"פעם בשלושה-ארבעה חודשים אני טס להופעות בפני קהילות יהודיות במקסיקו, ברזיל, ניו יורק, קנדה", הוא סיפר. "יש מקומות שאליהם אני מוזמן להופיע גם כחזן".
גיאת הוא אדם מאמין, וכך הוא חושב ופועל: "בספר משלי נכתב 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום', כלומר, אנחנו יכולים לתכנן ולעשות מה שאנחנו רוצים, אבל בורא עולם הוא בסופו של דבר מי שמחליט. אנחנו לא קובעים שום דבר. אם בורא עולם רוצה שנהיה באחדות - זה מה שיהיה, ואם לא - אז נגיע לגלות".
עם תחילת המלחמה הוא נסע לבסיסים ברחבי הארץ והופיע בפני חיילי צה"ל. "הם שרו איתי", הוא סיפר בהתרגשות. "פעם היו אומרים לי 'גדלנו עליך', וכיום החיילים אומרים 'ההורים שלנו גדלו עליך'. המוזיקה המזרחית של שנות ה-80 וה-90 הפכה לקלאסיקה שעוברת מדור לדור. שירים שישירו אותם תמיד. היום, לעומת זאת, זו מוזיקת פטישים, לא מוזיקה של מילים ותוכן. אין דגש על המלודיה. כיום כל בחור שלישי חולם להיות זמר. הם רואים את הריאליטי, את 'הכוכב הבא לאירוויזיון' וחושבים שזה קל, שזה נוצץ, שזה מסלול מהיר לתהילה. הם לא מבינים שזמר אמיתי לא נולד מאודישן - הוא נולד עם זה. זה בדם שלו. כמו צייר, כמו משורר. אי אפשר לזייף את זה".
הוא סיפר על נערים, חיילים משוחררים, ולפעמים גם אנשים מבוגרים, שבטוחים שהם הדבר הבא ומגיעים אל ביתו כדי לקבל טיפים. "הגיע אליי קבלן בניין, בן 50 כמעט", הוא סיפר. "אמר לי: 'זה חלום הילדות שלי, תבחן אותי'. פתחתי גיטרה, נתתי לו כמה צלילים, ראיתי מייד - אין שמיעה מוזיקלית, אין טון, אין כלום. אמרתי לו בעדינות: 'תשאיר את החלום בין הלבנים, תמשיך לבנות בתים'. כי בלי זה, בלי שמיעה, בלי הנשמה - אין זמר".
הוא לא שופט, אבל גם לא מהסס להגיד את דעתו: "כישרונות יש, ברור. תמיד יהיו. אבל לא כל מי ששר קריוקי הוא זמר. זה הפך למגפה. אנשים מתבלבלים בין ויראלי לבין ווקאלי".
מג'ו עמר לפול מקרטני
כשהיה בן 15, פקדה את משפחתו טרגדיה נוראית: אחיו התאום, אהרון, נהרג בתאונת דרכים בעודו רוכב על אופניו. "זה משהו שעד היום מלווה אותי", הוא אמר. "לאבד אח בגיל 15, ועוד אח תאום - שגדלת איתו, אכלת איתו, הופעת איתו, ישנת איתו - זה קשה. מייד אחרי התאונה הפסקתי לשיר. במשך שלוש שנים לא פתחתי את הפה בשירה, לא יכולתי. כל שיר הזכיר לי אותו. כשהתגייסתי לצבא, לאט-לאט השתחררתי מזה".
גיאת הדגיש שמדובר היה בלהקה פופולרית שהופיעה המון - בטקסים, בבסיסים ובאירועים ממלכתיים. "היינו מאוד פעילים, וההשתייכות ללהקה עיצבה אותי. למדתי לשיר בהרמוניה קולית, להכיר מקצבים חדשים, אפילו שרתי ביידיש, ביצעתי את 'צ'יריבים צ'יריבום'. זה היה בית ספר למוזיקה ממש", הוא אמר.
"אמרתי לו: 'אתה נחמד, יש לך קול טוב, אבל אתה צריך גם ללמוד לשיר ביידיש'. הוא היה צמוד אליי כל הזמן, כמו טירון. שמרתי עליו, והוא התקבל למקהלה, ובהמשך הפך לאחד הסולנים. אנחנו עד היום חברים טובים".
זה לא אני
עם השחרור ב-1977 גיאת כבר ידע לאן פניו מועדות. אבל הדרך לשם עברה בתחנה מוזיקלית אחת נוספת. "שלוש שנים הייתי במקהלה, וכשאתה משתחרר משם, האוזניים שלך ספוגות באווירה של פיוטים, חסידות ומלודיות מסורתיות", הוא הסביר. "הראש עדיין מסתובב סביב המוזיקה הזאת, וזה מה שמילא אותי באותם ימים".
על החברות שרקם עם ארגוב הוא סיפר: "אפשר לומר שהיינו בקשר טוב. לא חברים קרובים, אבל היינו נפגשים הרבה, בעיקר בהופעות. בשנות ה-80 הופעתי כמעט כל לילה, גם במועדונים, והיינו נתקלים זה בזה שוב ושוב. שנינו בני אותו גיל, והקריירות שלנו די צמחו במקביל".
הוא חוזר בזיכרונו אל אחורי הקלעים של אחת ההופעות. "אני זוכר שישבנו פעם אחורה, והוא גלגל לעצמו סיגריה עם חומרים", הוא סיפר. "הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'גיאת, אל תיגע בזה. תשמור על עצמך'. המשפט הזה נשאר איתי עד היום".
אלא שלא כל זיכרון מאותן שנים עטוף בנוסטלגיה מתוקה. "זו הייתה חוויה עצובה. עצובה מאוד", הוא סיפר. "פעם נסענו יחד להופעה בפריז ושמו אותנו באותו חדר. בלילה, סביב 23:00, זוהר פשוט נעלם. חיפשתי אותו, לא מצאתי. בחמש בבוקר - דפיקות חזקות על הדלת. הוא נכנס, קרס ישר על המיטה ונרדם".
"חד-משמעית הסתחררתי"
"אמרתי לאשתי: 'אני הולך להקליט את שני השירים, אחד בעברית והשני בערבית. אם זה לא יצליח, אני פורש מהופעות ומהקלטות, ואלך ללמוד הוראה ואהפוך למורה'".
במהלך התוכנית החל הטלפון בביתו לצלצל ללא הפסקה. "היו מתקשרים מכל הארץ - מטבריה, מבאר שבע, מכל מקום. זה היה טירוף. לא ידעתי מה לעשות", הוא אמר.
בשבועות שלאחר מכן, גיאת גייס נגנים והקים תזמורת: "הופענו כל לילה במשך שנים, בחתונות, מסיבות, הופעות. זה היה מסע אמיתי של התבגרות מוזיקלית".
עם ההצלחה הגיע, כדבריו, גם הסחרור: "חד-משמעית אני יכול להודות שהסתחררתי. אומנם הייתי בן 25, אבל לא הייתי מוכן להצלחה מטורפת כזו. הכסף הגדול עיוור אותי. פתאום התחשק לי לקנות בית בסביון, אז תוך שעה רכשתי בית. היום זה נשמע לי לא שפוי. הייתי נוסע לחו"ל ושוהה בבתי המלון הכי יוקרתיים ומפוארים, שורף אלפי דולרים בקזינו וקונה כל מה שהתחשק לי. הרבה זמרים מהז'אנר שלי איבדו את הראש, כי אתה נהיה כוכב, ופתאום יש עליך לחץ ואופוריה. אחד נפל לסמים, אחר הסתבך באלימות, ושלישי מכור לאלכוהול. למה זה קורה? כי אף אחד מאיתנו לא בא מבית שידע איך להתמודד עם כסף ופרסום. באנו מעוני רב".
בתשובה שלמה
בשנת 1990, אחרי שנים של הופעות במועדונים בשישי ושבת, החל גיאת - שחי עד אז כחילוני - בתהליך חזרה בתשובה. לדבריו, זה קרה לגמרי במקרה. "לא הייתה ברכה בעבודה", הוא אמר בכנות. "הייתה הרבה עשייה, אבל הרגשתי ריק בפנים".
ואז, בלי שתכנן, התבקש לעלות לבמה. "פתאום הזמר אמר שאני נמצא שם, והזמין אותי לשיר. שרתי את 'נגילה הללויה' - והקהל התלהב, וגם אני התרגשתי מהמפגש הזה בין השירה למסורת", הוא סיפר.
לאחר מכן ביקש מהרב ללמד אותו דברי תורה מדי יומיים. הרב הסכים, והקשר העמיק. כעבור שמונה חודשים החליט גיאת להפסיק להופיע במועדונים. "גם הבית השתנה", הוא סיפר. "הוצאנו את הטלוויזיה לזמן מה, הילדים עברו לבתי ספר דתיים-חרדיים, ואני התחלתי להקליט יותר ויותר שירי מסורת".
בשנת 1995, אחרי שנים של הופעות, מסעות וחיפוש אחר שקט פנימי, הגשים חלום ילדות ישן. "החלום שלי מאז ומתמיד היה לגור מול חומות העיר העתיקה, צופה להר הבית", הוא אמר בעיניים נוצצות. "אחרי לא מעט חיפושים, מצאתי את הבית הנוכחי בשכונת מוסררה, בבית עות'מאני בן 160 שנה, עם נוף שאי אפשר להישאר אליו אדיש. כל בוקר אני מתעורר, מתפלל בכותל, מבלה שם בשבתות. במידה מסוימת זה גם מקום העבודה שלי. אני עורך בר מצוות בכותל, מלווה משפחות, שר, מרגש. זו זכות עצומה, וזה באמת חלום שהתגשם".
אחרי 20 אלבומי אולפן, אוספים רבים ושירים בודדים, גיאת לא ממהר להקליט שירים חדשים. "עשיתי מספיק", הוא אמר, "הגיע הזמן שהצעירים יקליטו ויעבדו. אני רוצה לנוח".
השיר האחרון שהקליט עד כה הוא "אל הררייך", שכתב עבורו אביהו מדינה ב-2024: "אם תבוא הזדמנות או פרויקט מיוחד להקליט, אשתתף בשמחה, אבל אני לא רודף אחרי זה כבר".
התרעות פיקוד העורף