"תנקום את נקמתי, על הבנים, על הבנות. על הדם שזרם, על הכבוד, על המראות/ תנקום באויביי, בשונאיי, בצריי, במשמידי, בשואתי, תמחה אותם מהאדמה, לא אסלח על ההורים, על האחים, האחיות, על הילדים, על הנשים, על הרכוש, על התמימות/ תמחה אותם, ואת זכרם ואת הרוע שאיתם, ואת ביתם, ואת כולם, ותחרוט אותם מהעולם".
המילים התחילו לצאת
"מאז שאני זוכר את עצמי, המוזיקה הייתה מרכז החיים שלי", העיד בויום. "תמיד הייתי יוצר, כותב, מנגן, שומע מוזיקה. ופתאום, אחרי שבעה באוקטובר, לא הייתי מסוגל לכתוב כלום, וגם לא הייתה בכלל אפשרות לזה. מצאתי את עצמי גר אצל דודה שלי בגני תקווה, רחוק מהקיבוץ, בעיר של בניינים ורעש, לא מכיר שם אף אחד חוץ מהמשפחה שלי. כל המשפחה - מבארי, משדרות, מנתיבות - כולנו נדחסנו, 25 אנשים, לדירת חמישה חדרים.
"במשך חודש וחצי כולנו היינו שם. רעש אין-סופי, אפס פרטיות. אפילו רגע אחד לשבת בשקט עם מוזיקה לא היה. גם לא היו לי הכלים - לא גיטרות, לא פסנתר, לא האולפן הביתי שלי. אפילו לשים אוזניות ולצלול לתוך שיר לא הייתי מסוגל. רק כשעברנו לבית קטן יותר, גם הוא בגני תקווה, רק המשפחה הקרובה שלי, התחלתי לנשום שוב.
"שם התחילו המילים לצאת. כל מה שלא הצלחתי לדבר עליו עם הפסיכולוג, או אפילו עם אנשים הכי קרובים אליי, פשוט נשפך על הדף בקצב מטורף. בהתחלה זו הייתה מין דרך לנסות להרגיע את שטף המחשבות שרצו לי בראש, לעבד את מה שקרה. ואז, מתוך הטקסטים, החלו להיוולד בתים, מנגינות, שירים שלמים. לאט-לאט הבנתי שיש כאן משהו גדול - ואז כבר הייתי עם מעל 200 טקסטים בפתקים בטלפון. הבנתי שאני חייב לעשות מזה אלבום".
להנציח דרך המוזיקה
בבוקר שבעה באוקטובר היה בויום, אז בן 16 וחצי, בבית עם הוריו בבארי. אחותו ושני אחיו כבר גרו בדירות משלהם. "התעוררתי מהאזעקה", הוא שחזר. "ירדתי בבוקסר, עם הטלפון ביד, לקומת הקרקע. ההורים בדיוק יצאו מהחדר, מופתעים. נכנסנו לממ"ד ושמענו ירי, פיצוצים, אזעקות - אבל עדיין לא הבנו מה באמת קורה".
בשעה 6:50 קיבל אביו, גיל, חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, שיחת חירום: "אמרו לו שיש חשש לחדירת מחבלים עם טנדרים. הוא לקח את הנשק, יצא - ומאז לא ראינו אותו".
בויום ואמו נשארו נעולים בממ"ד. "לא ידענו מה מצבם. מהחלון שמעתי צעקות בערבית וירי", הוא שחזר. "בטלגרם ובוואטסאפ קיבלתי דיווחים מחברים: 'פורצים לי לבית', 'שורפים לנו את הבית'. גם בבית שלנו המחבלים ירו ובזזו". רק ב-22:30 הגיע כוח צנחנים לחלץ אותם. "דילגנו איתם בין בתים, עד שב-3 לפנות בוקר יצאנו מהקיבוץ", הוא תיאר.
לאחר שהות קצרה בקיבוץ שובל, המשפחה עברה לבית הדודים בגני תקווה. רק כעבור ארבעה ימים נמסרה להם ההודעה על נפילת האב וכעבור שבוע על נפילת הבן הבכור.
"אני חושב שמשהו השתנה בי מאז שבעה באוקטובר", גילה בויום. "לפני כן הייתי אדם מאוד ביישן, מופנם ושקט. אחרי שבעה באוקטובר הרגשתי שמשהו בי נבנה ונפתח. אני כבר לא מפחד. החלטתי שאעשה הכול כדי להנציח את המשפחה שלי, והאלבום הזה הוא הדרך הכי טובה שלי לעשות זאת - דרך המוזיקה. שירים, כמו מורשת, נשארים לנצח".
כיום, לאחר שסיים את לימודיו בכיתה י"ב, הוא מתגורר בגני תקווה עם אמו, אחיו ואחותו, ששניהם משרתים עכשיו בצה"ל. הוא התחיל להופיע עם שירי האלבום, שיצא בימים האחרונים, ומקווה להמשיך לפלס לעצמו דרך בתעשיית המוזיקה. "השאיפה בסופו של דבר היא לקום כל בוקר כבן אדם בוגר, אחרי צבא, ללכת לאולפן, ליצור מוזיקה וגם להצליח להתפרנס מזה. זה החלום הגדול".
התרעות פיקוד העורף