"בניתי לי קריירת דראג באופרה" מתבדחת זמרת המצו סופרן רחל פרנקל, ומתכוונת לעובדה שברבים מתפקידיה באופרה בארץ ובחו"ל היא מגלמת 'תפקידי מכנסיים', אלה הם תפקידי שמלחינים ייעדו לנערים ולנשים. כך קורה גם הפעם כשפרנקל תגלם את דמות המלחין באופרה "אריאדנה בנקסוס" מאת ריכארד שטראוס, אופרה שבמהותה לועגת קצת לאמנות האופרה עצמה, ולאחר 18 שנים היא שבה לבימת האופרה הישראלית בבימויו של עידן ריקלין ובניצוחו של אשר פיש ותעלה בבכורה ב-20.5.
זהו סיפור בתוך סיפור המתרחש במאה ה-18, כשהפרולוג מתקיים בביתו של האיש העשיר בוינה, לקראת אירוע נוצץ שיתקיים באותו ערב ומבוסס על סיפורה העצוב של אריאדנה שאהובה תזאוס נטש אותה על האי נקסוס. אלא שהתוכנית משתנה ברגע האחרון כשצרבינטה (הילה פחימה), ליצנית סקסית, דמות נשית וחכמה שמקדימה את זמנה בתפיסת החופש הנשי, מגיעה עם ארבעה מאהבים וחברות ליצנים.
בסופו של דבר שתי האופרות מתחברות ועולות ביחד, כשהמלחין נאלץ להסכים למתווה החדש. ואולם אריאדנה אינה נסחפת למילות השכנוע של צרבינטה החופשית, והיא עודנה כמהה למות שבורת לב מאהבתה הנכזבת, כך עד בואו של ה'הפי אנד' שמאחה את הלב.
"הילה פחימה היא חברה טובה, עוד מהימים שעברנו לברלין ומשם לוינה. היה לי חלום לשיר איתה על במה אחת, ועתה החלום מתגשם" שמחה פרנקל.
כאמור רחל פרנקל מגלמת באופרה את תפקיד המלחין. בקריירה הארוכה והמצליחה שלה על במות האופרה הנחשבות בעולם היא הרבתה לככב ב"תפקידי מכנסיים", שראשיתם בדמותו של כרובינו באופרה "נישואי פיגארו", דמות נערית-גברית של משרת צעיר ומצחיק, אותו ביצעה הכי הרבה פעמים בתחילת דרכה, מה שביסס את מעמדה כזמרת.
"כדי לעשות קריירה לא די בכישרון. צריך שהכוכבים יסתדרו כמו שצריך, בזמן ובמקום הנכון ושהאדם הנכון ישמע אותך. לשמחתי היו 2-3 אנשים ששמעו אותי באודישנים ובתחרויות ונתנו לי צ'אנס, הזמינו אותי לשיר אצלם וכך דבר הוביל לדבר. כמובן שגם היו תשובות שליליות אבל היו גם 'כן' ויותר מפעם אחת."
את סיפור הקריירה של רחל פרנקל אפשר לסכם, לפחות עד כה תחת הכותרת "מהקיבוץ אל במות האופרה החשובות בעולם ובחזרה אל הקיבוץ".
פרנקל נולדה וגדלה בקיבוץ דליה באיזור רמות מנשה. "כשהייתי תינוקת בלינה המשותפת המטפלות בבית התינוקות בקיבוץ היו מזמינות את אמא שלי כדי שתשמע איך אני שרה את השירים מהתקליטים שהשמיעו לנו" היא מספרת. בהמשך וכמי שגדלה במקום קטן ואינטימי כישרונה המוסיקלי בלט ועד מהרה היא שרה בחגים ובטקסים של הקיבוץ וכנערה למדה פיתוח קול ושרה במקהלות.
היא בוגרת האקדמיה למוסיקה בתל אביב והיתה תלמידתה של פרופ' מירה זכאי. "מורתי, שאני מתגעגעת אליה. הבחינה במשהו מיוחד בקול שלי. בשנותי באקדמיה שרתי סופרן ורק כשהגעתי לסדנת האופרה בתל אביב, החלפתי מסופרן למצו סופרן גבוה. ברגע ששיניתי את הרפרטואר המוסיקלי, הכל התחבר לי בבום. שרתי טוב יותר והתקבלתי להפקות נוספות".
כשהיתה בת 25 נישאה לליאור, בהמשך נולדה בתם הבכורה, אז עברה המשפחה בעקבות הקריירה של רחל לברלין. "התחלתי לנסוע בכל העולם להופעות, כשליאור והבת מצטרפים אלי והוא ממלא את התפקיד בבית ובטיפול בבתנו. למעשה באותן שנים הייתי העסק המשפחתי".
בתום חמש שנים בברלין, היא ומשפחתה בעלה בתם ובנם עברו לוינה, כשרחל התקבלה לאנסמבל של האופרה של וינה. "אלה היו שנים טובות גם בזכות הקירבה לבית. כאן היתה לבעלי הזדמנות לחזור לעבודה בתחום ההיי טק" היא אומרת.
"תמיד אמרתי ש'קריירה זה לא טוב לילדים, וילדים זה לא טוב לקריירה' אבל מאז ומעולם ידעתי שלא אוותר על ילדים. האמהות הפכה אותי לאדם ולאמנית טובה יותר. עוד לפני ההצלחה שלי כזמרת אופרה היה לי עוגן של בית ומשפחה, זה שם את הדברים בפרופורציה. במקצוע שלי כמו ביתר מקצועות הבידור והאמנות את עסוקה מאד בעצמך, באגו ובצרכים שלך. אבל כשאת מקיפה את עצמך באנשים שאת אוהבת יותר מעצמך, שצריך לדאוג להם, זה מועיל נפשית" היא אומרת.
משהתקבלה לצוות הסולנים הקבוע של האופרה הוינאית היוקרתית, נפתחו בפניה דלתות והיא קיבלה הזמנות להופעות ברחבי העולם כמו בפסטיבל אדינבורו, באופרה גארנייה בפריז, באולם האופרה בשיקאגו, הופעות עם הפילהרמונית של לוס אנג'לס, בפסטיבל מוצרט בניו יורק ועוד. בין המנצחים איתם היא עובדת נמנים סימון ראטל, דניאל ברנבוים, גוסטבו דודמל, עומר וולבר, מרקו ארמיליאטו ואחרים. "המקצוע הזה שדרוש סטנדרטים מטורפים הוא רכבת הרים רגשית, שמצריך חוסן נפשי. כיום יש לי ממנו הרבה יותר".
במשך 13 שנות קריירה מוצלחות, המשפחה שהקימה, לצד חיים נוחים ומיטיבים בוינה, ציפתה פרנקל שהגעגועים הביתה יתפוגגו. אבל זה לא קרה, אף שהמחשבה לעזוב הכל ולחזור לישראל נתפסה כהחלטה לא רציונלית. "הגעגוע למשפחה, לקיבוץ ולישראל לא הפסיקו לנקר בי" היא מספרת. ואז הגיעה הקורונה. והדחף לחזור לארץ היה להחלטה שהתממשה לפני חמש שנים.
על ההיקלטות החוזרת בבית הקיבוצי יש לה רק דברים טובים לומר. כמו העובדה שהיא עברה לגור בשכונה בה מתגוררות כל בנות כיתתה, איתן לא התראתה עשורים. גם הקירבה הפיסית להורים לאחיות והחום האנושי הקורן, גרמו לה להרגיש בשנים הראשונות כמי שמרחפת על ענן ושהבטריה של הגעגועים נטענת.
"אף פעם לא התחרטתי על שחזרתי לארץ. באירופה היו לנו חיים טובים ונוחים ואני אסירת תודה על התקופה הזאת ואולי עוד תהיה תקופה כזאת, אבל הקלישאה האומרת ש'אין כמו בבית' נכונה מאד לגבי".
התרעות פיקוד העורף