קריירה ארוכה, עשירה ומגוונת עשה ננסי ברנדס מאז שעלה לישראל בשנות ה-70. הוא נעשה אחד הקולות המוכרים ביותר במוזיקה ובבידור בארץ, ועדיין, שורשיו התרבותיים נטועים בארץ מולדתו, רומניה.
אני רוצה להתחיל את השיחה בנושא העלייה שלך לארץ. ההורים עלו איתך מרומניה?
“לא, הם עלו חמש שנים אחריי. באותה תקופה חייתי לבד בארץ, מנסה להתאקלם, ללמוד את השפה, להבין את התרבות. זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד".
איך הסתדרת לבד בארץ חדשה?
“זה היה קשה מאוד. לא ידעתי את השפה, המנטליות הייתה שונה לחלוטין, והיו רגעים שבהם התגעגעתי להורים שלי. אבל הייתה בי האש הזאת, הרצון להצליח. אני חושב שזה מה שהחזיק אותי".
אני רוצה לגעת בנקודה רגישה. שמעתי שאמך נפטרה בתקופה מאוד משמעותית בקריירה שלך.
“כן, זה היה רגע שעיצב את החיים שלי. אמא שלי, מסכנה, נפטרה יומיים לפני שהייתי צריך להופיע כמנצח באירוויזיון. זו הייתה הפעם הראשונה שלי שם, חלום שמתגשם לכל אומן. אתה יודע, להופיע על הבמה הזאת, לייצג את עצמך, את המדינה, זה משהו שעובדים עליו כל החיים".
יומיים לפני האירוויזיון? זה נשמע סיטואציה בלתי אפשרית. מה עשית? עלית להופיע?
“כן, עליתי להופיע. הייתי בלונדון, עם כל הלהקה, כל ההכנות, ואז מקבל את הטלפון הזה. אתה יכול לדמיין עם איזה לב עליתי לבמה כדי לנצח. בלתי אפשרי לתאר את התחושה".
זאת אומרת שלא השתתפת בלוויה של אמך?
“לא, לא הייתי בלוויה. היא התקיימה יום לפני ההופעה באירוויזיון, ואני הייתי בלונדון. חשבתי לחזור, באמת שכן, אבל היה כל העניין של הייצוג, של ההופעה, של האנשים שהשקיעו. מצד אחד הייתי אמור לייצג ולנצח, ומצד שני אמא שלי נפטרה. זו הייתה דילמה בלתי אפשרית".
איך זה משפיע עליך במבחן השנים, העובדה שלא היית בלוויה של אמך?
“זה קשה, זה תסכול, זה כאב שמלווה אותי גם היום. יש רגעים של חרטה, של ‘מה היה אם’. אבל באותה תקופה זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים. ברגע שהייתי עולה על הבמה כמנצח, כל הקריירה שלי הייתה משתנה. זה מה שאמרתי לעצמי אז".
בדיעבד, היית בוחר אחרת?
“תראה, זו שאלה קשה מאוד. אני עדיין חושב שזו הייתה הזדמנות שיכלה לשנות את כל הקריירה שלי. אבל כשאני מסתכל היום, עם כל הניסיון, עם כל החיים שעברתי מאז, אני מבין שיש דברים שהם חשובים יותר מקריירה. יש רגעים שאתה לא יכול להחזיר".
איזו אישה הייתה אמא שלך?
“היא הייתה אישה מסורה, אהבה אותי מאוד. הקריבה את עצמה למען המשפחה, כמו הרבה אמהות באותה תקופה. אבל החבר הכי טוב שלי היה אבא שלי. איתו היה לי קשר יוצא דופן".
אהבת אותו?
“מה זה אהבתי? הוא היה החבר הכי טוב שלי. היה בינינו קשר מיוחד במינו. הבן אדם נפטר עם חיוך על הפנים, בטיול בגרמניה, בבוקר אחד, ללא שום סבל. התקף לב בשינה. לא סבל יום אחד. בדרך מסוימת, זו הייתה מיתה יפה. למות כשאתה בתוך החיים, כשאתה נהנה, כשאתה עדיין מלא חיוניות".
איך קיבלת את הידיעה על מותו?
“אתה לא רוצה לדעת. בשעה שש בבוקר החברה שלו מתקשרת, ואומרת ‘ננסי, אבא שלך איננו’. סגרתי את הטלפון, הייתי בטוח שזה חלום, שזו טעות. לא יכולתי להאמין. כי שבוע לפני זה שיחקתי איתו כדורגל בחוף בבת ים. היינו מבלים המון זמן יחד. ועכשיו מצלצלים ואומרים שהוא איננו. פשוט לא יכולתי לעכל את זה".
איך התמודדת עם האבל?
“התרסקתי. שנה שלמה לא הייתי בן אדם. באמת, הייתי בן 48, ונהיה לי קשה מאוד. זה היה שונה מהאבל על אמא שלי. עם אמא, הייתה הדילמה הזאת של האירוויזיון, לא הייתי בלוויה, זה היה אחרת. עם אבא שלי הייתה מערכת יחסים כל כך קרובה, כל כך יום יומית. פתאום הוא נעלם מהחיים שלי. החברות האמיתית בינינו התחילה כשהוא עלה לארץ. פתאום הפכנו לחברים, שותפים לחיים. היינו שותפים לדרך".
אצבע על הדופק
“תקשיב טוב, זה סיפור שאני מספר בפעם הראשונה", הוא אמר. "לא סיפרתי את זה אף פעם. בשנת 1973, ההורים שלי באים לביקור בישראל. ואני, כוכב ענק ברומניה, מופיע באמפיתיאטרון מול עשרות אלפי אנשים, עם להקה ענקית, כמו לד זפלין. אבל אני כבר לא יכול לסבול את הקומוניסטים ואת כל הסגר הזה והמחנק. אני אומר להם שאני רוצה לצאת מהמדינה הזאת, לעלות לישראל".
איך הם הגיבו?
“ההורים שלי חוזרים לרומניה, אחרי מלחמת יום הכיפורים, ואומרים לי ‘בישראל מתו אנשים, יש מלחמות, ואתה בדיוק בגיל של צבא. ננסי, רק על גופתנו המתה אתה יוצא לישראל. אתה בן יחיד’. הם פחדו לאבד אותי במלחמה".
מה עשית?
“אני קצת מתבאס, אבל היה מתווך ברומניה, שתמורת עשרת אלפים דולר, שזה שווה שתי דירות ברומניה אז, הצליח להרוס ולקבור את כל התעודות שלי, והוסיף לי חמש שנים. אני הגעתי לארץ חמש שנים מבוגר יותר ממה שאני באמת. הבנת?".
שינית את הגיל שלך.
“בדיוק. בגלל זה בוויקיפדיה כתובה שנת לידה אחרת. ההורים שלי שילמו למתווך עבור זיוף המסמכים שלי, כדי שאיראה מבוגר יותר ולא אצטרך ללכת לצבא. ככה יכולתי לעלות לארץ בלי שההורים שלי ימנעו זאת ממני".
אז בן כמה באמת היית כשהגעת לארץ?
“23".
ולמה לא סיפרת את זה עד היום?
“לא סיפרתי על זה כי זה השתמטות וזה בושה. פשוט בושה. התביישתי לספר שזייפתי מסמכים, ששיניתי את הגיל שלי. התביישתי במה שעשיתי, למרות שהייתי נואש לצאת מרומניה".
בקריירה, איך היה המעבר ממעמד של כוכב ברומניה לעולה חדש בישראל?
“בהתחלה היה קשה מאוד. ברומניה הייתי כוכב ענק, עם הופעות בפני עשרות אלפי אנשים. פתאום אני מגיע לארץ ואני לא מוכר, לא יודע את השפה, צריך להתחיל מחדש. אבל מוזיקה היא שפה בין לאומית, וזה עזר לי להשתלב. לאט-לאט בניתי את הקריירה שלי כאן, הכרתי אנשים בתעשייה, וצברתי קהל. זה לא היה פשוט, אבל זו הייתה בחירה שלי ואני לא מתחרט עליה".
לאורך השנים הצלחת לשמור על הקריירה שלך רלוונטית. איך אתה עושה את זה?
“אני תמיד משתדל להתחדש, לעבוד עם אומנים צעירים, להישאר עם האצבע על הדופק. אני לא נלחם בשינויים בתעשייה, אני מתאים את עצמי אליהם. ואני חושב שהקהל מרגיש את האותנטיות, את האהבה למוזיקה. זה מה שנשאר לאורך השנים".
אנחנו יכולים לומר שישראל היא הבית האמיתי שלך?
“בהחלט. למרות הקריירה המוצלחת שהייתה לי ברומניה, ישראל תמיד הייתה היעד האמיתי שלי. כאן מצאתי את עצמי, את הקהל שלי, את המשפחה שלי. זה המקום שלי. לפעמים אני נזכר בחיים שהיו לי ברומניה, בהופעות הגדולות, בתהילה, אבל אני לא מתגעגע לחיים ההם. אני מרגיש ששילמתי מחיר, אבל קיבלתי הרבה יותר בתמורה".
יש משהו שאתה מתחרט עליו בחיים?
“כמו שאמרתי, העובדה שלא הייתי בלוויה של אמא שלי עדיין מלווה אותי. אבל אי אפשר לשנות את העבר, רק ללמוד ממנו. אני משתדל לחיות את החיים שלי היום עם פחות החלטות שאתחרט עליהן בעתיד".
מה אתה יכול לומר על החשיבות של משפחה בחיים?
“משפחה היא הדבר הכי חשוב. בסוף היום, הקריירה, הכסף, התהילה – כל אלה חולפים. מה שנשאר זה האנשים שאתה אוהב. ההורים שלי הקריבו הכל בשבילי, ואני לומד מהם כל יום מחדש מה זו אהבה אמיתית. כל הצלחה שיש לי בחיים, כל הישג, אני חב להם ולתמיכה שלהם, למסירות שלהם".
כשאתה מסתכל על הקריירה שלך, מה היה הרגע הכי גבוה?
“היו הרבה רגעים גבוהים. ההופעות הגדולות, ההצלחות, הפרסים. אבל אני חושב שהרגע הגבוה האמיתי היה כשההורים שלי הגיעו לארץ וראו אותי מופיע. ראיתי את האור בעיניים של אבא שלי, את הגאווה, וידעתי שכל המאבק היה שווה. זה היה הרגע שבו הרגשתי שהצלחתי באמת".
מה המסר שלך לדור הצעיר של המוזיקאים בארץ?
“תמיד תזכרו מאיפה באתם ומי עזר לכם להגיע לאן שהגעתם. תכבדו את ההורים שלכם, את המשפחה שלכם. הקריירה חשובה, אבל לא יותר מהאנשים שאוהבים אתכם באמת. ותהיו נאמנים לעצמכם, למוזיקה שאתם אוהבים. אל תרדפו אחרי טרנדים חולפים. תעשו מוזיקה שבאה מהלב, והקהל ירגיש את זה".
מה התוכניות שלך להמשך?
“אני לא מפסיק. יש לי עוד כל כך הרבה שירים שאני רוצה לכתוב, הופעות שאני רוצה להופיע בהן. כל עוד יש לי את הבריאות ואת האהבה למוזיקה, אני אמשיך. המוזיקה היא החיים שלי, זה מה שמחיה אותי, מה שנותן לי כוח להמשיך".
ננסי, תודה רבה על השיחה הפתוחה והכנה.
“תודה לך, אבי. היה לי חשוב לשתף בסיפורים האלה, במיוחד הסיפור על העלייה שלי לארץ, שמעולם לא סיפרתי. אולי זה יעזור למישהו להבין שכולנו, גם אמנים מפורסמים, עוברים קשיים ומתמודדים עם דילמות לא פשוטות בחיים. ושגם אם נופלים לפעמים, תמיד אפשר לקום ולהמשיך הלאה".