העדה והשותפה להלחנת שיריו הגדולים של מרדכי זעירא - אשתו שרה

שרה, לבית גוטמן, עלתה ארצה באונייה "רוסלאן", שפתחה את העלייה השלישית. זעירא הזדמן על דרכה בהיותה תלמידה בסמינר לוינסקי בתל אביב. "הכרנו במקהלה ב'בית הלוויים'", העידה. "זעירא היה טנור ואני - טנור גבוה. שם התחילה האהבה בינינו. אני זוכרת אותו עומד ליד הסמינר, מזהיר בלובן חולצתו הלבנה ומחכה לי. נישאנו כעבור שש שנים".

"כשחזרנו למושב, הלכה לפנינו שיירה של ילדים עם עוגות ועם פרחים. שלושה ימים ושלושה לילות נמשכה חגיגת הכלולות שלנו. זעירא עזב את החדרון שלו בתל אביב והתמקם בצריף שלי במושב, שהיה בגודל ארבע על ארבע, כולל מטבחון קטן ופרעושים בגודל של חתולים שהציקו לנו מאוד. בצריף הייתה ספה מברזל עם ארגז למצעים שבו הסתירו את רוב הנשק של כפר ויתקין. האימונים נעשו במחלבה. זעירא היה הזריז מכולם בפירוק הנשק ובהרכבתו. היו לו ידי זהב. אפילו היטיב לסרוג ולרקום, לבשל ולאפות".

בעודה מגננת, מיטיה שלה, שכבר נודע בשירים דוגמת "חולצה כחולה" (שירו הראשון), "הבו לבנים" ו"תן כתף", עסק בחפירת גומות סביב עצים בפרדס, לאחר שעברו לתל אביב ושכרו מרתף בבן יהודה. "לא אשכח את הערבים הנפלאים שם, מלאי  השירה וחדוות החיים, כשכל תל אביב הקטנה באה אלינו, למרתף", התרפקה בגעגועים.

לשרה היו מניות יסוד ב"קריירה" הממושכת של בעלה-אהובה בחברת החשמל. יום אחד הוא שיתף אותה בהתלבטות שהייתה לו - אם להיענות לעבודת צבעות שהוצעה לו מיריד המזרח תמורת שתי לירות מצריות ליום, או להיענות לעבודה בחברת החשמל בשכר של 30 גרוש ליום. "למרות השכר הנמוך, הצעתי לו שיעבוד בחברת החשמל, שהייתה פירמה", סיפרה על בעלה, שחפר בורות והעמיד עמודים, עבר לקריאת מונים ולבסוף עבד במחלקת החשבונות.

אז כתב "מילים וצלילים", כעדותו, את "שיר הרשת", המוכר כ"זקן מנהריים". שרה: "מנהלו קנטר את העובדים על שאינם יודעים ללוות את עבודתם בשיר הגון. 'לשם מה יש ביניכם קומפוזיטור?', הקשה ושחרר את זעירא מהעבודה ליומיים לצורך כתיבת שיר. הוא הבטיח לו שאם יביא שיר יפה, ירשמו לו שני ימי עבודה ולא - יפסיד אותם. 'אל תחזור בלי שיר', התרה בו. זעירא הסתגר בבית ועמד במשימה".

הם לא ליקקו דבש. "לפעמים הייתי צריכה לחפש הלוואה של גרוש או שניים בשביל כוס לבן", התוודתה. "אני לא מביטה בזעם על הקשיים של אז. לא היו לנו דרישות, גם לא היו לנו דירה משלנו ולוקסוסים. אפילו פריג'ידר לא היה והיינו סוחבים בלוקים של קרח. פעמיים ניסינו לקנות פסנתר, וכשלא עמדנו בתשלומים לקחו אותו מאיתנו, אבל לא התלוננו".