היא הוסיפה: "גם כשמדברים איתי בטלפון לא מאמינים לי - כנראה שיש לי קול צעיר, וזו המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל. על גיל 80 שמעתי פעם דיבור יפה: אתה כבר לא סופר שנים, רק סופר חוכמה, אהבה ורגעים קטנים של חסד. תמיד הייתי עצמאית עם החלטות ועשייה שלי, ולכן עכשיו נוח יותר לא להיות חייבת, לחיות בפרופורציות ולהשתדל לא לקחת ללב מה שמיותר. בין רגעי העשייה לרגעי השקט אני שומעת את קולי המזמר שמזכיר לי שמוזיקה, כמו החיים, לא עובדת לפי גיל אלא לפי הלב".
טל ממשיכה גם היום לשיר בהופעות ובהקלטות, בהוראת פיתוח קול במפגש אישי עם תלמידיה (למען הגילוי הנאות - נמניתי עימם בעבר). אף שצברה שישה עשורים של יצירה ועמידה על במות, עם שירים כמו "ליושינקה", "שיר פרידה מסיני", "וידוי", "לא אוותר", "ילדה של אגדות" ו"שחר הפציע", היא נשמעת כאילו כל שיר הוא התחלה חדשה עבורה. הקול לא הזדקן. היא בת 80, אבל נדמה שהמספר הזה שייך ללוח השנה בלבד. לא לה.
"בקשר להופעות", היא הוסיפה, "מאז הקורונה התחילה האטה. הכול נסגר, והתרבות נעצרה. אחר כך הגיעה המלחמה, ושוב הכול צעד לאט. אבל אני ממשיכה ללמד, מופיעה פה ושם. כמובן, אפשר יותר".
בין הלול לרפת
השירה, לעומת זאת, הייתה חלק מהמרקם הביתי. "ההורים שלי מאוד אהבו לשיר, אבל הם היו אנשים של עבודה, לא אומנים", היא אמרה. "לא היה להם זמן לעסוק בזה. בבית הייתי שומעת אותם שרים. אבא אהב במיוחד חזנות, ואמא אהבה לשיר שירים ברוסית וביידיש. כולם בקיבוץ ידעו שאני יודעת לשיר. למדתי לנגן על גיטרה בעזרת חבר מהקיבוץ שלימד אותי כמה אקורדים ראשונים - ומשם המשכתי לבד".
הקריירה של טל נולדה לגמרי במקרה. עם גיוסה לצה"ל עשתה טירונות בבסיס בה"ד 12 בצריפין, ובמהלכה שובצה - כמו שאר החיילות - לעבודה יום יומית בקיבוץ גינוסר שלחוף הכנרת. "היינו עובדות במהלך היום, ובערב הולכות לישון או מבלות קצת", היא שחזרה. "אף אחת מאיתנו עוד לא סופחה ליחידה מסוימת".
ואז, ערב אחד עצרה בחצר הקיבוץ משאית. עליה היו כמה מחברי להקת פיקוד המרכז. "הם חיפשו זמרת שתצטרף אליהם. חסרה להם מישהי", היא סיפרה.
אוסף של זיכרונות
ב-1965, לאחר שחרורה מהצבא, הוזמנה להשתתף ב"תשואות ראשונות", תוכנית הכישרונות הצעירים של קול ישראל. זו הייתה חשיפתה הראשונה לקהל הרחב: "מי ששמע אותי בתוכנית היה המלחין משה וילנסקי, שעבד אז בקול ישראל כמנהל מוזיקלי. למחרת הוא הזמין אותי לפגישה במשרדו. בפגישה הוא הציע לקשר אותי ליוצרים ולמלחינים כדי שאבחר שירים ואקליט במימון קול ישראל".
על פי המלצתו של כרמון, שעתיד היה להופיע איתה ברחבי העולם, שינתה את שם משפחתה מברקוביץ' לטל, כדי שיהיה קליט יותר לקהלים מעבר לים.
הכימיה בין השניים הייתה מיידית: "ישבנו כולנו על הדשא בין ההופעות, וכשמייק הגיע, כל הבנות הסתכלו עליו. הוא היה יפה תואר, ג'נטלמן. כשהתחיל לשיר התעלפנו. הפכנו לזוג. היינו יחד כשנה, עד שעזבתי את הלהקה. גם אחרי שנפרדנו הוא שלח לי מכתבים מרגשים, ששמורים אצלי עד היום".
אחרי שעזבה את הלהקה, קיבלה טל הצעות רבות להופיע ברחבי דרום ומרכז אמריקה - תחילה בפנמה ובהמשך במקסיקו, שם שהתה כשנה, הופיעה בטלוויזיה המקומית ובאולמות מלאים: "עם ההצלחה קיבלתי הצעות להישאר, לפתח קריירה בין לאומית, אולי אפילו לעבור למדינות נוספות. זה היה מפתה מאוד, אבל הבנתי שאני לא רוצה לבלות את חיי על מזוודות. רציתי שורשים. רציתי לחזור לישראל. וככה, ב-1970, הגעגועים החזירו אותי הביתה".
בהתחלה הם סירבו אבל ברנזון התעקש, וטל וגרנות נעתרו. אותה הרפתקה הפכה לאחד ממופעי הדגל של תחילת שנות ה-70 - "השטן ואשת האיכר", מופע מוזיקלי-תיאטרלי שעסק בבלדות ובשירי עם מתורגמים, רוויי כמיהה לחופש ומחאה נגד דיכוי. המופע, שעלה ב-1971, וכלל את טל, ברנזון וגרנות, זכה להצלחה מסחררת: מעל 700 הופעות בתוך פחות משנתיים, תקליט מצליח, ושירים שהפכו ללהיטים בתחנות הרדיו, בראשם: "ליושינקה" שביצעה טל והפך לשיר המזוהה עימה ביותר, "העגורים" (סולו של ברנזון), "אנטיה", "היי שלום" ו"הגיטרה של פדרו".
"היו ערבים שעשינו שתי הופעות ברצף", היא נזכרה. "באיזשהו שלב הבנתי ש'ליושינקה' הפך לשיר שכולם מחכים לו, ממש שיר הדגל שלי. אמא שלי תמיד אמרה שזה היה הצעד הכי נכון בקריירה שלי - והיא צדקה. המופע הזה היווה את הפריצה הגדולה שלי".
ב-1973 אף הופיעה בסרט התיעודי הבין לאומי "ליברו", שעסק בחייו של פרנץ בקנבאואר, קפטן נבחרת מערב גרמניה בכדורגל. היא שרה בו את השיר "הכותל". בעקבות הסרט הקליטה תקליטון בגרמניה ובו גרסאות בגרמנית לשירים "הכותל" ו"מי שחלם".
בתום צילומי הסרט, ולפני ששבה לישראל, נסעה טל לצרפת כדי לפגוש את ידידה הקרוב מייק ברנט: "הוא אמר לי שהוא בחופשה והזמין אותי לבוא. כשהגעתי הרגשתי מייד שמשהו בו לא שקט. יום אחד הלכנו ביחד לבנק, ופתאום הוא התפרץ שם בצעקות על המנהל. שאלתי מה קרה, והוא ענה: 'שום דבר'. הוא לא שיתף בקשיים שלו, גם לא את האנשים הכי קרובים אליו. אולי הוא חשש להראות חולשה".
שנתיים לאחר מכן שם ברנט קץ לחייו, כשקפץ ממרפסת הקומה השישית של דירה בפריז. "יכול להיות שההצלחה הייתה גדולה עליו מדי", אמרה טל. "עצוב לדעת שהאדם המוכשר, טוב הלב ומלא שמחת החיים כמו שאני הכרתי אותו סיים ככה את חייו".
עכשיו או לעולם לא
שנת 1974 הייתה שנת שיא עבור טל: היא השתתפה בפעם השנייה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "לא אוותר", שהגיע למקום הרביעי, והוציאה את אלבומה הראשון שכלל להיטים בולטים כדוגמת "ציפור קטנה מחפשת קן", "מוקדם מדי להיפרד", "שחר הפציע" ו"שאנז אליזה". אלבומה השני מ-1977 המשיך את ההצלחה, ובו בלטו השירים "ילדה של אגדות", "דרך העפר", "ג'סי" ו"עמוק בטל".
"מנשה חיפש מוזיקה שתלווה את הסרט ונתקל במקרה באחד העיתונים במקאמה 'עת' של חיים חפר", היא נזכרה. "חפר הפנה אותו לדובי זלצר, שאיתו עבדתי באותם ימים. כשהם נפגשו כדי להאזין לשיר, דובי אמר למנשה, 'בוא תשמע את מיכל שרה'. מנשה שמע ואמר מייד: 'אני לא צריך אף אחת אחרת, היא תשיר את זה'.
ובכל זאת, הרדיו מתעלם כמעט לחלוטין מהחומרים החדשים שלה. "זו בעיה לא רק שלי אלא של הרבה אומנים ותיקים", היא הודתה. "אבל אני לא עושה את זה בשביל הפלייליסטים. אני עושה את זה כי זה משמח אותי".
התרעות פיקוד העורף