כשהיה המוזיקאי רפי קדישזון זאטוט כבן שלוש וחצי, הוא אהב לאלתר בפסנתר הכנף שהיה במועדון התיאטרון, שניהל אביו, יצחק קדישזון, ברחוב מנדלה, בתל-אביב. יום אחד תפס אותו בכך על חם המלחין והפסנתרן פרנק פלג, ידיד של הוריו, התפעל מנגינתו המאולתרת והמליץ לארגן שיעורי נגינה לתכשיט.
מאז היה קדישזון, כיום בן 71, לאחד מהמוזיקאים המובילים בישראל - מלחין, מנצח, מתזמר, פסנתרן ופרופסור למוזיקה. ביום שני הקרוב, ה-7 ביולי, יועטר קדישזון בטקס פרסי אקו"ם בפרס דירקטוריון אקו"ם על עשייתו הענפה והעשירה.
בראיון לקראת הטקס הוא מספר: "מכיוון שהייתי קטן מדי, לא הגעתי עם הרגליים לדוושות של הפסנתר, אז כל פעם היה עלי למצוא קרבן, שימציא סיפור ובישיבה על ברכיו אוכל לנגן לפיו. בין ה'קרבנות' דאז אני זוכר את אריק לביא, ישראל גוריון ועוד מבאי המועדון, כולל אפילו...דני קיי".
ממי למדת לנגן?
"בעיקר מאילונה וינצה האגדית, שהייתה אז הכוהנת הגדולה של הוראת הפסנתר עם כל הידע האינסופי שלה. מכיוון שלא עניין אותי רק לנגן בפסנתר ורציתי לדעת על מוזיקה בכלל, בהיותי בן שמונה היא שלחה אותי אל המלחין יצחק אדל ואצלו למדתי שנים הרמוניה, קונטרפונקט וקומפוזיציה, כשנמשכתי לכיוון הרב-תחומי".
מה אתה הכי?
"קשה להגיד מפני שמהתחלה התפרסתי על מגוון של תחומים, ביניהם מוזיקה לתיאטרון, למחול, לקולנוע ולטלוויזיה, כשעם זאת אני מלחין מוזיקה קונצרטנטית ועוסק גם בניצוח. בנוסף היה לי תמיד חשוב לעסוק גם בהוראה, אולי בהשפעת מורים נהדרים שהיו לי".
קדישזון, המתמרן בין מוזיקה קונצרטנטית רצינית לבין מוזיקה קלה וג'ז, מוכר כאחד המוזיקאים המגוונים ביותר בארץ. "כך אני מילדותי", הוא מצהיר.
"אף פעם לא הבנתי מדוע צריך קיר מפריד בין סוגי המוזיקה השונים, שדרכו עלי לתחום את עצמי. תמיד אני אומר שכשאהיה גדול, אחליט מה אני. יש זמן. בינתיים אני רוצה ליהנות מהכל ואני מעודד את תלמידיי ללכת בכיוון עצמאי ולא לחקות אותי. כתלמיד, לפני הרבה שנים, לא היה לי קל עם זה שעל כל אחד מאיתנו היה להשתייך לאיזו אסכולה. היום יש הרבה יותר פתיחות - ואני מאוד אוהב את זה!"
הוא נהנה לעבוד עם סשה ארגוב באחרית ימיו של זה: "כידוע, סשה לא עסק בעיבודים. כך הייתה לי הזכות הגדולה להיות עד להלחנת כמה משיריו הנהדרים, כמו 'לא ידעתי מה', שיר ענק לדעתי. הקשר בינינו התהדק בשנותיו האחרונות, כשכבר היה קשה לו לנגן. הוא היה מסוגל להעיר אותי בטלפון מוקדם בבוקר ולומר - 'קמתי בשתיים בלילה והלחנתי שמונה שירים; בוא, לנגן אותם'. הייתי בא אליו ונהנה מכל רגע".
"ל-וילנסקי התקרבתי בשנותיו המאוחרות וככל שחולף הזמן, אני מעריך יותר את גדולתו של האיש הזה. שניהם היו מלחינים בעלי שיעור קומה וחוש הומור יוצא מהכלל. אבל איכשהו סשה זכה להערכה רבה יותר".
מותר לגלות שאתה גרמת לאהוד מנור לשיר?
"למה לא. זה קרה כשעבדנו עם נתנאלה על אלבום משיריו. אהוד, עם כל הצניעות שלו, הצטרף בשירה באחד השירים ושאל בזהירות אם זה עובר. מכירים את הפזמונים הנהדרים שהוא כתב, אבל לא כולם יודעים איזה איש מוזיקלי היה אהוד, דבר שניכר בכל טקסט שלו. היה משהו מאוד אמיתי באופן שבו הוא שר את שיריו. בהתחשב במגבלות הטכניות, הוא אפילו שר מאוד יפה".
גם עם נעמי שמר זכה קדישזון לשיתוף פעולה פורה ועובדת היותו מעבד מהמעלה הראשונה הביאה אותו לא אחת למעונה בנוה-אביבים. "עם נעמי זה אף פעם לא היה - 'בוא, היכנס, הנה הפסנתר, שב", אומר קדישזון. "היא תמיד הייתה מקבלת אותי במאור-פנים, עם עוגה ועם שיחות על נושאים אחרים".
אתה חש במחויבות כלפיה וכלפי מלחיני-עבר אחרים?
"זו לא רק מחויבות. אני באמת מעריץ את האנשים האלה. והאמת? - אני מעריץ לא פחות את...שלומי שבן, הצעיר ממני בהרבה. מי שלא מחובר לעבר שלו, אין לו מה לחפש את העתיד".
יצירותיו של קדישזון בוצעו על-ידי טובי האמנים והתזמורות בארץ ובעולם, ביניהן הפילהרמונית של לונדון, הפילהרמונית של טוקיו, הסימפונית של וינה, הפילהרמונית של שנגחאי ותזמורת בית האופרה של רומא.
בין השאר זכור לקדישזון, בוגר האקדמיה למוזיקה בתל-אביב ו"גילדהול סקול" בלונדון, שיתוף הפעולה שלו עם המלחין הארגנטינאי ממוצא יהודי לאלו שיפרין, שנפטר בימים אלה. "זה היה כשתזמרתי את המוזיקה שלו להצגת 'כל נדרי', בקאמרי", קדישזון משחזר. "זה הביא אותי לשבת שבועות בביתו, בבברלי הילס. לעבוד איתו זאת הייתה חוויה גדולה, כשדיברנו הרבה על מוזיקה.
"חוויה מרגשת אחרת הייתה לי כשהזמר דון מקלין בחר בי להיות הפסנתרן שלו, כשהוא הקליט את השיר 'ג'רוזלם'". קדישזון, מוזיקאי עטור פרסים, נשוי לענת, פסיכולוגית קלינית. מבין ארבעת ילדיהם אור הולכת בדרכו ועושה חיל כמלחינה וכמפיקה מוזיקלית.