40 שנה, מאז שנוסד, נחשב בית הספר למוזיקה רימון לחממה החשובה והגדולה ביותר בישראל לטיפוח כישרונות צעירים. אמנים רבים בתחומי השירה, ההלחנה, הנגינה וההפקה המוזיקלית החלו את דרכם ברימון, ורבים מהם נעשו מוזיקאים בולטים ומשמעותיים בישראל. בין השמות, כדי לסבר את האוזן: אביב גפן, אתי אנקרי, ערן צור, אסף אמדורסקי, מירי מסיקה, קרן פלס, נטע ברזילי, נונו, יסמין מועלם, דורון טלמון, איה כורם, בניה ברבי, אריק ברמן, דנה ברגר, דניאל סלומון, אחינועם ניני, רונית שחר, שפיטה ועוד.
“רימון הוא המקום שבו החלום התחיל עבורי, וגם עבור אחרים שמגיעים ללמוד שם", אומר המוזיקאי עילי בוטנר, בוגר בית הספר (1994־1997). “קרו לי ברימון דברים נורא טובים, למשל, שבשנה השנייה שלי שם התחלתי לנגן עם שמוליק קראוס. עד היום אני בקשר עם אנשים שניגנתי איתם ברימון, ואנחנו עובדים יחד. אתה מכיר שם אנשים שאתה לוקח איתך אחר כך לכל החיים. גם חברים וחברות לספסל הלימודים וגם מורים".
“רימון בשבילי הוא התחלה של משהו. במקום הזה הרגשתי לראשונה שיש אנשים כמוני, שמדברים את השפה שאני מדבר בה, חולמים את אותו חלום", מוסיף המוזיקאי אריק ברמן, בוגר בית הספר (2001־2004). “זו הפלטפורמה שלך ללמוד בפעם הראשונה על האיכויות שלך דרך המראה של אמנים ומורים אחרים. בזכות הלימודים שם, ובמיוחד בקורס של יהודה עדר, יכולתי להתחיל לאמוד את השווי שלי כיוצר".
תחושת שליחות
רימון נפתח בסוף יוני 1985 ברמת השרון על פי חזונו של המוזיקאי יהודה עדר, מנהלו הראשון של בית הספר ונשיאו כיום. “תמיד היה לי חלום להקים בית ספר למוזיקה, ואחרי שהייתי בלהקות 'תמוז' ו'דודה' והתחלתי להפיק אלבומים, אספתי את האנשים שרציתי לממש איתם את החזון הזה", הוא מספר. “פניתי למוזיקאים אילן מוכיח, גיל דור, גורי אגמון ועמיקם קימלמן, והיינו למעשה חמישה מוזיקאים. פניתי לשני אנשים נוספים, גיסי הארי ליפשיץ (כיום יו"ר הוועד המנהל – ד"פ) ואורלי סלע, ויחד הקמנו את בית הספר".
בתחילה נקרא המוסד “בית ספר לג’ז ומוזיקה בת זמננו", וב־2013 עדכן את שמו ל"רימון בית ספר למוזיקה".
“בשנים ההן, מי שרצה ללמוד את תחומי הג’ז והמוזיקה הקלה לא יכול היה למצוא מקום ממוסד לכך, אלא רק מורה פרטי או בתי ספר קטנים", אומר המוזיקאי עמיקם קימלמן, מנהל בית הספר בשנים 1990־2014, שמלמד שם עד היום. “ברימון הבנו שאפשר ללמד מוזיקה בצורה שיטתית, רב־תחומית, עם קורלציה בין כלים, הלחנה, הפקה, תיאוריה ואלתור, דבר שלא היה בארץ באותה תקופה. כולנו הגענו לבית הספר עם תחושת שליחות אמיתית, ובשלוש השנים הראשונות עבדנו כמעט בלי משכורת. הבאנו מהבית תקליטים, פטיפונים וכלי נגינה – רק כדי שזה יקום".
“בארבע השנים הראשונות ניהלתי את בית הספר, אבל חילקנו את העבודה בינינו", נזכר עדר. “המטרה שלנו הייתה להקים בית ספר מצוין. לא היה בארץ דבר ברמה מסודרת כזו. זו הייתה אקדמיה ליצירה, והגישה שלנו, שהיא עד היום לב העניין, הייתה שכדי ללמוד מוזיקה צריך ליצור אותה. זה השינוי המהפכני שרימון הביא, כל הקטע של ליצור מוזיקה, לכתוב שירים, לאלתר מוזיקה ולהכניס את הרגש לשירים. המודל הזה הוכיח את עצמו עם שלל המוזיקאים שיצאו מרימון, כמו אביב גפן שהקים את להקת התעויוט בבית הספר שלנו או להקת ג’יין בורדו שנוסדה אצלנו על הדשא".
אחד מבוגרי המחזור הראשון של רימון, ומי שמלמד בבית הספר מאז 2007, הוא המוזיקאי ערן צור. “כשרימון נפתח, זה היה קצת כמו מאבק משותף של מורים וסטודנטים להקים יש מאין", הוא מתאר. “הכוונות היו מאוד מדליקות, וזה קסם לי. הייתי צעיר ורציתי רק ללמוד מוזיקה.
החלופה היחידה הייתה האקדמיה למוזיקה בירושלים, ושם ממש לא רציתי ללמוד. אמא שלי מצאה מודעה בעיתון על רימון, והיה ברור לי מהרגע שבו נכנסתי לשטח בית הספר, שאני נכנס למקצוע המוזיקה ולא לאיזה חוג. מבחינתי, המייסדים של רימון פתחו אופציה שעד היום היא בעיניי מספר אחת בארץ למוזיקאים צעירים שרוצים ללמוד מוזיקה. אני מלמד שם כבר 18 שנה, ואחד הדברים היפים הוא שהרוח של המקום נשארת. אתה מסתובב ורואה צעירים וצעירות בתקופת ההתבגרות המאוחרת, הגיל שבו אתה מגלה מי אתה ומה אתה רוצה להיות, וזה מרגש אותי. מה שחשוב זה שכולם מקבלים את הכלים: אם אתה כותב שיר – בטח תמצא שם מישהו שיפיק לך אותו. אם בא לך להקים להקה – תמיד תמצא שם מישהו שינגן איתך. ואם לא, אז תלמד איך לעשות את זה לבד".
“אחד היתרונות של רימון זה שהוא פתח את שעריו לכל מי שיש לו כישרון ותשוקה, לאו דווקא תעודות", מציין קימלמן. “בית ספר קלאסי לא היה פתוח אז למישהו כמו אביב גפן בן ה־15 או למוזיקאי שלא הייתה לו תעודת בגרות. בהתחלה הדגל של רימון היה ג’ז, אבל בהמשך פתחנו את השערים גם לפופ ולרוק. חתמנו על הסכם קרדיטציה עם מכללת ברקלי בבוסטון, דבר שעשה את רימון לגוף חינוכי בעל הכרה בינלאומית. אנחנו לא נתמכים כמעט על ידי המדינה, וגם תורמים גדולים בדרך כלל מעדיפים לשים את שמם על אולם קונצרטים או בית חולים ולא על בית ספר לפופ. לכן היינו צריכים להוכיח את עצמנו באיכות ולא בדיבורים, ולעבוד קשה בגיוס תרומות. כיום רימון הוא מותג. כל מי שלמד שם מתגאה מאוד, ואנחנו ממציאים את עצמנו בכל פעם מחדש".
מי שיכול להעיד על היתרון של רימון במתן הזדמנות לתלמידים ללא רקע מוקדם הוא עילי בוטנר. “עזבתי את התיכון בגיל 16 והצטרפתי לרימון, בזמן שבני הכיתה שלי רק התחילו י"א", הוא מספר. “הייתי נוסע בכל יום מהקיבוץ שלי, עין כרמל שבצפון, באוטובוס בקו מאסף 921, לתל אביב. הלוך וחזור זה היה שש־שבע שעות ביום. ברימון הרגשתי שייך. זה היה המקום הראשון שבו עסקתי רק במוזיקה. החלום שלי היה להיות גיטריסט, והרגשתי ששם הוא מתחיל להתגשם. זה היה מפגש עם אנשים מבוגרים ממני, אחרי צבא, עולם חדש לגמרי לילד קיבוצניק תמים. המורים שלי שם השאירו עליי חותם: יהודה עדר, גיל לדין, איתן איצקוביץ’ ועוד. הם האורים ותומים שלי. כיום, כשאני מגיע לרימון כמרצה אורח, אני חוזר לגיל 16. זה תמיד מרגש".
“חלק מהשירים באלבום הבכורה שלי נכתבו לפני רימון, אבל רבים מהם נולדו ממש במהלך הלימודים", מספר אריק ברמן. “התקשורת כינתה אותי, את קרן פלס, את מירי מסיקה, את איה כורם ואת איתי פרל ‘חבורה’, כי כולנו בוגרי רימון והוצאנו אלבומי בכורה די במקביל. אבל האמת היא שלא למדנו יחד בכלל. עם זאת, העובדה שהיינו ברימון חיברה בינינו אחר כך, כשכתבתי לאנשי ה’חבורה’ הזו שירים".
עוד במהלך הלימודים, הסטודנטים של רימון משתלבים בתעשייה – כותבים, מלחינים, מעבדים, מופיעים, מקליטים, מפתחים אפליקציות מוזיקליות. כיום לומדים במקום כ־600 תלמידים בשנה. יותר מ־5,000 מבוגריו מאיישים תפקידים שונים בתעשיית המוזיקה והבידור בארץ. בית הספר מקיים לא מעט תחרויות לאורך השנים, בראשן “רוקרימון" ו"שירימון" שמתקיימות מדי מחזור במשך שנים רבות. לאחרונה פתח רימון שלוחה בעכו ושלוחת נוער בפתח תקווה, ובנובמבר הוא צפוי לפתוח שלוחה בשדרות. “חשוב לציין גם שבעזרת מנכ"ל רימון, משה סיני, וסמנכ"לית השיווק, רוני קורל, אנחנו עושים סדנאות מיוחדות לנוער, וגם תומכים בעזרת מוזיקה בקהילות של אנשים עם צרכים מיוחדים, מתמודדי נפש וחיילים שמתמודדים עם פוסט־טראומה", עדר מוסיף.
“לפני תשע שנים חזרתי לרימון כראש תוכנית מחזות זמר, וזו סגירת מעגל מטורפת לאחר שבתחילת דרכי למדתי שם", מספר המוזיקאי אוהד חיטמן, בוגר בית הספר (1999־2001). “אני מרגיש שליחות להעניק לתלמידים את פרץ היצירתיות שמוריי העניקו לי כשהלכתי נגד הזרם, כשחשבתי קצת אחרת וכשרציתי להיות חדשני. כמרצה, נותנים לי חופש אמנותי מטורף. כתלמיד, רימון העניק לי עומק, פתח לי את הצ’אקרות וגרם לי להפסיק להיות רק מוזיקאי ששר, אלא זמר לכל דבר. למדתי שם לא לנוח על השמרים, אלא תמיד לשאוף להיות הכי טוב".
במה שונים התלמידים של היום מהתלמידים של תקופתך, לפני כ־25 שנים?
“יש הבדל תהומי. כיום אני רואה בני 22־23 שגם כותבים, גם מלחינים, גם שרים, גם מפיקים את המוזיקה של עצמם וגם יוצרים את הקליפים לשירים שלהם. הם באים היום מוכנים יותר ומקבלים כלים הרבה יותר רחבים".
“בשבוע הבא אציג ברימון את המופע השנתי, ה־40 במספר, של הקורס שלי להלחנת שירים", אומר עדר. “ואין לי ספק שמהכיתה הנוכחית יצאו כמה כוכבים גדולים, כמו שבעבר יצאו משם נונו, יסמין מועלם, נטע ברזילי, בניה ברבי, שי צברי ואביב גפן. בשיעורים האלה נולדו כמה מהלהיטים הגדולים במדינה, וזה הדבר המדהים שקורה פה".