ביום חמישי לפני כשבוע אמור היה להיות משודר סרט דוקומנטרי קצר שביימתי על המשלחת הישראלית לאירוויזיון הקודם. שעת השידור המתוכנת הייתה 21:30. אלא שב-21:12 מחצית מהישראלים - כולל עבדכם הנאמן - רצו לממ"דים בגלל טיל שנורה מתימן. ובאותו רגע היה ברור לי לחלוטין שהסרט לא ישודר. בכל זאת, כרגע ירו עלינו טיל ואנשים נמלטו בריצה למקלטים. מה קשור אירוויזיון עכשיו?
זה סיפור אישי וקטן, שמדגים סיפור גדול בהרבה. זה של החשיבות המטורפת שזוכה לה האירוויזיון בישראל מאז שבעה באוקטובר. גם כאן, מדובר בנתוני רייטינג מטורפים. ומוצדק לגמרי לתהות - איך ייתכן שבמציאות כל כך קשה, של חטופים והרוגים ומלחמה בלתי נגמרת, כל כך הרבה אנשים מתעניינים בתחרות מוזיקה? ועוד כזו שרק לפני שנים ספורות הייתה סמל לטעם רע ולאזוטריה? מה הפך את האירוע עתיר הנצנצים והשירים הנוראיים לנושא מרכזי, שלא לומר - משימה לאומית?
התשובה המיידית היא כמובן אסקפיזם. צורך טבעי ולגיטימי לברוח לרגע מהמציאות הקשה. אבל ההסבר הוא לדעתי מורכב יותר. יש משהו בהשתתפות הישראלית באירוויזיון שהפך בצוק העיתים למיקרו-קוסמוס של כל מה שאנחנו מתמודדים איתו מאז אוקטובר השחור, בייחוד בזירה הבין לאומית.
תחשבו על זה. העימות הכל כך ויזואלי בין מפגינים הנושאים דגלי פלסטין וזמרת צעירה המנסה לשיר על הבמה הוא ממש זיכוך של הקונפליקט כולו. אנחנו מתעקשים לשדר נורמליות. לטעון שאנו חלק ממשפחת העמים. שאנחנו הטובים בתוך סכסוך הדמים הזה. וש-היי, אירופה, אם עוד לא הבנת, את הבאה בתור. אבל המוני אירופים נאורים בעיני עצמם לא רוצים להעניק לנו את הלגיטימציה הזאת. ובמובנים רבים, ישראל הפכה למוקצה מאי פעם.
יום למחרת חצי הגמר התפרסם צילום שהפך עד מהרה לנפוץ בכלי תקשורת רבים ברחבי אירופה. בצד ימין שלו ניצבת יובל רפאל על הבמה בזמן הופעה, ומשמאל ניצב “מוחה", בגבו למצלמה, המנופף לעומתה בדגל פלסטין. מה שלא מפריע ליובל, באופן ברור, להמשיך לשיר את נשמתה. הדרמה האצורה בפריים הזה בלתי נתפסת. האם היא תצליח להחזיק מעמד, למרות קריאות הבוז והעוינות? ובהשאלה - האם כולנו נצליח להתגבר על מה שקרה לנו, ולהמשיך לשיר?
התרעות פיקוד העורף