הרדיו הישראלי של תחילת שנות ה־80 ידע לנגן רוק, פופ וגם קצת ממה שנחשב "אחר", אבל המסגרות היו ברורות. ואז הגיע "עיניים שלי" - תקליט הבכורה של יהודה פוליקר. זו לא הייתה רק חציית גבול סגנונית, אלא מהפכה תרבותית. פוליקר, עד אז כוכב להקת הרוק בנזין, חצה את הגבול בין המזרח למערב. הוא לא רק שילב מוזיקה יוונית עם רוק - הוא גם הפך אותה ללב הפועם של הזהות שלו. עם העברית החדשה שיצר יעקב גלעד, פוליקר בנה גשר מוזיקלי שלא נשמע עד אז בארץ.
פוליקר לא הביא רק את צלילי הבית הסלוניקאי שלתוכו נולד - הוא גם חשף את הבית כולו. את המטבח, את הריחות, את הטראומות, ובעיקר את הנפש. בעידן שבו התרבות הישראלית עוד לא ידעה איך לעכל זהות מורכבת, שאינה רק מזרחית או רק מערבית, פוליקר הביא שפה חדשה: שפה של כאב שמבקש תיקון, של שורשים שלא צריכים להתנצל, של ילדות בקריית חיים, שבה הבית מדבר יוונית והלב מתפוצץ ממוזיקה.
הצירוף בין הלחנים היווניים - לעיתים סוחפים, לעיתים שיכורים, תמיד מלאי רגש - לבין הטקסטים האישיים, החודרניים והבלתי מתחנפים של גלעד, יצרו חיבור חד־פעמי. זה היה תקליט שבו בוזוקי ובס יכולים לשיר יחד, שבו גיטרה חשמלית בוכה כמו נשמה עתיקה, שבו פזמון פשוט כמו "עיניים שלי" הופך לתפילה. ובעיקר זה היה אלבום של חופש.
פוליקר שחרר את עצמו מתדמית הרוקר הפרוע, ונכנס לדמותו האמיתית: יוצר עמוק, כואב, אוהב, חוקר זהות. במסע הזה הוא עדיין ממשיך - 40 שנה אחרי - עם אין־ספור קלאסיקות, קול שהוא חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי, והשפעה שניכרת בכל דור של מוזיקאים שמבקש לשיר את עצמו בלי להתנצל.
"פעם זה היה נראה לי כמו שני עולמות: רוק'נרול מצד אחד, מוזיקה יוונית של אמא ואבא מהצד השני", מספר פוליקר בריאיון מיוחד ל"מעריב". "גדלתי על קול של בוזוקי, גיטרות ודיסטורשנים במקביל, ובמשך שנים ניסיתי להפריד ביניהם. באיזשהו שלב הבנתי שאני גם זה וגם זה. כבר בבנזין אפשר לשמוע ששילבתי מאפיינים יווניים בסולו גיטרה, אבל לא בגלוי. 'עיניים שלי' לקח את הכאב והשמחה מהבית, את הצלילים של סלוניקי, וחיבר אותם עם הרוק שאפיין אותי כל השנים".
קול של געגוע
כדי להבין את העומק והאותנטיות של "עיניים שלי" צריך לחזור אל הבית שבו גדל פוליקר, בית יווני במהותו, שורשי, טעון, מלא מוזיקה וגעגועים. הוא נולד בסוף דצמבר 1950 בקריית חיים בשם לֶאוֹנִידַ'ס פּוֹלִיקָארִיס, בן לשרה וג'קו, ניצולי שואה מסלוניקי, העיר שהייתה פעם הלב היהודי של יוון, ונמחקה כמעט כליל במלחמה.
כבר בילדותו, כשמבעד לקירות הבית נקלטו שידורי רדיו מקפריסין, חדר אליו עולם הצלילים היווני - מנגינות עצובות שבקעו מתוך התחנה הזרה והפכו לחלק מהזהות המוזיקלית שלו. בגיל 13 נשלח לפנימייה החקלאית בכפר גלים, אך עזב אותה. ההורים, שניסו להציע לו עתיד בטוח, שלחו אותו ללמוד ספּרות, והוא אומנם למד, ואפילו פתח מספרה קטנה בחצר הבית, אבל בערבים ניגן, כתב, הלחין.
כנער, כמו רבים מבני דורו, גילה פוליקר את העולם הגדול דרך שידורי רדיו רמאללה, גלי האתר הירדניים שהביאו אל קריית חיים את צלילי הביטלס, הרולינג סטונס, אלביס ולהקות הרוק של שנות ה־60. הוא נשבה מיד בקסם הגיטרות החשמליות, הביטים המרדניים ותחושת החופש שהפציעה מתוך הרדיו. בהיותו נעדר השכלה מוזיקלית רשמית, הוא נדחה משירות בלהקה צבאית, והדרך שלו לעולם המוזיקה לא נפתחה במסלול מסודר, אלא נסללה בעשר אצבעות.
הוא החל לנגן בלהקות קצב מקומיות כמו FBI, E-Stars והנמרים, ובהמשך הקים את להקת ברקת, שעם השנים תתגלגל לשם המוכר יותר "בנזין". ברקע, במועדונים, דרש הקהל שירים ביוונית ובלית ברירה, או אולי מתוך משיכה לא מודעת לשורשיו, החל פוליקר לשלב בין העולמות. הרוק היה השפה הראשית שלו, אבל היוונית, המוזיקה של הבית, הייתה הצל שנשמר בפנים, התת־מודע המוזיקלי שלו, שהמתין לרגע שבו יוכל סוף־סוף להישמע.
בסוף שנות ה־70, כמו לא מעט מוזיקאים מהפריפריה, גם פוליקר ארז את הגיטרה ויצא לנסות את מזלו בעיר הגדולה. הוא הצטרף לברוש, להקת הליווי של צביקה פיק, כנגן נוסף במסע הופעות, וחווה לראשונה את הבמות המרכזיות של המוזיקה הישראלית. כשסיבוב ההופעות הסתיים, שב לקריות, אך הפעם עם כוונה ברורה: להפוך לזמר בזכות עצמו. הוא שכנע את חבריו ללהקת ברקת להקליט שירים מקוריים, ועם הקלטת פנה ליעקב גלעד, פזמונאי ומפיק מוזיקלי בכיר שעליו שמע בתקופתו בתל אביב.
"יהודה היה מגיע אליי הביתה, משאיר לי קסטה עם סקיצות של לחניו עם מילים באנגלית, והייתי מלביש על הלחן מילים בעברית", מספר גלעד, שהפך למנהלה האומנותי ולמפיקה המוזיקלי של הלהקה, ואף יעץ לה לשנות את שמה ל"בנזין". "אז הוא היה בא שוב, והיינו בודקים איך זה נשמע, וכך למעשה החל להתהוות אלבום הבכורה של הלהקה. השירים הראשונים שכתבתי היו 'יום שישי את יודעת' ו'חופשי זה לגמרי לבד'. בהתחלה לא ידענו מי מחברי הלהקה ישיר כל שיר, אבל בהמשך זה התגבש".
ההמשך כבר הפך לחלק מההיסטוריה של הרוק הישראלי: בנזין הפכה לאחת הלהקות המדוברות במדינה, עם להיטים שכבשו את תחנות הרדיו ועם פוליקר כסולן, גיטריסט ומלחין והפנים המזוהות עימה באופן מוחלט. במשך זמן קצר אך עוצמתי בנזין הובילה את סצינת הרוק המקומית וקטפה תארים כמו "להקת השנה".
אבל מאחורי ההצלחה האומנותית הסתתר קושי כלכלי. על אף האהדה הציבורית והביקורות החמות, ההכנסות לא תאמו את ההשקעה, ולבסוף, כמו לא מעט להקות שהקדימו את זמנן - בנזין התפרקה, כשהיא מותירה אחריה גוף יצירה קטן בהיקפו, אך עצום בהשפעתו.
זמן קצר לפני פירוק הלהקה, באירוע מקרי לכאורה, נשתל הזרע למה שעתיד להפוך לפרק הבא והמהפכני במסעו המוזיקלי של פוליקר. בשנת 1983, במהלך חזרה לתוכנית רדיו של רשות השידור שבה היו אמורות להופיע להקות בנזין ותיסלם, ניגן פוליקר להנאתו מנגינה יוונית בין השירים. המגישה והעורכת המוזיקלית של התוכנית, ורדה איתי - בת למשפחת יוצאי קורפו, שהייתה קשובה במיוחד לצלילים מהזירה ההלנית - הבחינה בכך מיד. מה שברחבי התחנה נשמע כקוריוז אקזוטי, עבורה היה ניצוץ.
"ורדה ראתה את יהודה מנגן על הבוזוקי, התחילה לדבר איתו על מוזיקה יוונית וקלטה שהוא מכיר הרבה שירים", אומר גלעד. "מכיוון שהיא עשתה בעבר פרויקטים ברדיו, היא הגתה את הרעיון לפרויקט של שירים יווניים, שיהודה יהיה במרכזו, המנהל המוזיקלי שלו. היא רצתה שהוא יארח כמה אומנים ידועים שישירו שירים יווניים בהדרכתו, ושהוא יבצע שיר אחד או שניים. יהודה התלהב מהרעיון".
איתי ופוליקר לא ויתרו בקלות. "ורדה עזרה לי לשכנע את יעקב", אומר פוליקר. "הוא התנגד נחרצות, כי מבחינתו מוזיקה יוונית הייתה 'בום פם', אז הזמנו אותו לארוחת ערב אצלה בבית, וברקע היא שמה מוזיקה יוונית אותנטית ושורשית, שתפסה את האוזן של יעקב וגרמה לו להבין שיש עוד ז'אנרים במוזיקה הזו".
"זה היה אמבוש", מודה גלעד. "ורדה אמרה לי: 'מה שאתה חושב על מוזיקה יוונית? אתה לא בכיוון'. היא ניגנה את התקליט של יורגוס דאלארס עם השיר שהפך להיות 'עיניים שלי'. לא ידעתי מי זה דאלארס, ולא ידעתי בכלל שיש מוזיקה כזו בכלל. הייתי די המום ממה ששמעתי. אחר כך היא שמה שיר נוסף של דאלארס, שהפך לימים ל'בוקר יום ראשון'. נדבקתי לקיר מתדהמה.
בהמשך היא שמה תקליט של היוצרת־זמרת היוונייה חאריס אלקסיו ועפתי לתקרה. הבנתי שכל מה שחשבתי על מוזיקה יוונית היה סטריאוטיפים לא נכונים. הבנתי שיש מוזיקה יוונית אחרת לגמרי, שונה מ'דירלדדה'. בדיעבד, כל השירים שוורדה השמיעה לי באותה ארוחת ערב הפכו להיות שירי התקליט 'עיניים שלי'. באותו ערב התאהבתי במוזיקה יוונית".
ההתאהבות העמיקה כאשר פוליקר עצמו הכיר לגלעד את השירים שהוא גדל עליהם. "שירים עממיים יותר כמו 'כפיים'", מספר גלעד. "הוא השמיע לי מוזיקה יוונית שהקליט על טייפ סלילים מרדיו קפריסין. הוא הכיר את כל השירים בעל פה וידע לנגן אותם. יהודה הוא אנציקלופדיה מהלכת של מוזיקה יוונית".
איתי קישרה את גלעד לטילדה איסאיאס ומרתה עזרא, שתרגמו עבורו את השירים מיוונית לעברית בצורה נאמנה למקור, ועם זה הוא יצר את הטקסטים העבריים. "למרות שמדובר בשירים מתורגמים, יש בכל שיר את יהודה ואותי, ואת הסיפורים האישיים שלנו ושל הורינו האהובים", אומר גלעד.
אלבום בתקציב זעום
"בהתחלה בכלל לא תכננו שאני אשיר את כל השירים", מחדד פוליקר. "יעקב ואני כתבנו יחד שירים מאוד אישיים, והמחשבה הייתה להביא זמרים אחרים לבצע אותם".
"לאחר שקיבלנו סירוב אחרי סירוב, יעקב ואני החלטנו שאני אבצע את כל האלבום", מספר פוליקר. "עבדנו עליו המון, דייקנו כל תו, כל מילה, כי ידענו שאנחנו נוגעים במשהו עמוק מהרגיל".
"במובן מסוים ורדה נתנה ליהודה חבל הצלה", אומר איש התקשורת והמוזיקה שמעון פרנס, שמזוהה עם המוזיקה היוונית. "הרעיון שלה, להקליט אלבום יווני בלבוש עברי היה עבורו סוג של אילוץ כדי להמשיך להתפרנס ולהתגלגל בתעשייה. אחרי שבנזין התפרקה, יהודה היה תפרן, לא היה לו כסף אפילו לשכר דירה. הוא רצה לחזור לבמה ולא ידע איך.
ורדה ראתה שדויד ברוזה עשה הרבה כסף עם 'האישה שאיתי', וחשבה שאם יהודה יעשה משהו דומה, רק בלבוש יווני, זה יביא לו הצלחה. והיא צדקה. יהודה היה בעניין של רוק ועשה זאת כדי להתפרנס, אם לא האילוץ הכלכלי, ייתכן שהאלבום לא היה יוצא בכלל ויהודה היה נשאר ברוק לנצח".
גלעד ופוליקר הגיעו לאולפן ההקלטות כשהם נושאים עליהם את הכישלון הכלכלי של "משמרת לילה", אלבומה השני של להקת בנזין, שחרף הישגים מוזיקליים מרשימים, לא הצליח להמריא מסחרית. כישלון זה הכתיב גם את התנאים לפרויקט הבא: חברת התקליטים CBS הקצתה תקציב מצומצם לאלבום הסולו הראשון של פוליקר, מתוך ספקנות מסוימת לגבי סיכוייו.
"זה גרם לעבודה על התקליט להיות מאוד מיוחדת", מציין גלעד. "התקציב שנשאר ליהודה להקלטת האלבום נשען על החשבון של בנזין בעצם. חברת התקליטים נתנה לנו 10,000 דולר, ובהמשך הואילה בטובה להוסיף עוד 2,000 דולר. ליצור תקליט ב־12 אלף דולר במונחים של אז היה דמיוני, כמעט בלתי אפשרי".
זו הייתה עבודה מרתקת. שמנו דגש על שילוב בין מוזיקה יוונית לסאונד של מוזיקה מערבית. למשל ב'כפיים', שיר עממי שיש בגרסה שלנו דיסטורשנים שונים, או ב'עיניים שלי', שמהול במבול של סינתיסייזרים. זה הקסים אותי וקיוויתי שזה יקסים גם את כל מי שיאזין לאלבום".
קבלת פנים מחבקת
ב־19 ביולי 1985 יצא לתחנות הרדיו השיר "עיניים שלי". "השיר יצא ביום חמישי לרדיו, וביום שבת כבר דובי לנץ השמיע את כל התקליט, עוד בטרם יצא לחנויות, בתוכנית שלו בגלי צה"ל. הוא תפס מהרגע הראשון", אומר גלעד. "מאוד הופתענו מקבלת הפנים המחבקת, זה היה מטורף. כל השירים מהאלבום התקבלו בהמון אהבה וחום, והתקליט גם נמכר בהתאם".
"לא היה לי שמץ של מושג שזה יתפוס כמו שזה תפס", מודה פוליקר. "זה אלבום מאוד אישי, שונה מכל מה שהיה ברדיו אז".
"כש'עיניים שלי' יצא לרדיו, הרמתי גבה", מספר פרנס. "תפסתי מיהודה רוקר ולא הבנתי מה הקשר שלו ליוונית. אבל ברגע שהשיר התנגן, נכבשתי. ברגע שהנחתי את מחט הפטיפון על התקליט ושמעתי את השיר, סמרו שערותיי מרוב התרגשות. כל כך התרגשתי מהלחן, מהביצוע ומההפקה המוזיקלית. הוא פתח לי את הדלת הראשונה למוזיקה היוונית ובזכותו נוצר לי קשר מיסטי לתרבות היוונית. בהלווייתי ארצה ש'עיניים שלי' יתנגן, בעברית וביוונית".
כל אחד מ־11 שירי האלבום הפך ללהיט. הצלחתו לא הייתה רק אומנותית, אלא גם מסחרית: יותר מ־70 אלף עותקים נמכרו בתוך פחות משנה, הישג יוצא דופן לאותה תקופה. כשלושה חודשים לאחר שיצא, נערכה הופעת הבכורה החגיגית של "עיניים שלי" בהיכל התרבות בתל אביב. על הבמה ביצע פוליקר את שירי האלבום לצד שירים נוספים שתורגמו מיוונית על ידי יעקב גלעד, חומרים שיתועדו בהמשך באלבום ההופעה החיה "חולם בהקיץ" (1986).
בין היושבים בשורה הראשונה באולם היו הוריו ואחיו של פוליקר, ובקהל נצפו גם לא מעט מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית: יהודית רביץ, יגאל בשן, אפרים שמיר, דני סנדרסון וגם זהר ארגוב - כולם באו לפרגן ולחזות מקרוב בלידתו של פרק חדש ומשפיע בפסקול המקומי. "כשעלינו לבמה בפעם הראשונה עם השירים האלה הייתה דממה", נזכר פוליקר. "הקהל ישב ורק הקשיב. אז הבנתי שיש פה משהו אחר, משהו גדול. זו הייתה הפעם הראשונה שמוזיקה יוונית-ים־תיכונית הגיעה להיכל התרבות וזכתה להצלחה מיינסטרימית משמעותית ברדיו".
פרנס מתעכב על הטקסטים שכתב גלעד לאלבום: "חלק גדול מהם מתעלה על הטקסטים היווניים המקוריים. יעקב הפך את השירים לפזמונים עם תכנים ומסרים. הם לא העתיקו את ההפקות המקוריות אלא הפכו את זה למאסטר־פיס. עד האלבום הזה, השירים היווניים בעברית השתייכו לז'אנר של מוזיקת הקסטות. הזמרים המזרחיים פנו למיטב הכותבים, אך סורבו, מכיוון שהמוזיקה שלהם נתפסה אז כנחותה.
בעל כורחם הם ביצעו שירים יווניים, שחלקם זכו לתרגומים נאמנים למקור וחלקם קיבלו תרגומים שטותיים. פוליקר לקח את המוזיקה היוונית, שנתפסה בארץ עד אז כמוזיקה שהאליטה החברתית בעטה בה וזלזלה בה, והפך אותה לקונצנזוס. הוא הצליח לקרב אל המוזיקה היוונית קהל שלא היה מוכן לשמוע אותה. הוא מכר לקהל הזה את הבוזוקי דרך הרוק. הוא זרק גפרור לחבית בנזין - והקהל השתגע".
אחד מרגעי השיא של "עיניים שלי" התרחש באפריל 1987, כשיהודה פוליקר התארח לצד יורגוס דאלארס בתוכנית "סיבה למסיבה" עם רבקה מיכאלי בערוץ הראשון. השניים שוחחו על הקשר המוזיקלי ביניהם וביצעו יחד את שיר הנושא. החיבור ביניהם לא נותר חד־פעמי: מערכת היחסים האומנותית והאישית בין פוליקר לדאלארס נמשכה לאורך השנים, והחיבור של פוליקר למוזיקה היוונית הפך לאבן יסוד בזהותו המוזיקלית.
"אני זוכר את הרגע שבו דאלארס ביקר בארץ והקשיב בפעם הראשונה ל'עיניים שלי'", אומר פרנס. "הוא היה המום. הוא לא האמין שיהודה ויעקב לקחו את השירים שלו ועשו מהם הפקה מוזיקלית אחרת. זה פתח לו את הראש לגמרי. בעקבות האלבום הוא חזר ליוון ושינה כיוון מוזיקלי, התחיל לשלב במוזיקה שלו מוטיבים נוספים, בהשפעת פוליקר".
כך נסגר המעגל: "עיניים שלי" לא היה רק אלבום מופת מוזיקלי, אלא גם רגע מפתח בתרבות הישראלית. פרויקט שנולד מתוך אילוץ כלכלי ורגשי, והפך לנקודת זינוק. פוליקר וגלעד הצליחו להעניק לגיטימציה מחודשת למוזיקה היוונית ולהוביל אותה ממחוזות ההדרה התרבותית אל מרכז הבמה הישראלית. במקביל, הם סימנו את תחילתה של כתיבה אישית טעונה, שהביאה אל השיח הציבורי קולות מושתקים של דור שלם, דור שגדל בצל זיכרונות שלא היו שלו, אבל חיפש את עצמו בתוכם.
התרעות פיקוד העורף