האינדינגב מעולם לא היה רק פסטיבל. הוא תמיד היה סצנה, בית, אווירה ובעיקר דרך של מוזיקאים וקהל לחפש חופש מחוץ לת"א. אי אפשר לכתוב "אינדינגב" מבלי להתעכב על העוצמה של המילה הראשונה: אינדי, עצמאי, בלתי תלוי, לא עוד אירוע מוזיקלי אלא אמירה על תרבות שחיה ונושמת מחוץ למיינסטרים. מוז"א, בלב הלילה הלבן של תל אביב. שש במות, 30 הופעות, לצד ציורים, סרקופגים וכלי נחושת בני חמשת אלפים שנה.
אפשר להניח שהמארגנים עדיין חולמים על חזרה למדבר. לפני שבועיים גם נרשמה נקודת אור עם הופעה של עדן חסון וטונה למען תושבי העוטף במיקום המקורי, רמז לעתיד שאולי יגיע. עד אז המוזיאון הפך לבית חלופי: זמני אך מלא חיים. ולמען האמת זה היה כיף לשוטט עם כוס בירה בין תערוכות והופעות חיות בחללי המוזיאון.
וזה לא חריג בנוף העולמי. בברלין מתקיים Club Transmediale בגלריות עכשוויות, בניו יורק ה-MoMA PS1 Warm Up מושך אלפים, ובלונדון Late at Tate הופך את הטייט מודרן למסיבת אינדי אלקטרונית. אינדינגב במוז"א מצטרף למגמה בינלאומית שמחברת בין היסטוריה עתיקה, וטיון עכשוויי.
בכניסה חיכו לבת זוגתי ולי שלטי הכוונה צבעוניים ועבודות של זאב אנגלמאיר, עם ציורים ענקיים וגלויות שחולקו לקהל עם מסרים על החזרת החטופים. היו תגובות ברשת ש"חבל שהם מערבים מסרים פוליטיים", לטעמי אין פה פוליטיקה, יש אמת וזה חשוב ועוצמתי שהם משתמשים בטראפיק שלהם על מנת להשאיר את הנושא על סדר היום.
הקהל שבכניסה נראה שונה קצת מזה שבמדבר: תיירים, זוגות בני 30–50, חבורות בני עשרים ומשפחות. כולם הסתובבו בין התערוכות והבמות בסקרנות משותפת. בבימת קלצ'קין המפיק Shafrir (שפריר) פתח באנרגיה מחשמלת ובזמן הסט, הפציע האמן המוכשר נחש משקפיים (רם שמעיה) עם השיר המשותף שלהם Going Places שהצליח להזיז בקלות את כל הנוכחים עם וורסים חדים על ביטים נפלאים. אחריו עלתה מיקה טל. בבמת עמודים Argov (ארגוב) הציג סט מפיק-דיג'י עם סאונדים מסומפלים של השמות החמים של הסצנה.
בבימת אלכסנדר, טליה דנציג פתחה בהופעה רגישה במיוחד ויעל זלינגר המשיכה בהופעה נוגעת ועוצמתית. בשלב הזה, אני וזוגתי התפצלנו, היא, לסיור בתערוכת דני נגר וסדנת רישום במסגרת סיורי הפסטיבל (חלק מהשת"פ עם המוזיאון) ואני לעוד בירה ועוד היפ הופ כמובן.
אחרי ארגוב המשיכו ההפתעות בבימת עמודים עם Mayor (יובל מאירי הידוע בכינוי "ראש העיר") עם סקראצ'ים, ניגונים והפקות שהוא יצר, לצד הופעות של הראפרית הצעירה שירו והאמן סלימפים (יפים בשקלוב) עם "זה הספליף" ועוד שירים מהארסנל שלהם. חזרתי משם להופעה מלאה בקצב של סינמה רויאל שאירחו את ריף כהן האייקונית שנחשבת כבר רזידנטית באינדינגב.
בהמשך השוטטות, חזרתי לבימת עמודים שם זוגתי הצטרפה אלי לאחת ההופעות הכי טובות בערב, כשעלתה הזמרת והיוצרת המוכשרת דפנה שילון, בליווי מאיור עם קאברים בעיבודים יצירתיים ולהיטים כמו "מסתבכת בקלות" ו-"כי יש את זה" מתוך האלבום החדש שלה "ככה זה מרגיש" בהפקתו של Shuzin. ההופעה הייתה ממגנטת והיו בה רגעים של "אל תשכח איפה שמעת אותה לראשונה".
בהמשך, האזעקה של ביתן הדואר התחילה לצפצף לאחר שלא עמדה בדציבלים באמצע ההופעה של אוחנה שנתן טעימות מהאלבום שהוציא ביוני האחרון, במקום להרוס, זה הפך לחלק מהקסם של הלוקיישן עד שזה סודר. אחריו עלה שאיי, שכבר נחשב לדמות בולטת בהיפ הופ המקומי להופעה קצרה שבסיומה עלה לסגור את הערב, דיג'י מש.
Yemen Blues הרימו את הוייב עם חומרים חדשים כמו "Allenby" מהאלבום האחרון ועד "Jat Mahibathi" איתו התפרסמו כשהופיעו בפרויקט "אינדי" אחר, ה-"אינדי-סיטי".
בבימת רוטשילד עלה BEATFOOT ביחד עם MISSTAKEN, PRINCESS RANI ו-EMMA ROSE לסט דיג'י פרוע ועתידני בזמן שבבימת קלצ'קין, ההרכב בין ההריסות נתן רגע רוקנרול חד-פעמי, כזה שהזכיר את MTV של הניינטיז. ובאמפי הגדול והפתוח, דסקל, ואחריו קרן ותמוז, סגרו את הלילה בדיוק כפי שצריך: עם מוזיקת אינדי צלולה ומדויקת במיוחד.
בחניון המוזיאון, הציורים והצלילים המשיכו להדהד. זה היה אינדינגב בלי הנגב ובלי שמי לילה מאובקים מלאים כוכבים. אבל היה בזה משהו אחר: פסטיבל בין עבר להווה, בין מציאות לא פשוטה, ליצירה שמצליחה לרפא כל עוד היא עדיין מגיעה לאוזניים חדשות. האינדינגב במוזיאון הוכיח שמוזיקה טובה תמיד תמצא בית, גם אם זמני, גם אם מוקף בכלי חרס וכוסות פלסטיק מלאות בבירה. כי הבית האמיתי של המוזיקה הוא לא רק המקום, אלא האמנים שמופיעים והקהל שמקשיב.
התרעות פיקוד העורף