הייתה תחושה באוויר שנוצרת תנועה. אף אחד לא יודע להסביר איך קבוצה של אנשים מתחילה ללכת אחרי קבוצה אחרת ובאיזה כיוון זה יקרה. אבל זה קרה קצת אחרי תקופת השיא והתפוצצות של האינדי-רוק והדאנס והתכה בינהן בכל העולם. כשמגזינים כמו NME ופיצ'פורק היו הדבר שקובע מי שומע מה. כך קיבלנו בשרב התל אביבי שיר שכולו קריצה מודעת ל"New York I Love You" של LCD Soundsystem.
היו שם שעלת נפוצה (לימים המסך הלבן) וריסקיינדר בתחילת דרכו, והילה רוח עם התפוצצות מטאורית כשכל שיר מ'רופאה במערב' נהיה קאלט מעריצים, שכמו עדת מעריצים שגובלת בכת מדקלמים וצורחים את האלבום במלואו הופעה אחר הופעה. היו גם המפשעות ואוטרקי והחסן ודף צ'ונקי ואבראו ועוד ועוד. היה נראה שהדבר הכי נכון וחכם באותם ימים זה להקים להקה ולכבוש את הלבבות.
באותם ימים, Red Axes כבר לחלוטין היו על מסלול ההמראה בדרכם לכבוש עוד ועוד במות בפסטיבלים הגדולים ביותר בעולם, ולייצא את הסאונד האווירי והמתכתי הטכנו, הפאנקי והרוקי והדחוס של המוזיקה האלקטרונית הישראלית בעשור השני של המילניום.
כמו שאני נשארתי, כמו שהילה - כשלפני חודש הלכתי באלנבי, ולכלכתי על תל אביב באוזניים יחד איתה - ושרתי לעצמי ש'מוניות הן מחלת נפש' וידעתי שאנחנו חולקים סוד שיודעים בכל העיר. שתל אביב היא מלוכלכת וטיפשית, וצבועה ודורסנית, ויפה ונוראית ובמיוחד שאין לי כלום בלעדיה. שכל מה שיש לנו זה תל אביב.
מה גם שזה היה מעין אנטידוט, חיסון נגד אותה מחלה ממארת אורבנית וסיפור השנאה-אהבה שלה עם העברית - שאיכשהו זה אף פעם לא מגניב - להודות שאתה אוהב מוזיקה של היפסטרים בעברית. זה קרוב מדי. לא מאפשר מרחב הכחשה. יש בזה מעין מאבק - כמה ההיפסטרים מתאמצים כל הזמן להראות שהם אוהבים הכל חוץ מאיזה משהו שמישהו בטעות יכול לזהות איתם.
המנונים כמו 'נסיכה' ו'תכף בת 30' (כותב המאמר בן 29, ובכן...) ועד הלחן המבריק והאייקוני ל'דובה גריזלית' של וולך. הילה רוח הציגה כישרון בלתי רגיל באלבום בכורה - מבריק ומנצנץ, אחרי שכבר הוכיחה את הכישרון הליריקי המופרע והרגיש עם 'כלבי רוח' איי שם ב-2013, כשסיימה את לימודיה ברימון, והכניסה להיכל הקודש של האינדי המקומי שירים כמו 'אף פעם' ו'צומת מורשה'.
"אחזיר את הכבוד לכל החברות שלי" (נסיכה, הילה רוח)
'רופאה במערב' מהווה את ההוכחה הניצחת והאולטימטיבית לכך. אחרי עשור ובשמיעות חוזרות אני יכול לומר בביטחון שלא רק כי הוא עומד במבחן הזמן - הוא נשמע ומהדהד למרחקים גם היום. לא התיישן לרגע. הוא מונומנט בלתי ניתן לוויכוח של תל אביב באותם ימים - בתוך סאונד שמצליח לזרוק אותי ברגע לתוך התחושה שהייתה באוויר, למה שהיה אפשר לדמיין גם כסצנה - כן כן, הדבר הזה ששכחנו שקורה בתוך מוזיקה - שהייתה גם מי שהובילה אותו. ועוד איך הובילה אותו.
הייתה גם מי שהוציאה אלבום רימיקס לעצמה - ולקחה את עצמה ברצינות גמורה - כלומר - בצחוקים ופלירט בלתי נגמר עם הקהל, שיכורה ומחויכת על הבמה, תוך כדי בקשת שכטות מאנשים רנדומליים תוך כדי הופעה - ומרשה לעצמה לסמן וי על כל הצ'קליסט כדי להפוך להיות מה שכבר היום ברור לכולם - אייקון רוקנרול מקומי - כמו שישראל כמעט ואף פעם לא הרשתה לאף אחת בסצינה המקומית שלה להיות.
את כל זה אני כותב על 'רופאה במערב', כי הוא אלבום כל כך מבריק וייחודי, ובטח שלא בגלל הנוסטלגיה לבדה. כשאני חוזר ושומע אותו (ומחכה למופע העשור הקרב בבארבי החודש) אני מאחל ומקווה שנזכה בזמן אמת לקבל עוד רגע כזה - שלוכד בחוכמה מנעד עירוני וספציפי כל כך - מחד פסיכדלי ("דגים") ומאידך קונקרטי וגלובלי וישיר, כזה שלא מפחד מהלחנת שירי משוררים, בסאונדים מעוותים ולפעמים ממש שניהם באותו שיר ("דובה גריזלית").
שמנכס את העברית כנשק - אבל ככזה שבקנה שלו עומד פרח. 'רופאה במערב' עומד בגאון במבחן הזמן כאלבום מופת ישראלי, שצריך להגיע לעוד ועוד מאזינים ולקבל את מעמדו כמי שהגדיר סצינה, התארגן ונוצר סביב אחת, הפך להיות המבשר שלה.
התרעות פיקוד העורף