בעוד גלי אנטישמיות מציפים את אירופה וארצות הברית בקצב מבהיל, נדמה שאנחנו הישראלים חיים בבועה. אנחנו מופתעים, נעלבים, לא מבינים איך יתכן שהעולם "נגדנו". אבל האמת פשוטה - אנחנו לא מבינים איך אנחנו נראים בעיני העולם, וגם לא טורחים לברר.
בין צדקנות לבורות תקשורתית
רוב הישראלים צורכים חדשות מערוצים מקומיים שמספרים סיפור חד-ממדי: ישראל מגנה על עצמה, וכל מי שלא מבין זאת הוא אנטישמי, טיפש או שניהם יחד. זו פרספקטיבה מנחמת - אבל מנותקת מהמציאות. בזמן שב-BBC מדווחים על ישראל ככוח כובש ומדכא וב-CNN מקרינים ברצף תמונות של הרס וילדים רעבים בעזה, נוצר פער אדיר בין איך שאנחנו רואים את עצמנו לבין איך העולם רואה אותנו.
הצדקנות הזו - האמונה שאנחנו תמיד החבר'ה הטובים ושמי שלא תומך בנו פשוט לא מבין - היא לא רק עיוורון תקשורתי; היא ילדותית. היא מונעת מאיתנו להכיר במציאות המורכבת ולהבין את הדינמיקה הגלובלית האמיתית.
אנטישמיות או אנטי-ישראליות?
רבים בישראל נוטים לערבב בין אנטישמיות לבין ביקורת על מדיניות ישראל. מבחינתנו, כל מי שמבקר את פעולות צה"ל הוא אנטישמי במסווה. בעולם, לעומת זאת, הגבולות מטושטשים: אפשר לתמוך בזכויות פלסטיניות, לקרוא להפסקת אש או להתנגד למבצע צבאי - מבלי לשנוא יהודים.
כשאנחנו מתעקשים לראות כל ביקורת כאנטישמיות, אנחנו לא רק מפספסים הזדמנות להסביר את עצמנו; אנחנו גם פוגעים בלגיטימציה שלנו. במקום דיאלוג אמיתי עם העולם, אנחנו מתבצרים בתפקיד הקורבן הנצחי, מופתעים בכל פעם מחדש מהכותרות ומההפגנות, כאילו הן נולדו מריק מוחלט.
אפשר להפסיק להיאחז בקלישאות כמו "הם התחילו" ו"אתם לא זוכרים מה הם עשו לנו?" - כי האמת היא שהם באמת לא זוכרים. מאז ה-7 באוקטובר עברו כמעט שנתיים, והעולם עבר הלאה בזמן שאנחנו נשארנו עם אותו דף מסרים.
המספרים שלא משאירים מקום לספק
על פי סקר של גלובל 100, שבוצע ב-2024, 46% מהמבוגרים בעולם מחזיקים בדעות אנטישמיות - מעל חצי מיליארד אנשים. פחות ממחצית מכירים בכך שהשואה התרחשה, וכ-20% כלל לא שמעו עליה.
ב-2024 דווחו בארה"ב 9,354 אירועי אנטישמיות - עלייה של 5% לעומת השנה הקודמת. יותר מ-58% מהאירועים נבעו מדעות אנטי-ישראליות כלפי יהודים או ציונות.
בצרפת נרשמו 1,570 אירועים אנטישמיים (2024), בבריטניה מעל 4,100, ובמחצית הראשונה של 2024 לבדה דווחו 1,978 מקרים - פי שניים מהשנה הקודמת. במדינות נוספות עם קהילות יהודיות גדולות, כמו גרמניה, קנדה, ארגנטינה ואוסטרליה, נרשמה עלייה דרמטית באירועים אלימים מאז אוקטובר 2023.
המספרים האלו לא נשארים בדו"חות - הם מתבטאים באירועים יומיומיים: בפסטיבל טומורלנד בבלגיה פעילים אנטישמיים "צדו" חיילים ישראלים והכריזו שהם פושעי מלחמה; ברודוס נערים ישראלים הוכו קשות; אונייה ישראלית נמלטה מאי יווני מחשש למפגינים אלימים; תייר ישראלי הותקף באתונה; מוזיקאים ישראלים סולקו ממסעדה בווינה רק כי דיברו עברית; ובאיטליה אב ובנו יהודים הותקפו פיזית בתחנת דלק. חמישה ימים, חמש מדינות - צונאמי של שנאה שאיש לא יכול להמשיך להתעלם ממנו.
"שוק" כמדיניות לאומית
בישראל, למרות כל אלה, רבים עדיין מופתעים ומעדיפים להאמין שאלו "אירועים חריגים". התקשורת המקומית ממסגרת כל מקרה כתקיפה מבודדת, ולא כחלק מתופעה עולמית רחבה. כך נוצר מצב שבו אנחנו עסוקים בהתגוננות במקום להכיר במציאות ולפעול בהתאם.
מדינה מתפקדת אמורה להבין את דעת הקהל כלפיה ולהגיב בצורה חכמה. אנחנו עדיין מעדיפים להיעלב ולהסביר לעצמנו שהעולם פשוט לא מבין. אבל תמונה אחת של ילד רעב וזועק בעזה מזעזעת את העולם הרבה יותר מאלף הסברים רציונליים. לא צריך להיות גאון שיווקי כדי להבין את זה.
המחיר שמשלמים אחרים במקומנו
הכישלון הזה לא נשאר בגבולות ישראל. הוא הופך לחזית אחרת - של יהודים בתפוצות שחוטפים את הריקושטים. ילדים יהודים מורידים כיפה מחשש שיתקפו אותם ברחוב, סטודנטים באוניברסיטאות באמריקה נאלצים להסתתר עם מאבטחים, ובתי כנסת באירופה נשרפים. בעוד אנחנו ממשיכים לטעון "העולם לא מבין אותנו", אחינו מעבר לים חיים בפחד יומיומי כי ישראל לא יודעת לנהל את דימויה.
הצורך בהבנה גלובלית
כדי להתמודד עם האנטישמיות הגואה, חייבים להבין איך היא נראית מהצד השני של המסך. צריך לצרוך חדשות בינלאומיות, לשמוע את השיח ברחובות לונדון, פריז וניו יורק, לקרוא מאמרי דעה בעיתונות המובילה ולהבין מה באמת מסעיר את הציבור שם.
במקום להניח ש"הם פשוט לא יודעים את האמת", הגיע הזמן להכיר בכך שהם יודעים - הם פשוט רואים מציאות אחרת לגמרי. בלי הבנה של נקודת המבט הזו, כל סרטון הסברה וכל נאום דיפלומטי יישמע חלול וחסר נגיעה במציאות.
בגרות היא לא לוותר - היא להבין
להתבגר כחברה וכמדינה פירושו להפסיק לחיות בהכחשה ולהתחיל להתמודד עם המורכבות של העולם. זה לא אומר לוותר על ביטחון ישראל, לא להצדיק אנטישמיות ולא להסכים לכל ביקורת בינלאומית - אלא להבין שהעולם לא רואה אותנו כפי שאנחנו רואים את עצמנו, ולפעול משם.
ישראל לא תנצח את האנטישמיות באמצעות הצדקות אינסופיות. היא תצליח רק אם תכיר בפער התודעתי, תלמד את השיח העולמי, ותדע לדבר בשפה שהעולם מוכן לשמוע. אחרת, נמשיך להיתמם בזמן שאחרים משלמים את המחיר במקומנו.