אחד מימי השבוע החולף קיבלתי הודעת פוש, אחת מני רבות. באורח אינסטינקטיבי ציפיתי לקרוא עוד התרעה חירומית, או אינפורמציה ספוגת אבק שריפה. אלא שלהפתעתי, העדכון שנשלח אליי דיבר על זוגיות חדשה ומפתיעה בביצה - זו של בני הדור השני לרוקסן. ילדו של אביב גפן ובתו של חמי רודנר. ידיעה רכילותית גרידא, במשקל נוצה, ועדיין - ההיתקלות בה גרמה לי להתרגשות משונה, שלא הבנתי את פשרה. ילדים חמודים, סיפור חביב, אבל למה לעזאזל הוא קירב אותי לדמעות?
ואז הבנתי. האייטם הזה היה ד"ש מארץ רחוקה. מילדות נשכחת. מזמנים ברוכים שבהם עסקנו בקדחתנות בשמות כמו איגי וחמי ואביב ואילנה, ובמלחמות מגזרת משינה אתניקס או אואזיס ובלר. זמנים שבהם אומנם לא היה פה שקט, מעולם לא היה פה שקט, אבל היה מספיק ממנו כדי להותיר מקום גם לטפל. ליומיומי. לשגרה הכל כך הכרחית. ימים שבהם הייתה לנו לגיטימציה לעסוק בהבלים. וכך פתאום, ההד המחויך של אותם ימים גרם לי להבין בבת אחת כמה זמן אנחנו כבר רחוקים מהם. אלוהים אדירים, לפחות מ־7 באוקטובר 2023. אם לא קודם, מאז שהרפורמה המשפטית פרצה לחיינו.
נכון לעכשיו אנו חיים בעידן הזהב של אלה הטוענים שהדרך היחידה לשרוד כאן היא להיות ספרטה. רוצה לומר, חברה החיה על חרבה, באורח חיים פשוט על גבול הנזירי. חברה שהצליחה להיגמל מהתלות המנוונת בנוחות ובשקט. שהוא הרי רפש. יש להם הסברים מצוינים, לספרטנים. בלי ציניות. טבח 7 באוקטובר כשלעצמו הוא חתיכת הוכחה ניצחת.
תראו מה קורה למדינה שמתמכרת לקונספציה של סבבי לחימה קצרים, המבטיחים רגיעה ממושכת ביניהם. ובואו נודה שגם לפני האסון הנורא היו מספיק אינדיקציות לחיזוק התפיסה הלוחמנית. הכישלון של הסכמי אוסלו. האינתיפאדה השנייה. הצמתים הדרמטיים שבהם, בכל פעם מחדש, הפלסטינים בחרו בדרך האלימות. באופן אישי, גם אני התפכחתי מזמן מהאשליה המתוקה שעליה גדלתי. זו שהתבססה על המשוואה הפשטנית כל כך, שעל פיה אם רק נחזיר את השטחים יהיה טוב. יהיה טוב, כן.
ובכל זאת, בכל עת שבה אני שומע מישהו הלועג בציניות לאנשים שעדיין מתעקשים לרדוף שלום, משהו בי מתקומם. ואני נזכר בשיר אהוב עליי במיוחד, של אלביס קוסטלו, שבתרגום חופשי מאוד עונה לשם “מה כל כך מצחיק בשלום, אהבה והבנה?". קוסטלו עצמו הוא מבין קטן מאוד בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולמרבה הצער אימץ את אותה עמדה פשטנית וחד־צדדית של השמאל העולמי. מצד שני, הוא מבין גדול בנפש האדם. אותה נפש הומייה השואפת תמיד לשלום, גם כשהוא לא נראה באופק. שהרי אם לא נשאף, ולא נמשיך לנסות, הוא גם לא יגיע.
אני לא מדבר על שלום במובנו הנאיבי, עם ציורים של עלי זית והבטחה לשקט נצחי. גם לרגיעה זמנית יש חשיבות. היא מאפשרת לך לשקוע לפרקים באייטמים על הילדים של חמי ואביב, ולא רק על מיקום המרחב המוגן הקרוב ביותר. ב־20 השנים האחרונות, שבהן חיינו תחת אותה קונספציה ידועה לשמצה לגבי חמאס, זכינו לנהל חיים. נסענו לחו"ל, הלכנו להופעות, גידלנו ילדים ברוגע יחסי. ויכולנו לתכנן תוכניות לעתיד.
עבור אדם שמסע חייו עומד בממוצע על כ־80 שנה, 20 שנה הן כמעט נצח. במילים אחרות, גם “שקט מדומה" הוא בעל ערך. זה לא אומר שלא צריך לפעמים ליזום מתקפה, ע"ע איראן. זה כן אומר שהמלחמה צריכה להישאר ברירת מחדל. והשלום, משאת נפש.
בסרט המעולה “כל ממזר מלך" יש דמות של עיתונאי אמריקאי המנסה לנתח את הישראליות. “כל גבר, אישה וילד כאן נראים מגויסים למלחמה", הוא מסביר. “ועם זאת, כל פעם שהם רוצים לברך או להיפרד, הם אומרים מילה שמשמעותה ‘שלום'. ואיכשהו הם גורמים לך להאמין שהם באמת מתכוונים לזה". הסרט הזה, שעלה ב־1968, היה מז'אנר הדרמה הריאליסטית. היום, הטקסט שלו נשמע יותר כמו מדע בדיוני.
על הסכין
כל ישראלי צריך להיות מוטרד, שלא נאמר מבוהל, מההתערבות הבוטה של נשיא ארצות הברית במתרחש כאן, ומהאיומים הברורים שהוא משלח. ודעתכם על משפט נתניהו ממש לא חשובה לעניין הזה, כי טראמפ לא יהסס להתערב בבוטות גם בנושא שבו לא תסכימו איתו. וכן, אני מתנגד לכל התערבות של נשיא אמריקאי באשר הוא.
אני מודה לגילי המאוחר על שחסך ממני את החוויה של להיות חייל מילואים קרבי שאחרי מאות ימי לחימה מותקף בידי מתנחלים פנאטים. כי אני באמת, באמת לא יודע כיצד הייתי מגיב. בטח אחרי שהייתי שומע את שר האוצר שלי מגבה את המתנחלים ותוקף את צה"ל. ככה זה, כשבממשלה יושבים הפטרונים של נערי הגבעות.
"הצהובות" (סלקום טי–וי) היא סדרת מתח המגוללת סיפור המתרחש במקביל בשני ממדי זמן. בראשון, מטוס ובו קבוצת כדורגל של נערות מתרסק במקום נידח, והנערות שניצלו מנסות לשרוד. ובשני, 25 שנה מאוחר יותר, הנערות שהפכו לנשים מתמודדות עם ההשלכות הקשות של תקופת ההישרדות. התוצאה מרתקת ומותחת מאוד.