אחד האלמנטים הבולטים שמפרידים בין האזנה פרטית עם אוזניות לשיר או אלבום אהוב, לבין הצטופפות בתוך קהל ושמיעת אמן בלייב הוא השחרור. בספוטיפיי, לצד כל שיר מופיע מספר, קשיח וקבוע, שמסמן כמה זמן יארך השיר. לא משנה כמה פעמים נלחץ פליי, כל תו ומילה נמצאים במקומם, לא ברי שינוי. בהופעה, לעומת זאת, הציפייה והדריכות לקראת מה שאמור לבוא הופכת הופעות טובות לחוויה מסעירה. הופעה לא יכולה להיות מהודקת עד הקצה, היא מחייבת הפתעות, סולואים בלתי צפויים, עיבודים חדשים.
אלמנט ההפתעה המשמעותי היחיד, היה המשחק "איזה אמן הוא יעלה עכשיו?" משחק שבמוזיקה הישראלית גפן הפך להיות בעליו הבלעדיים. אין אף זמר בארץ שמסוגל לאגד ככה כמות גדולה של כישרון מוזיקלי על במה אחת, להעלות לשיר או שניים כל כך הרבה גיבורים שהוא גדל עליהם. השירים איתם, על אף שהיו רובם צפויים, היו החלקים הטובים יותר בהופעת בת השעתיים וחצי. באלה, גפן הצטרף לקהל – ששר את כל המילים גם בשירים שאינם שלו – וחזר להיות מעריץ. הקהל הדי מגוון גילאית הראה שהוא לא רק הגיע להופעה של אביב גפן. הוא הגיע להופעת מחווה למוזיקה הישראלית.
אפשר להתקטנן על העיבודים המוזרים, אפשר להתלונן על כך שלא תמיד שמעו אותו והוא נבלע בתוך שני הקולות שלצידו, להשלים עם העובדה שגם הוא כבר לא צעיר. אבל שלל הרגעים הקטנים בהם הקול שלו חדר את The Boxer, Bridge Over Troubled Water ו Sound of Silence הנצחיים יישמרו לנצח בדברי הימים של ההופעות בישראל. החיוך הכובש שלו, המילים המועטות בהן הרעיף אהבה על הישראלים למודי התלאות של השנה וחצי האחרונות, היו בדיוק מה שהקהל העייף היה צריך. מדהים כמה אנחנו זקוקים לאדם שישיר לנו על גשר מעל מים סוערים, שיזכיר לנו שישנו סאונד גם לשקט. זאת הזדמנות טובה להודות לגפן, שרק אלוהים יודע איך הצליח להרכיב את הרגעים האלה.
בהופעה שנעה בין רגעים קטנים ויפים לביצועים שלא עוררו שום רגש, היו גם כמה רגעים שהיה מוטב לוותר עליהם. את המטרייה המגוחכת כבר הזכרנו, אליה הצטרפו גם הטיפוס על הברזלים, מאשאפ תמוה של "האם להיות בך מאוהב" עם שיר של פיל קולינס כשהפרצוף של האחרון מרוח על המסכים. היה גם רגע קריוקי אחד בו הוצגו על המסך מילים של שיר חדש שהקהל ככל הנראה לא ידע את המילים שלו. אבל השיא היה ככל הנראה כשבאחד השירים הופיעו על המסך תמונות וסרטונים בשחור לבן של חברי הקואליציה. מבלי להיכנס לשאלה הפוליטית, היה משהו מגוחך וקצת חלול באקט ה"מחאתי" הזה, שלא היה קשור למוזיקה. רק נציין שמהסרטונים האלה, שכללו את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', נעדרו פניו של אדם אחד. הסרטונים האלה כולם היו מיותרים, לא משנה מאיזה צד פוליטי של המתרס נמצא הקהל. תנו למוזיקה לדבר.
ואז, לקראת הסוף, כשהוא משקיף מהברזלים שליד הבמה על הקהל, התחיל להתנגן הפסנתר הפותח של "סוף העולם" (זמן טוב להודות לערן למיטלמן שהציל לא מעט רגעים בהופעה). זה היה השיר היחיד שבו גפן, יחד עם סחרוף שחזר לבמה, היה באמת משוחרר. השירה שלו אמנם לא פגעה כמעט בכלל, הוא התקשה לשמור עליה יציבה (יותר מהרגיל), אבל הצרחה שלו לתוך המיקרופון הייתה אחד הרגעים האותנטיים היחידים שלו באותו הערב. הוא ירה את המילים של השיר הגדול בכאב, איפשר לסחרוף עוד סולו גיטרה קצר ומשוחרר, ובפעם היחידה היה נראה שהוא מרשה לעצמו לצאת משליטה.
כשהם שרו ביחד את השיר אי שם בסוף שנות ה-90, הייתה זאת זעקה של גפן האבוד. סוף העולם אז הרגיש יותר כמו אמירה אישית, סופו של העולם הפנימי שלו שמרגיש ריק ושבור. אתמול, מול 55 אלף האנשים בפארק הירקון, זה כבר לא היה אישי. לאחר מגפה שארבה לנו "בכל פינה", ילדים "סינתטיים כבויים" וכדור ש"יעיף אותך רחוק מכאן", גפן "צעק לכולם", יחד עם כולם, מילים שנראות לא פעם כהדהוד של המציאות – "תראו, זהו סוף העולם".
התרעות פיקוד העורף