פגשתי את אילנית לא מעט פעמים, גם במסגרת מקצועית וגם במסגרת אישית. זכיתי להתיידד עימה, להכיר מקרוב את האדם שמאחורי הפרסונה (ספוילר: הם זהים) וללמוד ממנה שיעורים בצניעות, בסבלנות, באמפתיה, באהבת האדם, במקצועיות ובחריצות. ובכל זאת, גם למרות ההיכרות המקצועית ושעות הראיונות שצברתי איתה, אני עדיין מתרגש בכל מפגש מחדש, מרגיש מתח, ורוצה להודות לה על תרומתה לפסקול חיי - ובעצם לפסקול של כולנו.
בימים אלה מציינת אילנית 60 שנות קריירה, עם מעל 600 שירים ו־30 אלבומים, ועדיין ממלאת אולמות, מופיעה, מקליטה ושרה את נשמתה. היא זוכה לחיבוק, אהבה ואהדה מהקהל - צעיר ומבוגר - ששומר לה אמונים ורואה בה אגדה ישראלית.
לכן לא הופתעתי לראות שבדרכה לאולפן הפודקאסטים של "מעריב" בתל אביב עצרו אותה אנשי מערכת, חלקו לה מחמאות על הקריירה ועל המראה הצעיר בגיל 77, ושיתפו אותה בסיפורים אישיים על שירים שלה שליוו רגעים בחייהם. והיא? בסבלנות ובחיוך הקדישה לכל אחד זמן ותשומת לב.
"אני מרגישה שבכל הופעה או מפגש עם הקהל שלי, על הבמה ומאחורי הקלעים, אני מגשימה את החלום שלי", היא אומרת. "וזה אף פעם לא מובן מאליו. הקהל הוא הכוח והמנוע שלי".
מה שלומך בימים אלה?
"לאור המצב במדינה אני עצובה ודואגת. אני רוצה כבר לראות את החטופים פה בבית, זה בלתי אפשרי להמשיך בשגרה בידיעה שהם עדיין שם. קשה לי גם עם הפילוג בינינו כעם. לא זכורה לי תקופה כל כך מפולגת. אני מנסה, גם בהופעות, לדבר על אחדות. אני מקווה שנחזור להיות עם מאוחד, עם שאוהב את המדינה ומכבד אחד את השני. יש לנו ארץ נפלאה. תמיד אמרו שישראל היא המקום הכי טוב לגדל בו ילדים, וזה היה כך תמיד. חבל לי לראות עכשיו שאנשים עוזבים".
טוב, משהו בישראליות השתנה.
"תמיד יש עליות וירידות, ואני מאוד־מאוד מקווה שתבוא תקופה טובה יותר לכולנו במדינה".
כמו בשירים שלך, גם באישיות שלך, את תמיד מנסה לראות את האור ואת האופטימיות.
"הדבר הראשון שאני אומרת כשאני קמה בבוקר הוא שיש עולם יפה בחוץ. בדרך כלל כבר בשבע בבוקר אני יוצאת לטיול עם טס, הכלבה האהובה שלי, וכשאני שומעת את הציפורים מצייצות, אני מרגישה שאני מתחילה את היום במצב רוח חיובי. נכון שאני נצמדת לחדשות, אבל לא כל היום - בעיקר בערב. בשאר הזמן, כשאני לא בהופעות, אני נהנית ממוזיקה קלאסית. זה עושה לי טוב. אני ממליצה לכולם לפתוח את היום בשירים רגועים, זה עושה טוב בראש".
בשנה האחרונה הופעת לראשונה בהיכל התרבות בתל אביב במופע מלא משלך, ואת ממשיכה עם מופע חדש שמצליח ורץ ברחבי הארץ.
את מרגישה עכשיו בשיא שלך?
"תגדיר שיא".
אדייק - אחד השיאים בקריירה. את כובשת עוד יעדים מקצועיים.
"כן, זה שיא, סוג של שיא, ואני רוצה להמשיך בזה. לא משנה לי אם תהיה לי הופעה בפני עשרה אנשים, אני עדיין אשיר מכל הלב".
ומה עם האגו? יש זמרים שלא יסכימו להופיע בפני קהל קטן.
"אתה מכיר אותי מספיק זמן כדי לדעת שאין לי אגו בדברים האלה. כל רגע שבו מישהו מוכן לשמוע אותי, מגיע להופעות שלי - אני מרגישה שאני חיה בחלום".
ילדת פלא
אילנית נולדה ב־17 בספטמבר 1947 בתל אביב כחנה דרזנר, לצילה ולטוביה, שעלו ארצה מפולין. את ילדותה היא מתארת כמוזיקלית במיוחד: "אבי היה חייט ושר מאוד יפה, אמי גם אהבה לשיר והיה לה כישרון לקליטת שפות. ממנה ספגתי את זה. בבית שמעו כל הזמן פרקי חזנות, שירים ביידיש ומוזיקה מהרדיו. אבי שר כנער במקהלת בית הכנסת בפולין, אבל לא הגשים את חלומו להיות זמר. אני, כשנעשיתי זמרת, הגשמתי לו את החלום. אלו היו אנשים שעלו לארץ בדרך לא דרך עם אוניית מעפילים, והיו עסוקים בלהתפרנס, לא בלהגשים חלומות".
כשהייתה בת 5, עברה משפחתה לברזיל, מה ששינה את עולמה: "הרגשתי כאילו הגעתי לעולם אחר. היה לי רק תקליט אחד בעברית - שירי שושנה דמארי ויפה ירקוני. עם הזמן דיברתי פחות עברית, ונמשכתי למוזיקה ברזילאית: סמבה, בוסה נובה וכו'".
כבר אז נחשבה לילדת פלא: "שרתי מגיל קטן מאוד. בגיל 7 הופעתי בטלוויזיה בברזיל עם הלהקה השכונתית, שרנו שירי סמבה. בהתחלה ניסיתי בלט, אבל לא התחברתי, אז התרכזתי בשירה".
ב־1960 חזרה המשפחה לישראל, מה ששוב הקשה על חנה הקטנה. "בגיל 12 היה לי קשה להתאקלם. לא דיברתי את השפה, הורידו אותי כיתה, ולמדתי עם ילדים קטנים ממני", סיפרה. "אבל עם מורה פרטי הצלחתי להתגבר".
בארץ לא ויתרה על השירה: "אהבתי לשיר בכל הזדמנות. בשנה שבה עליתי לארץ, בת דודתי אתי פולישוק, שניגנה על אקורדיון, רשמה אותנו לתחרות כישרונות צעירים של ‘מעריב' וויצו בהיכל התרבות. שרתי בפורטוגזית ובספרדית וזכיתי במקום הראשון".
אחרי הזכייה קיבלה מלגה ללימודים, למדה בתיכון תלמה ילין וניסתה להשתלב בהרכב מקומי. הראשון היה "הרמוניה", עם אלברט כהן ויוסי דרום–טרדר: "המורה שלי למוזיקה, ג'קי לוי ז"ל, חיבר בינינו. הייתי בת 16. בסוף ההרכב לא הופיע".
השינוי הגדול הגיע ב־1965: "ג'קי לוי הכיר את שלמה צח, שהקים את ההרכב ‘גידי, צח וגילה'. כשגילה עזבה לטובת קריירה בתיאטרון, ג'קי המליץ עליי. בהתחלה עוד קראו לנו ‘גידי, צח וגילה', אבל אז גידי עזב ושלמה ואני הפכנו לצמד. התחלנו לעשות חזרות, ולא היו לנו הרבה חומרים חוץ מ'לכל אדם כוכב'".
באותן שנים צמדי זמרים היו פופולריים בארץ - העופרים, הדודאים, הפרברים, חדוה ודוד - אבל הזדמנות הפז של שלמה וחנה הגיעה דרך יונתן כרמון, מייסד להקת המחול כרמון, שהופיעה בהצלחה ברחבי העולם: "יונתן חיפש הרכב שיופיע עם הלהקה שלו בחו"ל. זיקו גרציאני בחן אותנו והמליץ עלינו. יונתן נתן לנו את השם ‘אילן ואילנית', כי היה ברור שבחו"ל קשה להגות את השמות ‘שלמה וחנה'. רק אחרי שנים גילינו שאילנית זו בעצם צפרדע קטנה שחיה על עצים. בזכות יונתן יצאתי לחו"ל. הייתי בת 18, ונסענו לסיבוב הופעות שנמשך שנה".
הסיבוב הזה היה הצלחה מסחררת. הצמד הצעיר והמרענן - עם הרמוניות קוליות נהדרות והשליטה של אילנית בשפות זרות - הפך לאטרקציה בינלאומית. "כשרק התחלנו, אמרתי לשלמה בסקפטיות: איך נצליח? יש כל כך הרבה צמדים טובים. והוא אמר: תסמכי עליי, תראי שנצליח. והוא צדק", היא אומרת.
השירים הראשונים של אילן ואילנית "לכל אדם כוכב" ו"בואי סניורינה" חרכו את הרדיו, העפילו לצמרות מצעדי הפזמונים בארץ, והפכו את הצמד להצלחה מסחררת. בהמשך באו להיטים נוספים: "חופשי ומאושר", "בשנה הבאה", "בעקבותייך", "למה, למה", "ושוב איתכם" ועוד, שזיכו את הצמד מספר פעמים בתואר "צמד השנה" ובפרס כינור דוד הנכסף.
זו את או לא את?
ב–1966, כשהחלו להצליח בארץ ובחו"ל, נישאו השניים. "בבוקר היינו ברבנות ובערב הייתה לנו הופעה", היא מספרת. הנישואים, וגם הפעילות כצמד, שרדו עד 1973, אז התפרקו, אך צח נשאר מנהלה של אילנית עד לאחרונה, כשעברה לניהול של מירה שפיגל ולי פרטי ולחברת טדי הפקות. "לשלמה ולי יש קשר מאוד מיוחד וחזק, מעבר לקשר משפחתי וחברותי", היא אומרת. "לפני שעזבתי את משרדו באתי לדבר איתו, היה חשוב לי לקבל את ברכתו ולבדוק איך הוא ירגיש. זה לא קל, כי עבדנו מהיום הראשון ביחד, מאז שהייתי בת 17. הוא אמר לי: ‘לכי, יש לך עוד המון מה לתת ולתרום'. אני מדברת איתו כל הזמן. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה, עד היום".
צח היה גם זה שעודד אותה בשנת 1968 לפרוש כנפיים ולפצוח בקריירת סולו. בתחילה במקביל לצמד ובהמשך לבדה. "כששלמה פתח את משרד האמרגנות, הוא דאג לפתח אותי לבד", היא אומרת. "זו הייתה תקופה שאפילו לא דיברתי בין ההופעות. למשל, כשהופענו באולם ‘אולימפיה' בצרפת, הצגתי את השירים בצורה מאוד לקונית - ידעתי לדבר צרפתית, אבל לא הרגשתי נוח. בהמשך, עם הניסיון, צברתי יותר ביטחון והעמקתי יותר בקטעי הקישור. שלמה היה בשבילי בית ספר. הוא עדיין".
אחרי ששיר הסולו הראשון שלה, "איה הגן", לא זכה להצלחה גדולה, הגיע "כבר אחרי חצות" של עמוס אטינגר ונורית הירש, שהיה השיר הראשון שלה שהתפרסם והזניק אותה לפסגת המצעדים. ב־1969 הופיעה לראשונה לבד על במה. זה היה בפסטיבל הזמר והפזמון, כשביצעה את "שיר בארבעה בתים".
נסיקת הקריירה העצמאית של אילנית הביאה אותה לעבוד כפליים: להקליט אלבומי סולו לצד אלבומים משותפים לאילן ואילנית. בשני המקרים היא זכתה להצלחה גדולה, הוכתרה כ"זמרת השנה" וזכתה בתואר הזה ברוב התחרויות של שנות ה־70, כשהיא הופכת לאחת הזמרות המצליחות בישראל בכל הזמנים.
איך קיבלת את ההצלחה בשנים ההן? אני מניח שלא יכולת ללכת ברחוב מבלי שיזהו אותך.
"תמיד היו שואלים אותי: ‘זו את או לא את?'. מתי זה השתנה? ברגע שהטלוויזיה נכנסה לכל בית בישראל, ואז היה קל מאוד לזהות אותי. שלא תבין אותי לא נכון, אני נהנית מהקהל. עד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי: ‘אנחנו אוהבים אותך'. זה מרגש בכל פעם מחדש".
ב–1973 נסעה לראשונה לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון בלוקסמבורג עם "אי שם" שכתבו אהוד מנור ונורית הירש, וסיימה במקום הרביעי.
"הרעיון לייצג את ישראל באירוויזיון נולד במהלך סיבוב הופעות של אילן ואילנית בגרמניה", היא מספרת. "המפיקים שלי רצו שאייצג את גרמניה בקדם־האירוויזיון. כשהבטנו בפרוטוקול, ראינו שישראל לא מופיעה. נסענו לאסתר סופר מרשות השידור ושאלנו אם ישראל יכולה להשתתף. אסתר שלפה מהשולחן, מבין ערימת מכתבים, מכתב הזמנה להשתתף בתחרות ואמרה שהיא מקבלת את זה בכל שנה, אבל אין לרשות השידור תקציב. החלטנו שנלך ונממן זאת לבד. עשיתי פרסומת ל'דפנה טורס' כדי לממן את המשלחת, אבל אז התברר שהרשימה נסגרה. והחלטנו להתכונן לתחרות של השנה הבאה".
אילנית מספרת על התרגשות שיא בזמן שידור הארוויזיון, שידור ישיר של מופע שעשרות מיליונים צופים בו. "חיכה לנו אולם תיאטרון גדול עם תזמורת חיה של 60 נגנים, 34 שופטים שיושבים על הבמה, שני שופטים מכל מדינה", היא נזכרת. "מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שישראל לקחה חלק בתחרות, היה עניין רב סביבנו והימורים שנזכה באחד המקומות הראשונים".
האירוע התקיים כחצי שנה לאחר טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, לכן במשך השבוע ששהו בלוקסמבורג הייתה אבטחה כבדה סביב המשלחת הישראלית, "גם כשירדנו לבריכה או לסיבוב בעיר".
חווית אנטישמיות בהופעות שלך בחו"ל?
"לא, ישראל הייתה אז מדינה קטנה ומוצלחת, והעולם היה חיובי כלפינו. בכל מקום קיבלו אותי מאוד יפה ורצו שאצליח. כיום כבר לא אוהבים אותנו בעולם וזה קשה מאוד".
ב־1977 שבה לייצג את ישראל באירוויזיון עם "אהבה היא שיר לשניים", שכתבו עדנה פלג ואלדד שרים, והגיעה למקום ה־11. "מאז החלטתי שמיציתי ואני לא רוצה להשתתף יותר בתחרות, כי יש כל כך הרבה כישרונות שיכולים לייצג אותנו בכבוד", היא אומרת.
מה חשבת על השיר "New Day Will Rise", שקרן פלס כתבה והלחינה עבור יובל רפאל לאירוויזיון 2025?
"השיר מאוד יפה, אהבתי אותו. היה לי מזל שבתקופתי שירים הזויים ופלייבקים עם כל מיני קונצים לא היו הקטע. זה הפך לבידור".
זה הבית שלי
לאחר 7 באוקטובר יצאה אילנית להופיע בבתי מלון בפני מפונים. "באותה שבת, כשראיתי בטלוויזיה את דני קושמרו מראיין מישהי שלחשה שיש מחבלים בבית שלה - לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי. זה היה נורא. הייתה פה פאשלה נוראית, ואנחנו צריכים לדרוש שתהיה ועדה שתחקור את זה", היא אומרת.
היא הופיעה גם בכיכר החטופים ופקדה הפגנות, עד שהפסיקה להגיע, לדבריה לאחר שראתה את ההתנהלות האלימה של שוטרים כלפי המפגינים. "סיפרתי על כך בריאיון בטלוויזיה, אמרתי שאני מפחדת מהמשטרה, וברשתות החברתיות התנפלו עליי", היא אומרת. "זו האמת שלי, אני אומרת את מה שליבי אומר לי לומר".
התבטאת נגד המשטרה, אבל לא שומעים ממך אמירות פוליטיות.
"אני זמרת ששרה לכל הקהלים. למה שאתבטא פוליטית? אני רוצה לאחד בין כולם, זו המשימה שלי וזה מה שאעשה כל חיי".
עכשיו את מרגישה בטוחה?
"אני מרגישה מעורערת. הכל מעורער. אבל לא אלך מכאן, זו המדינה שלי, זה הבית שלי, זה העם שלי. אני בן אדם אופטימי ומקווה שיהיה טוב".
לפני יום העצמאות התחוללה סערה סביב טקס הדלקת המשואות. היו אומנים שסירבו להשתתף. מה דעתך?
"ירדנה ארזי, חברה יקרה שלי, החליטה שלא להדליק משואה ואני מבינה אותה. אני מסירה את הכובע בפניה וגם בפני שלמה ארצי, שלא רצה לקבל את פרס ישראל".
טוב שהזכרת אותו, אני חושב שגם את צריכה לקבל פרס ישראל.
"אתה יודע מה הפרס שלי? הקהל. כשאני יוצאת מהופעה, אני יוצאת עם סיפוק כזה גדול. זה הפרס שלי. קיבלתי תעודות ופרסים בלי סוף, אבל אני מצניעה אותם, כי מה שחשוב לי זה הקהל".
ואם יציעו לך בשנה הבאה להשיא משואה, תסכימי?
"לא חשבתי על זה בכלל, כי אני יודעת שלא יציעו לי ולא מצפה לכך. אני לא חושבת שאני מעניינת את מי שאחראים על הטקס הזה, על ה'הו־הא' הזה. בעבר הטקס היה מיוחד, נטול פוליטיקה. אני ומרגלית צנעני הופענו בו ב־2021. אז אף אחד לא חשב לא להשיא משואה. אני מתגעגעת לתקופה שבה המדינה הייתה נורמלית".
אילנית היא אמא לעמיחי (בנה מנישואיה השניים לנחום גת), אם חורגת לנטלי (בתו של אלי טמיר, בן זוגה מנישואיה השלישיים שהיא גידלה כבתה) וסבתא. "לעמיחי יש שלושה ילדים ולנטלי שניים. הנכדים קוראים לי ‘סבתוש' והם תענוג ענק, הגאווה שלי", היא מספרת בעיניים בורקות. "הנכדים מאוד אומנותיים וכנראה ירשו ממני את השקט הפנימי. אני אוהבת לבלות איתם".
את שלמה עם המקום שבו הקריירה שלך נמצאת?
"אני שמחה על כל החלטה בקריירה שלי. שמחה מאוד שאני עדיין מופיעה ושרה, ומקווה שתהיה לי היכולת להמשיך לשיר ולהופיע עוד כמה שנים טובות. פעם בשבוע אני הולכת לשיעור פיתוח קול ובלי עין הרע, הקול שלי במצב מצוין".
דמיינת שהקריירה שלך תימשך כל כך הרבה זמן?
"תמיד הייתה תקווה. אבל לא באמת יכולתי לדעת את זה. אני שמחה שזכיתי לכך".
הרדיו מפרגן לשירים שלך?
"אני לא חושבת שמשמיעים הרבה, אבל לא כועסת ולא עושה מזה עניין. לפני שאדם, חברי האהוב שהיה נשמה אדירה ואדם משכמו ומעלה, נפטר, הקלטנו יחד את השיר ‘ללמוד שוב לעוף', טקסט מדהים ולחן נפלא. השיר לא הושמע מספיק. חבל, אבל אני ממשיכה ליצור ומודה על מה שיש".
את עדיין מצפה ללהיט חורך רדיו?
"אני כבר לא במרוץ הזה. פעם הייתי מקליטה שלושה אלבומים בשנה. הקלטתי יותר מ־600 שירים. היום אני מחפשת שירים עם תוכן טוב. ברור שאשמח שהחומרים שאקליט יזכו לחשיפה ראויה ויושמעו בתחנות הרדיו. אבל להיט? אני לא באמת מכוונת לשם".
יש אומן שאת מפנטזת לשתף איתו פעולה?
"הגשמתי זאת. שרתי עם קרן פלס בסדרת הופעות שבה הייתי האורחת שלה".
יש לך עוד את הריגוש לפני הופעות?
"יש לי ריגוש משירים. הניסיון שלי לימד אותי לצאת מסיטואציות במהלך הופעות. במשך שישה עשורים כבר למדתי דבר או שניים. את קטעי הקישור והבדיחות באמצע אני מאלתרת לרוב".
ועד כמה את ספונטנית בביצועים של שירים שלא מופיעים ברשימת השירים בהופעות שלך?
"חלק מהנגנים הקבועים שלי מלווים אותי עשרות שנים, לפעמים אני לוחשת להם לנגן איזה שיר שלא הכנו מראש - והם מנגנים. זה הכי כיף".
יש איזה חלום מקצועי שאת רוצה להגשים?
"בכל הופעה, בכל הקלטה, בכל מפגש עם הקהל - אני מגשימה את החלום שלי. הדבר היחיד שחסר לי זה לראות בשורה הראשונה את הוריי המנוחים. אבא שלי לא היה מפספס אף הופעה שלי, הוא היה מסתובב עם טייפ קסטות גדול ברחובות אבן גבירול ומשמיע את השירים שלי בקולי קולות כדי שכל העולם ישמע. הוא היה נוסע איתי להופעות ומכין לי סנדוויצ'ים. הוא תמיד היה מתמוגג מההופעות שלי, והייתי רוצה שהם יידעו מה עובר עליי היום. אולי שם למעלה הם יודעים".
לסיום, מה תאחלי לעצמך וגם לנו, כמדינה וכחברה?
"קודם כל אני מאחלת לעצמי להמשיך לעבוד ולהישאר בבריאות טובה. כמדינה אני מאחלת לנו שקט. אני מאחלת שנאהב איש את רעהו. אני מאחלת בראש ובראשונה שכל החטופים יחזרו אל בתיהם במהרה. כבר מזמן היה הזמן להחזיר אותם הביתה. אני מאחלת שהמדינה הזאת תמשיך להיות יפה וטובה ושהמחירים יירדו קצת. לא בשבילי, אלא בשביל האנשים שנלחמים ורק רוצים לשרוד. אמן!".
אילנית תקיים ב־4 ביולי, בשעה 19:00, מופע שקיעה בזאפה אמפי שוני
ריאיון זה הוא מתוך הפודקאסט "אגדה ישראלית" בהגשת דודי פטימר ויוספה קמחי, ששודר במעריב אונליין