מאז הקאמבק המתוקשר בשנת 2022 הם כבר הופיעו מספר פעמים, אבל הפעם, משהו השתנה. קיסריה הרגישה כמו שיא רגשי – אולי בגלל מה שקרה מספר שבועות לפני, כאשר עיריית חיפה החליטה לבטל הופעה שלהם, בטענה שהם "אמנים מפלגים". זה הספיק כדי להצית סערה ושיח על גבולות חופש הביטוי וכנראה שזאת הסיבה שזה לא היה סתם מופע. זה היה סוג של תשובה.
לאחר מסע רצוף פקקים, מצאנו את עצמנו בכניסה לאמפי. אני וחבר – "תאקטולוג" רציני, כזה שמכיר כל מילה מכל שיר מכל תקופה של הצמד – עמדנו בתור עם מאות אנשים, וכולם נכנסו לאווירה: בירות בידיים, גלידות, נקניקיות או כמו שמישהו מהתור התלוצץ: "טורו במחיר מפוצץ בדינרו". אבל אז – אזעקה. לא בקיסריה עצמה, אלא בגוש דן, והטלפונים בכל כיס התחילו לרטוט. תוך שניות, המולת הרחבה השתתקה. עיניים חיפשו עיניים, הלב נדרך.
הרוחות עוד לא נרגעו, ואז – פתאום – נשמעה קריאה: "לא לא!", ואז קול סמכותי: "אז אתה עצור", ומישהי אמרה– "למה לפני הופעה אבל?". כנראה שמישהו שתה יותר מדי.
הדבר סיפק לנו הקדמה מתוחה למופע אבל אז נכנסנו פנימה. "הפינאלי" פתח את הערב–שילוב של התפרצות ביט וגעגוע. אחריו "הפרד ומשול" עם סיוון (האישה ש"הגיעה לכאן, כדי לנצח") שבשלב מסוים התבדחה ושרה קאבר לפנינה רוזנבלום עם הלהיט "אירן דונט' שוט", כנראה שלאחר האזעקות זה הרגיש טבעי, ואז הגיע "תקווה" – השיר שישראלים שרו בילדותם בלי לחשוב יותר מדי. אבל עכשיו, הוא קיבל משמעות. ואז – "פרחים בקנה".
הפסקת נשימה, סאב עצר את המופע והם התחילו לדבר על חשיבות הזיכרון של מי שאינם איתנו, במסך מאחוריהם, תמונותיה של עמית בוסקילה ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה, איציק שמלי, חבר משפחת טאקט, הוזמן לבמה לביצוע שירו המרגש– "כמה חסר". משפחתה עלתה לבמה, החזיקו דגלי ישראל עם האמנים וזה היה מעצים לאחר מכן התנגן השיר "זה עלינו", שיר שיצא לפני שנה עם רביב כנר, ברקע היה סרטון עם תמונות ההרוגים והחטופים, ובסוף תמונה של סמל החטופים, זה היה כואב אבל היה בזה גם משהו מחזק. ואז הגענו לדקות הכי טעונות בערב – המחווה לרב פקד ארנון זמורה ז"ל.
סאב והצל גוללו את הסיפור שלו וההקשר להרכב: "כילד, משפחת תאקט היוותה השראה בשבילו, אחר כך הוא התגייס, הפך למפקד וקצין גדול, פיקד על מבצע לחילוץ חטופים – ונהרג לצערנו הרב, כרגע הוא מהווה השראה בשביל כולנו, גיבור על ישראלי, המשפחה שלו פה איתנו". על המסך – וידאו ישן שלו כנער מתוק, שר "האדריכלים" וסאבלימינל והצל הצטרפו וככה נוצר חיבור מוזיקלי על זמני שגרם לקהל למחוא כפיים לזכרו ולהתרגש.
בהמשך התנגן "אל תירא ישראל", שיר שיצא לפני כחודשיים- "המנון מלחמה" נוסף לארסנל ולאחר מכן הם הכריזו רשמית על אלבום חדש לאחר כמעט 23 שנים, בשם– "שומרי הסף". אליעד אחר כך עלה לבמה, ביצע איתם שיר חדש מתוך אותו אלבום, ואז שר לבדו את "מסע" וזה גרם לי לפלאשבק לכל חתונה שהייתי בה השנה.
הערב נחתם, כמו במעגל מושלם בביצוע של "ילד רחוב" האייקוני, שיר שאני מאמין שאפילו 'אמינם' יודע את המילים שלו. הקהל שלף טלפונים, הרים ידיים, והחגיגה נגמרה. לסיכום, היה ערב נוסטלגי שהתחיל בפקקים, נקניקיות, מעצר, הופעה מרגשת ומקפיצה שלעיתים הרגישה כמו טקס אבל בסוף הלילה, התחושה ששררה הייתה של אירוע נדיר בנוף המקומי.
סאבלימינל והצל הראו ש-20 שנה אחרי, הם עדיין כאן כדי לעשות רעש ואולי גם עצרת. זו לא הייתה סתם הופעת קאמבק נוסטלגית; זה היה ערב שהציף מורכבות ישראלית – פצעי העבר והווה, כמיהה לאחדות, גאווה לאומית לצד ביקורת חברתית – וארז את הכול בתוך מופע מוזיקלי. "דור הניצחון", כפי שהם מכנים אותו, הריע להם – ובכך אולי סימן שלפעמים, אש המחלוקת יכולה להפוך למדורת שבט מאחדת.
התרעות פיקוד העורף