אין לשפירא חשבון פייסבוק, לא תמצאו אותה באינסטגרם, והיא ממעטת להתראיין, לא מתוך צניעות מזויפת, אלא פשוט כי זו דרכה. היצירה תמיד עמדה אצלה במרכז, לא היוצרת. לפיכך, ההחלטה לפנות אליה הייתה מלווה בחיל ורעדה.
תמיד חשבתי, אולי בשוגג, שיש בה משהו כמעט לא נגיש, מרוחק במכוון מהתהילה. אבל ככל שהשיחה התקדמה, נפתחו בפניי עולם של דיוק רגשי, עומק בלתי מתפשר, ושיחה על כתיבה כאורח חיים. וכמו בשיריה, גם כאן, בכל משפט היה שקט מלא במשמעות. גם בגיל 80, שפירא נותרה סקרנית, בוערת, חיה בתוך הכתיבה.
מסע ממשבר לתיקון
"אני בוהה במספר 80 ואני אומרת לעצמי בפליאה: 'מה?'", היא מספרת. "אני כנראה לא ממש מתעסקת בגיל, ואני באמת מאמינה שחלק מהשירים שלי יכולים לפלס את דרכם גם לאנשים שהם לא בגילי, וכל הזמן אני מנסה לצאת מהמסגור הבלתי פוסק שלנו. הזהות היא דבר כל כך מלא דקויות ורב־פנים, אתה גם בגיל מסוים, ואומן, וקיבוצניק, וכותב, ויהודי, ואני לא רוצה שהמסגור יצטמצם גם בגלל נושא של גיל".
"הופענו יחד במשך שנים אחדות בכל רחבי הארץ וזה עצב מאוד עמוק שמשתלב בצער כללי על שככה פני הדברים, ואני מתכוונת למלחמה שעדיין לא די לה, ולחטופים שעדיין נמקים אי שם במעבה האדמה. אילו היו מספרים לי שדברים מהסוג הזה אכן יתרחשו אצלנו, הייתי מסרבת להאמין. קשה לי לקבל את זה. בשעתו, בשירי 'מה אברך' כתבתי: 'לו אך בירכת לו - חיים', והתכוונתי לזה אז ואני מתכוונת לזה עכשיו", היא מספרת.
"אם אני בודקת את הרפרטואר שלי, אז חלק נכבד ממנו הוא בעצם מסע מנקודה של משבר אל סוג של תיקון וגאולה. זה גם אישי, גם ציבורי, גם קהילתי וגם תקרא לזה אולי לאומי, והתיקון הזה, עכשיו, בימי המלחמה, מתעכב - וזה עצוב וכואב".
"אני חושבת שמה שאנחנו, אנשים שאומנות הזמר היא האומנות שלהם ודרכה הם מביעים את הרצון שלהם להתבטא, עושים, תורם תרומה פעוטה למילוי הצורך הגדול של הקהל להתכנס, להיות בסוג של קהילה לשעה או לשעתיים, ולהקשיב לשירים עבריים, במקרה זה השירים שלי שהקהל קשור אליהם, כל אחד מהסיבות האישיות והביוגרפיות שלו, וזה המפעל הקטן והזעיר שלי".
"יש לנו, המשוררים, חיי פרט ובהם מרחב גדול של חוויות שעליהן אנחנו כותבים. אז אני פונה אל מקבלי ההחלטות - הפסיקו מחר את המלחמה ואני מבטיחה שלי ולאחרים יהיו נושאים אחרים לכתוב עליהם".
"במהות שלי דרך היצירה שלי לא השתנתה, כי אני זוכרת את השירים שחשבתי עליהם בראש ויודעת אותם הרבה לפני שאני מעלה אותם על הכתב. השירים נרקמים במחשבתי, בהגיגיי ובעולם הדימויים שלי, וזה לא השתנה מאוד. אולי טכניקת הכתיבה השתנתה אבל המהות נשארה אותו הדבר".
"נוצרו הזדמנויות בשבילי שדרכן נחשפתי למוזיקת פופ, לרוקנרול, למוזיקה ים־תיכונית ולשירי ארץ ישראל, ובסך הכל שיתופי הפעולה האלה אפשרו לי להרחיב את האופק היצירתי שלי. עולם היצירה מרתק, משמח, מאתגר ומעניין אותי, מאז ועד היום. הייתי שמחה אם היה לי אוצר מלודי, אני אוהבת לשיר אבל אני לא זמרת ולא יכולה להופיע בשירה".
במאי 2024, כחלק מהתחושות הקשות המלוות אותה מאז פרוץ המלחמה, החליטה שפירא להוסיף בית אקטואלי לשיר האייקוני "עוד יהיה לי" שכתבה עבור מרגלית צנעני: "ואולי מחר או מחרתיים/ יום אחד ננשום בהקלה/ יום אחד נראה אותם בבית/ ואז תהיה שמחה גדולה". "הרגשתי צורך לכתוב ארבע שורות בנושא הזה", היא אומרת. "כשכתבתי את זה קיוויתי שבמהרה החטופים יחזרו הביתה, ו'במהרה' זה כבר לא יקרה, אז לפחות שזה יקרה".
להתבטא דרך המילים
שפירא, כלת פרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הזמר העברי מ־1999 ובעלת עיטור נשיא המדינה מ־2022 על תרומתה לרוח הישראלית ביצירותיה, מופיעה כיום כמנחה עם הרכבים במופעים "כמו צמח בר" ו"פרח משוגע". "כשלא סוגרים אותנו בגלל המלחמה", היא אומרת, "אני נהנית לפגוש את הקהל המקסים שלי".
כבר כילדה בבית הספר היסודי היא גילתה את הצורך לבטא את עצמה דרך מילים. "החברה בקיבוץ הייתה אז מאוד פעלתנית ופיזית, ואני מטבעי לא כל כך התאמתי, וחיפשתי איזו פינה משלי", היא מספרת.
"לימדתי את עצמי לקרוא בגיל צעיר ולמזלי הרב היו בשפיים שלוש ספריות, הגדולה מביניהן הייתה במגדל המים. מעגל הספרים שם היה אינסופי. הספרנית זיהתה את התשוקה שלי לספרים והרשתה לי באופן חריג לבלות בספרייה ללא נוכחות אדם מבוגר. קיבלתי את זה כמובן מאליו וכיום אני מבינה כמה זה היה נדיר. ביליתי שעות קסומות באותה ספרייה. גיליתי עולם ומלואו. אהבתי מילים והספרים היו הצעצועים והתכשיטים שלי. גיליתי כבר אז שעולם המילים מעיף אותי למחוזות אחרים, ואז גם התחלתי לחבר את שיריי הראשונים".
בטרם הפכה לפזמונאית ולמשוררת וגם שנים לאחר שהציבור כבר התוודע אל שיריה, שפירא עסקה בהוראה. היא הייתה מורה לחינוך מיוחד בקיבוץ ולימדה עברית באולפן לעולים.
השיר עורר הדים רבים עם צאתו - לא רק בזכות המנגינה והביצוע, אלא גם בזכות הטון יוצא הדופן. "כש'מה אברך' יצא, הוא נחשב לשיר מחאתי", נזכרת שפירא. "הבית שבו כתבתי 'אלוהים, אלוהים, אלוהים, לו אך בירכת לו חיים' נתפס כחתרני. להתקומם על מותו של חייל שנפל לא היה מקובל אז. קיבלתי על כך לא מעט ביקורת, אבל אני דבקה במשפט הזה עד היום".
מסע החיים
עם פרסומו של השיר "מה אברך" החלה שפירא לשתף פעולה עם כמה מהיוצרים והמבצעים הבולטים במוזיקה הישראלית. ברשימה חלקית ולא ממצה אפשר להיווכח בהיקף השפעתה: חוה אלברשטיין ביצעה את "כמו צמח בר"; גלי עטרי (עם מני בגר) את "דואט פרידה"; ירדנה ארזי שרה את "דרישת שלום" ומרגלית צנעני את "חומות חמר". ממשיכים עם "שיר של יום חולין" של אילנית, "היי שקטה" של ריקי גל, דץ ודצה עם "שיר למענך" ולהקת האחים והאחיות עם "בוא בשלום", והרשימה עוד ארוכה.
על השיר "כמו צמח בר", מהשירים האיקוניים ביותר שביצעה אלברשטיין, היא אומרת: "זה שיר שנכתב במקור לסרט 'דודי ורעי', אבל הוא התנתק מספינת האם ותפס פרסום משל עצמו. הביטוי 'כמו צמח בר' הוא שלי, כי צמח בר הוא בן המקום, אבל בכל זאת משהו בו מזכיר דבר לא מבוית. אני מאוד מזדהה עם זה. יש בו גם את הישראליות הדינמית, שנעה בין להיות שייך ללהיות זר - הכל בעת ובעונה אחת. ולמנגינה של נחצ'ה היימן, אני חושבת, יש עוצמה דגולה".
היא מונה שורה ארוכה, "חוה, גלי עטרי, ריקי גל, רוחמה רז, ירדנה ארזי, אילנית ועוד - הפכו אותם לחלק מהביוגרפיה שלהן, ובזכותן הם הגיעו גם אל הלב של אחרים. אני לגמרי בסדר עם זה ומקבלת את זה כי בשיר יש משהו שמתחבר לדמות. הרבה מהשירים של חוה, שזכו לביצועים אחרים, הם שירים של חוה. כנ"ל של הזמרות האחרות. הן נשים זמרות עם נוכחות גדולה ואופנתית. מאוד מפתיעה הדרך שבה שיר עובר ומתקבל אצל הקהל. אף פעם אי אפשר לנחש איזה שיר יהפוך לפסקול רב־שנים ואיזה שיר לא".
התרעות פיקוד העורף