ב"כוכב הבא" שניידר לא זכה, אבל הפך לאחד מהקולות שהכי דיברו עליהם. עם ביצועים כמו “כל כך מוכר" ו"שלג בשרב", הוא הצליח לגעת באנשים גם בלי להגיע לגמר. מאז סיום התוכנית הוא לא נעלם, אלא להפך – שחרר חומרים מקוריים, חיזק את הנוכחות ברשתות והמשיך לבנות את עצמו צעד אחר צעד.
אתמול זה כבר היה ברור: אודי הוא לא “מתמודד לשעבר", אלא זמר שעומד בזכות עצמו. מהמסך הקטן ועד הבמה הגדולה – השדרוג היה חד, כמעט מפתיע, ונתן תחושה שאנחנו רואים אמן אמיתי.
מהמסך לבמה - הילד עם הבוגי
השיר שכולם הגיעו בשבילו – “הילד עם הבוגי" – כבר הפך לתופעה. הוא חרך תחנות רדיו, כבש את הטיקטוק, ובערב הזה הפך להמנון חי. הקהל שר כל מילה, שניידר לא הפסיק לחייך, וזה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם להיט מוכיח שהוא חי ונושם גם מחוץ לרשת החברתית.
יש שירים שנולדים כדי להפוך לנקודת מפנה בקריירה, ו״הילד עם הבוגי" הוא בדיוק כזה. הוא הביא את הקהל לאולם, אבל אחרי ההופעה קשה להאמין שמישהו יצא בלי להתאהב באודי עצמו.
הפתיחה עם “להתלכלך" הייתה בחירה אמיצה ומדויקת. שיר חד־מיני בין גבר לגבר, עם טקסט חד שמסרב להתנצל: “אתה חושב שזה דפוק ולא נורמלי / אבל אני פתאום רוצה לחיות כמו שבא לי". לראות זמר צעיר בן 22 פותח הופעה ככה – זה לא מובן מאליו.
הקהל קיבל את זה בחיבוק גדול, ואני מודה שגם לי זה עשה צמרמורת. זו הייתה אמירה כנה על זהות, אהבה וחופש, שמציבה את שניידר לא רק כזמר מוכשר, אלא כמי שמוכן לקחת סיכונים אמנותיים וללכת עם האמת שלו עד הסוף וזה משהו שמאוד נוכח בדר הצעיר של המוזיקה לעומת מוזיקאים בעבר.
רוקנרול ישראלי
לאורך כל ההופעה, שניידר התנהל כמו רוקר אמיתי. תנועות הגוף, החופש על הבמה, האנרגיה המתפרצת – הכול הרגיש טבעי. ההפקה החכמה, עם סאונד חד נתנה תחושה של מופע רוק ישראלי אסלי, כזה שחסר לי ברמות.
התרעות פיקוד העורף