במלאת 100 שנה להולדתו ולרגל חג האהבה, שחל בסוף השבוע, הרי בזה סיפורו של גדול מלחיני שנות ה-50, שהותיר חותם בל יימחה עם שירים דוגמת "ערב שח" (על פי הבאר), "באר בשדה", "אל אדמות לכיש" (כשעוד פנטזו כאן על קאובויים כחול-לבן...), "מגדים", "מגל וחרב", "בפאת הכפר" ועוד, שאיתם בלט זמיר בסגנונו התנ"כי והמליצי, בהיותו מהראשונים שכתבו שירים מילים ולחן.
"החזון של עמנואל היה ליצור תנועות זמר ישראלית עממית בכל הארץ", ציינה שרה'לה. "לשם כך הוא היה מגיע למקומות הרחוקים ביותר ותוך כדי לוח זמנים עמוס. אי אפשר היה לעמוד בקצב שלו. הייתי נוסעת איתו ליומיים - ועייפה לשבועיים. עם המרץ והחיות שבהם ניחן, הוא לא היה מתעייף".
כשהיא מדברת בביתה בפתח-תקווה, העיר שבה נולדו שניהם, עיניה בורקות כפי שברקו כשראיינתי אותה לראשונה בשנות ה-70. אז כבר ניתן היה ללמוד עד כמה היה איש עקרוני חסר מנוח. "בשלהי חייו התגלו כאן ניצני הזמר הלועזי, שבהם נלחם", היא נזכרה. "נראה לי שלו היה חי כיום, הוא היה מאוד אומלל בתרבות הזרה שהשתלטה עלינו".
האיש הזה, שנמנה עם מייסדי אחיע"ם, האיגוד לקידום אורח חיים ישראלי עברי מקורי, ששם לו למטרה לשלב מסורת מהעבר עם התוכן המתחדש של חגי העיר והכפר, הילך קסם על שרה'לה גרוז'נסקי. בשלהי 53', בעת החגיגות לציון מלאת 75 שנה למושבתם, הכיר אותה, נערה בת 16 וקצת, תלמידת שישית, שהתבלטה בלהקת מחול מקומית. "התאהבתי בו עד כלות", היא ציינה.
כך נכתב באחד מעיתוני התקופה על נישואיהם: "בשבוע שעבר נערך טקס נישואיו של המלחין הצעיר עמנואל זמיר עם הסמינריסטית שרה'לה, חניכת אחת מלהקותיו, המופיעות ביישובי עולים. את סיום ירח הדבש מבלה הזוג הצעיר בחבל לכיש..."
והיא חזרה. לא היה מצב שלא תחזור. "לא יכולתי איתו ולא יכולתי בלעדיו", היא אמרה. "בואי, ניסע לבית-הבראה", הציע לה יומיים בטרם התאונה הרת הגורל. "הפעם לא נעניתי", היא סיפרה. "'מה יקרה כשנחזור?', שאלתי אותו והוא חיבק אותי חיבוק של פרידה".
"יש לי שליחות", היא הצהירה. "עלי לשמור על המורשת של עמנואל, שאותה הוא טיפח ותיעד עוד בחייו. למרות היותו אדם צעיר, אמר לי לא פעם שחשוב לו שישירו את שיריו גם אם ימות פתאום. עמנואל זמיר מת מזמן, אבל שיריו ממשיכים להתנגן בערבי-זמר ובהרקדות ריקודי-עם".
התרעות פיקוד העורף