מהעבר השני, מצאנו את עצמנו על תקן שוטרים שנדרשים לפעול מול אזרחים - רובם לא מעורבים. לכפות על עובר אורח מזדמן למחוק כתובות, להתפרץ באמצע הלילה לתוך בית משפחה בחיפוש אחרי מבוקשים שלא היו שם ועוד ועוד.
וכמו תמיד, במקביל לבלבלה הפרטית שלנו נדרשנו להתמודד גם עם העורף. והאופן שבו הוא בחן אותנו. עוד לא היו אז רשתות חברתיות, ומרבית העיתונאים הקפידו על גישה ממלכתית ולא ביקורתית, כך שהדיווחים על המתרחש בשטחים טפטפו לאט-לאט. אבל הטפטוף הפך בסוף למבול. וכך נולד "אחרינו המבול".
זה הוציא אותי מדעתי אז, אני זוכר היטב, כי הרגשתי שהשירים האלה מייצרים סטיגמה כוללנית ולא הוגנת על כל הלוחמים באינתיפאדה. ונכתבים בידי אנשים שלא מכירים כלל את המורכבות המוסרית שחווה חייל באמצע ג'באליה. אבל ברבות השנים למדתי גם להעריך אותם. כי הם נתנו עוד דחיפה להבנה המתבקשת - לטעמי - שמה שמתרחש בשטחים אסור לו שיימשך.
לא פלא שהמסמך הזה עורר כל כך הרבה כעס מוצדק. ומהעבר השני, עצם ההתגייסות של כל כך הרבה אומנים כדי למחות על עוולות ומעשים לא מוסריים, שללא ספק נגרמים מעצם המשך וגרירת המלחמה היא חשובה בעיניי. בייחוד על רקע מציאות שבה מרבית הציבור הישראלי הפך אדיש כמעט לגמרי לגורלם של אזרחים בעזה.
התרעות פיקוד העורף