתי לראות שבדרכה לאולפן הפודקאסטים של "מעריב" בתל אביב עצרו אותה אנשי מערכת, חלקו לה מחמאות על הקריירה ועל המראה הצעיר בגיל 77, ושיתפו אותה בסיפורים אישיים על שירים שלה שליוו רגעים בחייהם. והיא? בסבלנות ובחיוך הקדישה לכל אחד זמן ותשומת לב.
"אני מרגישה שבכל הופעה או מפגש עם הקהל שלי, על הבמה ומאחורי הקלעים, אני מגשימה את החלום שלי", היא אומרת. "וזה אף פעם לא מובן מאליו. הקהל הוא הכוח והמנוע שלי".
בשנה האחרונה הופעת לראשונה בהיכל התרבות בתל אביב במופע מלא משלך, ואת ממשיכה עם מופע חדש שמצליח ורץ ברחבי הארץ.
אילנית נולדה ב־17 בספטמבר 1947 בתל אביב כחנה דרזנר, לצילה ולטוביה, שעלו ארצה מפולין. את ילדותה היא מתארת כמוזיקלית במיוחד: "אבי היה חייט ושר מאוד יפה, אמי גם אהבה לשיר והיה לה כישרון לקליטת שפות. ממנה ספגתי את זה. בבית שמעו כל הזמן פרקי חזנות, שירים ביידיש ומוזיקה מהרדיו. אבי שר כנער במקהלת בית הכנסת בפולין, אבל לא הגשים את חלומו להיות זמר. אני, כשנעשיתי זמרת, הגשמתי לו את החלום. אלו היו אנשים שעלו לארץ בדרך לא דרך עם אוניית מעפילים, והיו עסוקים בלהתפרנס, לא בלהגשים חלומות".
כשהייתה בת 5, עברה משפחתה לברזיל, מה ששינה את עולמה: "הרגשתי כאילו הגעתי לעולם אחר. היה לי רק תקליט אחד בעברית - שירי שושנה דמארי ויפה ירקוני. עם הזמן דיברתי פחות עברית, ונמשכתי למוזיקה ברזילאית: סמבה, בוסה נובה וכו'".
כבר אז נחשבה לילדת פלא: "שרתי מגיל קטן מאוד. בגיל 7 הופעתי בטלוויזיה בברזיל עם הלהקה השכונתית, שרנו שירי סמבה. בהתחלה ניסיתי בלט, אבל לא התחברתי, אז התרכזתי בשירה".
ב־1960 חזרה המשפחה לישראל, מה ששוב הקשה על חנה הקטנה. "בגיל 12 היה לי קשה להתאקלם. לא דיברתי את השפה, הורידו אותי כיתה, ולמדתי עם ילדים קטנים ממני", סיפרה. "אבל עם מורה פרטי הצלחתי להתגבר".
בארץ לא ויתרה על השירה: "אהבתי לשיר בכל הזדמנות. בשנה שבה עליתי לארץ, בת דודתי אתי פולישוק, שניגנה על אקורדיון, רשמה אותנו לתחרות כישרונות צעירים של ‘מעריב' וויצו בהיכל התרבות. שרתי בפורטוגזית ובספרדית וזכיתי במקום הראשון".
אחרי הזכייה קיבלה מלגה ללימודים, למדה בתיכון תלמה ילין וניסתה להשתלב בהרכב מקומי. הראשון היה "הרמוניה", עם אלברט כהן ויוסי דרום–טרדר: "המורה שלי למוזיקה, ג'קי לוי ז"ל, חיבר בינינו. הייתי בת 16. בסוף ההרכב לא הופיע".
השינוי הגדול הגיע ב־1965: "ג'קי לוי הכיר את שלמה צח, שהקים את ההרכב ‘גידי, צח וגילה'. כשגילה עזבה לטובת קריירה בתיאטרון, ג'קי המליץ עליי. בהתחלה עוד קראו לנו ‘גידי, צח וגילה', אבל אז גידי עזב ושלמה ואני הפכנו לצמד. התחלנו לעשות חזרות, ולא היו לנו הרבה חומרים חוץ מ'לכל אדם כוכב'".
באותן שנים צמדי זמרים היו פופולריים בארץ - העופרים, הדודאים, הפרברים, חדוה ודוד - אבל הזדמנות הפז של שלמה וחנה הגיעה דרך יונתן כרמון, מייסד להקת המחול כרמון, שהופיעה בהצלחה ברחבי העולם: "יונתן חיפש הרכב שיופיע עם הלהקה שלו בחו"ל. זיקו גרציאני בחן אותנו והמליץ עלינו. יונתן נתן לנו את השם ‘אילן ואילנית', כי היה ברור שבחו"ל קשה להגות את השמות ‘שלמה וחנה'. רק אחרי שנים גילינו שאילנית זו בעצם צפרדע קטנה שחיה על עצים. בזכות יונתן יצאתי לחו"ל. הייתי בת 18, ונסענו לסיבוב הופעות שנמשך שנה".
הסיבוב הזה היה הצלחה מסחררת. הצמד הצעיר והמרענן - עם הרמוניות קוליות נהדרות והשליטה של אילנית בשפות זרות - הפך לאטרקציה בינלאומית. "כשרק התחלנו, אמרתי לשלמה בסקפטיות: איך נצליח? יש כל כך הרבה צמדים טובים. והוא אמר: תסמכי עליי, תראי שנצליח. והוא צדק", היא אומרת.
השירים הראשונים של אילן ואילנית "לכל אדם כוכב" ו"בואי סניורינה" חרכו את הרדיו, העפילו לצמרות מצעדי הפזמונים בארץ, והפכו את הצמד להצלחה מסחררת. בהמשך באו להיטים נוספים: "חופשי ומאושר", "בשנה הבאה", "בעקבותייך", "למה, למה", "ושוב איתכם" ועוד, שזיכו את הצמד מספר פעמים בתואר "צמד השנה" ובפרס כינור דוד הנכסף.
צח היה גם זה שעודד אותה בשנת 1968 לפרוש כנפיים ולפצוח בקריירת סולו. בתחילה במקביל לצמד ובהמשך לבדה. "כששלמה פתח את משרד האמרגנות, הוא דאג לפתח אותי לבד", היא אומרת. "זו הייתה תקופה שאפילו לא דיברתי בין ההופעות. למשל, כשהופענו באולם ‘אולימפיה' בצרפת, הצגתי את השירים בצורה מאוד לקונית - ידעתי לדבר צרפתית, אבל לא הרגשתי נוח. בהמשך, עם הניסיון, צברתי יותר ביטחון והעמקתי יותר בקטעי הקישור. שלמה היה בשבילי בית ספר. הוא עדיין".
אחרי ששיר הסולו הראשון שלה, "איה הגן", לא זכה להצלחה גדולה, הגיע "כבר אחרי חצות" של עמוס אטינגר ונורית הירש, שהיה השיר הראשון שלה שהתפרסם והזניק אותה לפסגת המצעדים. ב־1969 הופיעה לראשונה לבד על במה. זה היה בפסטיבל הזמר והפזמון, כשביצעה את "שיר בארבעה בתים".
נסיקת הקריירה העצמאית של אילנית הביאה אותה לעבוד כפליים: להקליט אלבומי סולו לצד אלבומים משותפים לאילן ואילנית. בשני המקרים היא זכתה להצלחה גדולה, הוכתרה כ"זמרת השנה" וזכתה בתואר הזה ברוב התחרויות של שנות ה־70, כשהיא הופכת לאחת הזמרות המצליחות בישראל בכל הזמנים.
ב–1973 נסעה לראשונה לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון בלוקסמבורג עם "אי שם" שכתבו אהוד מנור ונורית הירש, וסיימה במקום הרביעי.
"הרעיון לייצג את ישראל באירוויזיון נולד במהלך סיבוב הופעות של אילן ואילנית בגרמניה", היא מספרת. "המפיקים שלי רצו שאייצג את גרמניה בקדם־האירוויזיון. כשהבטנו בפרוטוקול, ראינו שישראל לא מופיעה. נסענו לאסתר סופר מרשות השידור ושאלנו אם ישראל יכולה להשתתף. אסתר שלפה מהשולחן, מבין ערימת מכתבים, מכתב הזמנה להשתתף בתחרות ואמרה שהיא מקבלת את זה בכל שנה, אבל אין לרשות השידור תקציב. החלטנו שנלך ונממן זאת לבד. עשיתי פרסומת ל'דפנה טורס' כדי לממן את המשלחת, אבל אז התברר שהרשימה נסגרה. והחלטנו להתכונן לתחרות של השנה הבאה".
אילנית מספרת על התרגשות שיא בזמן שידור הארוויזיון, שידור ישיר של מופע שעשרות מיליונים צופים בו. "חיכה לנו אולם תיאטרון גדול עם תזמורת חיה של 60 נגנים, 34 שופטים שיושבים על הבמה, שני שופטים מכל מדינה", היא נזכרת. "מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שישראל לקחה חלק בתחרות, היה עניין רב סביבנו והימורים שנזכה באחד המקומות הראשונים".
האירוע התקיים כחצי שנה לאחר טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, לכן במשך השבוע ששהו בלוקסמבורג הייתה אבטחה כבדה סביב המשלחת הישראלית, "גם כשירדנו לבריכה או לסיבוב בעיר".
ב־1977 שבה לייצג את ישראל באירוויזיון עם "אהבה היא שיר לשניים", שכתבו עדנה פלג ואלדד שרים, והגיעה למקום ה־11. "מאז החלטתי שמיציתי ואני לא רוצה להשתתף יותר בתחרות, כי יש כל כך הרבה כישרונות שיכולים לייצג אותנו בכבוד", היא אומרת.
לאחר 7 באוקטובר יצאה אילנית להופיע בבתי מלון בפני מפונים. "באותה שבת, כשראיתי בטלוויזיה את דני קושמרו מראיין מישהי שלחשה שיש מחבלים בבית שלה - לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי. זה היה נורא. הייתה פה פאשלה נוראית, ואנחנו צריכים לדרוש שתהיה ועדה שתחקור את זה", היא אומרת.
היא הופיעה גם בכיכר החטופים ופקדה הפגנות, עד שהפסיקה להגיע, לדבריה לאחר שראתה את ההתנהלות האלימה של שוטרים כלפי המפגינים. "סיפרתי על כך בריאיון בטלוויזיה, אמרתי שאני מפחדת מהמשטרה, וברשתות החברתיות התנפלו עליי", היא אומרת. "זו האמת שלי, אני אומרת את מה שליבי אומר לי לומר".
אילנית היא אמא לעמיחי (בנה מנישואיה השניים לנחום גת), אם חורגת לנטלי (בתו של אלי טמיר, בן זוגה מנישואיה השלישיים שהיא גידלה כבתה) וסבתא. "לעמיחי יש שלושה ילדים ולנטלי שניים. הנכדים קוראים לי ‘סבתוש' והם תענוג ענק, הגאווה שלי", היא מספרת בעיניים בורקות. "הנכדים מאוד אומנותיים וכנראה ירשו ממני את השקט הפנימי. אני אוהבת לבלות איתם".
התרעות פיקוד העורף