כבר כמעט שנתיים חלפו מאז 7 באוקטובר - נקודת הזמן שטלטלה את ישראל, פתחה את המלחמה הארוכה בתולדותיה, והפכה מאז למציאות היומיומית של כולנו. כצפוי, לא רק החברה הישראלית השתנתה, גם עולם התרבות, והמוזיקה בראשו, עברו טלטלה עמוקה. השירים שנכתבים ומבוצעים כאן אינם מתקיימים בחלל ריק; הם נולדים מתוך מציאות טעונה, והופכים במידה רבה ליומן רגשי־קולקטיבי של העם הזה.
אם השנה הראשונה שלאחר המתקפה התאפיינה בגל של שירי זיכרון, שכול והנצחה לצד יצירות שנועדו לחזק את המורל הלאומי, למשל “חרבו דרבו" של נס וסטילה או “עם ישראל חי" של אייל גולן, הרי שבשנה השנייה כבר ניתן להבחין כי ההלם הראשוני מפנה את מקומו להבנה עמוקה יותר של ממדי האסון, של הכאב, של חוסר הוודאות.
המוזיקה, כדרכה, משקפת וגם מרפאת. היא מאפשרת לומר את מה שקשה לבטא במילים יומיומיות: כאב, כעס, געגוע וגם ניצוצות של תקווה. לצד זאת, השנה סימנה מגמות ותופעות חדשות: קאמבקים מרשימים, איחודים מפתיעים ושיח פוליטי שנכנס בעוצמה אל לב השירים. אומנים שבעבר בחרו להישאר מחוץ למגרש הזה מצאו עצמם חלק בלתי נפרד ממנו.
השירים שנכתבו השנה אינם עוד פסקול שגרתי לחיים בישראל; הם עדות חיה לתהליך של עיבוד, עיכול והתמודדות. המוזיקה הפכה למראה: לאו דווקא מנחמת, אלא כזו שמציבה בפנינו את מה שניסינו להדחיק.
האלבום האחרון של נונו, "מה חוץ מזה", הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך. זוהי אופרת פופ מסחררת שמצליחה להיות בו־זמנית מתוקה ומרה. נונו, בקולה ובמבטה של צעירה ישראלית בת 27, חושפת מציאות שמוכרת לכולנו: שיחות סתמיות שמסתירות תהומות של כאב, הכמיהה לנורמליות שהפכה לאידיאל והוויתור על פסגות, רק כדי להימנע מנפילות. בשירים שלה נחשף דור שלם שמבקש בעיקר לשרוד.
המסע הזה אינו ייחודי לנונו. הראפר עטר מיינר במיני־אלבום "גיבורים" מתאר מציאות של מלחמה מתמשכת, עם הדימויים הצורבים של חיילים, מנהרות ושדות קרב. פאר טסי, באלבומו "רדיו שטח 3", מציב מראה ישירה עוד יותר בשירים "פרופיל 97" ו"ארץ עצובה". אלה שירים שנכתבים בתוך היומיום של המלחמה, מתוך הבנה שהכאב לא יחלוף עם הפסקת אש זמנית, אלא ילווה אותנו עוד שנים ארוכות.
ומה שמרחף מעל כל היצירות הללו הוא אותו חסר שאין למלא: החטופים שעדיין לא שבו הביתה. השירים של השנה הזו מצביעים על הלב הלא שלם, על מציאות שבה כל חגיגה, כל מופע, כל חזרה לשגרה תמיד נגועים בחוסר.
ועוד יותר טוב
קשה לחשוב על תופעה מוזיקלית מקיפה יותר מהפיכתו של "תמיד אוהב אותי" להמנון הבלתי רשמי של התקופה. הילד בגן והקשיש בבית אבות - שניהם יודעים לזמזם את פזמון השיר "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". במילים פשוטות, רוויות אמונה באלוהים, ובביצועו הקצבי והמתפרץ של ששון איפרם שאולוב, הפך השיר לא רק ללהיט אלא גם למוקד זהות משותף. הוא חצה מגזרים והפך לביטוי תרבותי של נחמה ותקווה בעידן של משבר לאומי.
המסלול שעבר השיר רק מעצים את סיפורו: נכתב בידי הראפר החרדי אלייצור יחד עם הרבנים שלום ארוש ואורן לוי, ואף הוקלט לראשונה בגרסה צנועה יותר ביוני 2024, אך לא הצליח. שאולוב הפיח בו חיים חדשים והוביל אותו ל־40 מיליון צפיות ביו־טיוב. על הגל הזה נולדו גם "טאטע תטהר" של אלייצור ובן צור, "סיפורי צדיקים" של אודיה ובן צור ודואט משותף של שאולוב עם עמיר בניון, "לאבא שלי יש סולם", המבוסס על פרויקט "ותן חלקנו". נוצר כאן ציר חדש של להיטים שמקורם בשפה הדתית, אך מתקבלים על אוזניים חילוניות באותה מידה.
ההצלחה הזו איננה מקרה בודד, אלא חלק מתהליך עמוק יותר שנמשך שנים רבות והגיע לשיא בשנה זו: המעבר של המוזיקה האמונית לקדמת הבמה. אומנים צעירים שכבר מזמן אינם מוגבלים למסגרות מגזריות - חנן בן ארי, ישי ריבו, עומר אדם, נרקיס, אודיה ואושר כהן - הפכו את השיח עם האל לחלק מהקאנון הפופולרי.
אודיה, למשל, בחרה להעמיד את האמונה בלב שיריה, בין היתר ב"מה איתך, אבא?", הפונה ישירות לבורא, וב"רשימת קניות" הקליל שהקליטה השנה עם צמד הראפרים נס וסטילה, ובו היא מבקשת "בחור פשוט, שומר כשרות, יהודי כשר". המהלך הזה עורר דיון ציבורי סביב השאלה אם אומנית חילונית יכולה לשיר טקסטים דתיים, אך בפועל פתח שער רחב בפני דור חדש של יוצרים, החשים חופשיים לחבר בין פופ לאמונה.
ההתבססות של הסגנון האמוני ניכרה היטב גם במצעדים ומוכיחה כי המוזיקה הזו אינה נישה: "תמיד אוהב אותי" של שאולוב ו"בן אדם" של אודיה, המתכתב עם תפילת יום הכיפורים, כבשו את פסגת מצעד הפזמונים של גלגלצ, ואליהם הצטרף "ה' יברך אותך" של אושר כהן, שבו הוא מודה לאלוהים על אהבת חייו, עדן פינס.
למה לי פוליטיקה עכשיו?
בחודש שעבר פורסמה עצומה יוצאת דופן: "הצהרת קהילת התרבות: עוצרים את הזוועה בעזה". במסמך החריף נכתב: "אנו, אנשי ונשות תרבות ואומנות בישראל, מוצאים את עצמנו כנגד רצוננו וערכינו, שותפים כאזרחי ישראל לאחריות לאירועים המחרידים ברצועת עזה, ובפרט הֶרֶג ילדים ובלתי מעורבים, הרעבה, גירוש אוכלוסייה והחרבה חסרת תוחלת של ערי עזה.
אנו קוראים לכל מי ששותף לקביעת מדיניות זו והוצאתה לפועל - חדלו! אל תיתנו הוראות בלתי חוקיות, ואל תצייתו להן! אל תבצעו פשעי מלחמה! אל תזנחו את עקרונות המוסר האנושי ואת ערכי היהדות! מפסיקים את המלחמה. משחררים את החטופים. מוזמנים לחתום, להפיץ, לשתף. זה הזמן להשמיע את קולנו".
שמות גדולים חתמו על המסמך - חוה אלברשטיין, אלון אולארצ'יק, גידי גוב, יעקב גלעד, אסתר שמיר, צרויה להב, אסף אמדורסקי, חמי רודנר, נורית גלרון ואחרים, והסערה הציבורית לא איחרה להגיע.
העצומה עוררה תגובות נזעמות. אחד הקולות החריפים ביותר נגדה היה של עידן עמדי, שנפצע באורח קשה בעזה. בפוסט שפרסם עמדי הוא כתב: "מנותקים ומפיצי פייק. בכל בית בעזה יש תעמולה אנטישמית אנטי־יהודית. מתמונות של שהידים ועד סטיקרים של 'בדם ואש נגיע לירושלים'.
חבורה של פריבילגים שממשיכים להדהד טיפשות, בורות ושקרים. אין עוד צבא בעולם שפועל בתא שטח כזה צפוף עם כמות 'נפגעים מינורית כזו לאוכלוסייה'. אגב, זה מוכח. לכו לבדוק. ביום שבו אנחנו רואים את אחינו ב־2025 כמוזלמנים מתחת לאדמה, חופרים לעצמם קברים. תיכנסו רגע למנהרה. תילחמו יום אחד כמו עשרות אלפי מילואימניקים - ואז תחתמו על עצומות. אפסים, נמאסתם".
אומנם עמדי מחק את הפוסט לאחר מכן והעלה גרסה מתונה יותר, אבל המסר כבר הדהד. הצטרפו אליו אומנים נוספים כמו אייל גולן, מאור אדרי ואבי ביטר, שיצאו נגד החותמים.
הסערה יצרה גם שבר פנימי: חלק מהאומנים שחתמו, ביניהם חמי רודנר, אלון אולארצ'יק ואסף אמדורסקי, נסוגו מעמדתם. הם הסבירו כי לא התכוונו להטיל אשמה על חיילי צה"ל. הנסיגה הזו רק חיזקה את התחושה שהאומנים הישראלים מצאו את עצמם בקו האש הציבורי, במחלוקת שלא מאפשרת עמדות ביניים. מהר מאוד השיח הציבורי גלש להאשמות והפך את התרבות לשדה קרב פוליטי לכל דבר.
וכאן מגיעה עמדתי האישית: לכל אומן יש זכות להביע דעה. החופש הזה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אם אתה בוחר לחתום על מסמך פוליטי - עליך לעמוד מאחורי החתימה שלך, גם אם תספוג אש. לחתום ואז לסגת, או לחתום בלי לקרוא, זה לא רציני. מצד שני, להחרים מופעים בגלל דעה פוליטית - זו בריונות זולה. השיח הציבורי שלנו רווי מספיק שנאה וקיטוב, ואין כל הצדקה להעניש אומן על דעותיו.
המוזיקה, בסופו של דבר, היא כלי לביטוי אישי וחברתי. דווקא בעיתות מלחמה ומשבר, אסור לנו לצמצם אותה לכלי תעמולה או להפוך את האומנים שלנו לשק חבטות. הם זכאים לדבר, גם אם איננו מסכימים איתם. זוהי המשמעות של תרבות: היא מסוגלת להחזיק סתירות, קונפליקטים ומחלוקות, בלי להתרסק.
לא כל הנוצץ זהב
בשנות ה־90 פרחה תופעה ייחודית בתרבות הישראלית: זמרי "הקסטות של התחנה המרכזית". תמיר גל, ליאת בנאי, אבי ביטר, משה כהן ואחרים כבשו לבבות באמצעות סרטי הקולנוע של ימין מסיקה ("הפקות המזרח"). המוזיקה שלהם זכתה לכינוי הפשטני "מוזיקת דיכאון", אך נכון יותר לראות בה "מוזיקת נשמה", ביטוי אותנטי לכאב, לאהבה ולגעגוע. לזמן מה נדמה היה שהם חלק בלתי נפרד מהמרחב התרבותי הישראלי.
אלא שבעשור שלאחר מכן, עם פריצתו של הפופ הים־תיכוני, הזרם הזה נדחק לשוליים. הקסטות נעלמו, המיינסטרים אימץ את הצלילים של אייל גולן ושרית חדד, והזמרים שפרחו בסמטאות התחנה המרכזית מצאו עצמם נדחקים לשוליים. אף שהמשיכו להקליט ולהופיע בקביעות, נדמה היה שהתקבעו בקטגוריה של "זמרי עבר".
דווקא בשנה האחרונה התחוללה תפנית מפתיעה: גל קאמבק סוחף מחזיר את אותם שמות למרכז הבמה. ליאת בנאי עלתה לראשונה בחייה על במת קיסריה והיכל מנורה. תמיר גל זכה לעדנה מחודשת כאשר שירו "שביל האושר" סחף שוב המונים. אל הגל הזה הצטרפה גם רינת בר, שהצלחתה המחודשת כבר בת שנה והשבוע הופיעה בפני משתתפי "האח הגדול". לא מדובר בקאמבק במובן של "חזרה לפעילות", שכן רובם מעולם לא הפסיקו להופיע ולהקליט, אלא בקאמבק במובן העמוק יותר: מעבר מהשוליים אל מרכז ההכרה התרבותית והחברתית.
התחייה הזו מלמדת עד כמה המוזיקה היא תופעה מחזורית, אבל גם עד כמה היא מבטאת צורך רגשי עמוק. "מוזיקת הנשמה" של שנות ה־90 נושאת איתה את הכנות והפשטות שהרבה מאזינים צעירים מחפשים דווקא עכשיו, בעידן הציניות והעיבודים האלקטרוניים. ייתכן שהקאמבק הנוכחי אינו רק אפיזודה נוסטלגית, אלא סימן למגמה רחבה יותר - חזרה אל עומק, רגש ושורשיות בתרבות הישראלית.
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת
השנה החולפת התאפיינה בגל איחודים נוסטלגיים שהפכו לרגעי חסד בתוך מציאות כאוטית והיוו תזכורת למה שמוזיקה ואומנות בכלל יודעות להעניק: המשכיות, קהילה וביטחון רגשי. האיחוד הבולט ביותר היה זה של הכבש השישה עשר. יהודית רביץ, דויד ברוזה, גידי גוב ויוני רכטר שבו אל הבמות עם שירי האלבום האייקוני שנכתב על ידי יהונתן גפן והפך לפסקול ילדות ישראלי. הקהל, שכלל הורים וילדים, סבים ונכדים, פקד בהמוניו את ההופעות וחגג יחדיו עם "גן סגור", "הילדה הכי יפה בגן", "אני אוהב" ו"איך שיר נולד", לצד להיטים נבחרים מקריירות הסולו העשירות של הארבעה.
"לא כולל שירות", סדרת הנוער המיתולוגית משנות ה־90, זכתה גם היא למופעי איחוד בהיכל התרבות. על הבמה התכנסו כל כוכבי הסדרה, בוגרי להקת צעירי תל אביב, ושרו באותה התלהבות נעורים.
ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין - שלישיית שוקולד מנטה מסטיק - עלו יחד לבמה לאחר שנים רבות, והחזירו את אחת התופעות המוזיקליות המשמעותיות של שנות ה־70. הלהקה, שהייתה פורצת דרך כשלישיית הנשים הראשונה בזמר העברי, ביצעה מחדש מול קהל נרגש שירים כמו "אמור שלום" ו"חגיגת אביב" בעיבודים של רמי קלינשטיין.
יותר משהאיחודים הללו נגעו בעבר, הם סיפרו משהו עמוק על ההווה: החברה הישראלית, שחוותה טלטלות עצומות, ביקשה להיאחז ביצירות שנצרבו בתודעתה הקולקטיבית. אלו לא היו רק מופעים, הם היו טקסי שייכות מחודשים.
זמרי השנה
ששון איפרם שאולוב, בן 23 בלבד, הפך בשנה האחרונה לאחד הכותבים, המלחינים והמבצעים המובילים במדינה. הקאבר שלו ל"תמיד אוהב אותי" של אלייצור הפך לאירוע תרבותי: שיר שחצה מגזרים, גילים ודורות, והציב אותו במרכז הבמה הלאומית.
בשנה האחרונה שאולוב הוציא סינגלים משמעותיים, שכל אחד מהם מחזק את מעמדו - החל מהדואט המרגש עם עדן חסון "לב שביר", דרך "לאבא שלי יש סולם" עם עמיר בניון, ועד "התקדמתי ממך" עם איתי לוי, לצד שירי סולו כמו "סוכנת כפולה" ו"עולם בשני צבעים". כל יצירה שלו נושאת את חותמו האישי, את היכולת לגעת ברגש הקהל וליצור חיבור מיידי, ומציגה אומן כריזמטי שמסוגל לנהל דו־שיח עם החברה הישראלית דרך המוזיקה.
אלבומו השני ("תמיד שמח"), שראה אור השנה, ממזג קצב ים־תיכוני, רוק ומלודיות נוסטלגיות עם סיפורים אישיים על שיברון לב, חיפוש עצמי ורגעי פגיעות. מתוך תשעה שירים, חמישה נכתבו והולחנו בידי שאולוב עצמו. בשיתוף פעולה עם מיטב היוצרים והמפיקים בישראל, ובגרסאות כיסוי ללהיטי עבר של ארז לב ארי ("נחום וציונה") ותמיר גל ("כל הבנות סביבי"), מצליח שאולוב ליצור חיבור בין הקלאסי לחדש תוך שהוא מגלם את הקול של דור ה־Z.
פאר טסי, שהוציא השנה את אלבומו "רדיו שטח 3" (פחות משנה אחרי אלבומו "רדיו שטח 2"), מציב את עצמו ככוח יוצא דופן במוזיקה הישראלית. באלבום אוסף של 22 שירים שמאתגרים את המאזינים ומשלבים בין תחושת ישראליות עכשווית לבין עומק רגשי ופואטי.
שירים כמו "ארץ עצובה" או "פרופיל 97" לא רק מציירים את המדינה במצוקה ובכאב, אלא גם נותנים קול להורים שכולים, משפחות וצעירים. הקסם האמיתי של "רדיו שטח 3" טמון באומץ שלו להיות אותנטי ומלא ניגודים.
אושר כהן
אושר כהן ממשיך להוכיח שהוא אחד הכישרונות הבולטים של השנים האחרונות במוזיקה הישראלית. האומן הצעיר מצליח לשלב רגישות יוצאת דופן עם כושר ביטוי מפתיע, ומספק למאזינים חוויה אותנטית בכל יצירה. השנה הוא הספיק להוציא שלושה מיני־אלבומים שונים, "גיטרה ולנשום", "אושר כהן" ו"אוגוסט דאמפ", שכל אחד מהם חושף פן אחר של ההוויה המוזיקלית שלו, בין שזו היכולת לגעת בלבבות בבלדות נוגות ובין שזו היכולת להביא קצב ואנרגיה שממלאים את הקהל בכוח ושמחה.
השירים שיצאו השנה ממחישים את הוורסטיליות של כהן כזמר וכיוצר. מלהיטים כמו "ה' יברך אותך" ו"מאחל לך טוב", דרך "גשם" ו"אין כבוד", ועד לדואט המשמעותי עם עדן חסון, "מיליון לילות" - כל שיר הוא עולם שלם בפני עצמו. בתוך שנה אחת הוא הצליח לבנות סיפור מוזיקלי עשיר, שמאפשר לו להישאר במרכז תשומת הלב של הציבור.
עומר אדם
עומר אדם ממשיך להיות אחד האומנים המרכזיים במוזיקה הישראלית, גם בתקופה מורכבת. במהלך המלחמה הוא התגייס לתמיכה בלוחמים ובמפונים. ביוני הוציא אדם את אלבום האולפן התשיעי שלו, "תסמינים של פרידה", הכולל עשרה שירים שעוסקים ברגשות אוניברסליים: אהבה, אכזבה, געגוע, פרידה, כאב ושמחה.
האלבום משלב בין עומק רגשי לבין עיבודים עשירים, ומכיל שיתופי פעולה בולטים - כמו "מלכת הדור" עם אחיו גל אדם ואודיה אזולאי, או "שושו" עם אזולאי. אחד השירים המרכזיים, "קווקז", נכתב יחד עם הזמר והמוזיקאי הבינלאומי ארסן שאחונץ, ומשלב סגנונות שונים ומגוונים.
האלבום נוגע בנקודות רגישות אישיות, כולל פרידה משמעותית, ומצליח לחבר בין הקהל לחוויות האישיות שלו. האלבום הוא לא רק אוסף שירים מרגש אלא גם הצצה למקום שבו אדם עומד כיום כאומן וכאדם.
עידן עמדי
עידן עמדי הפך בשנים האחרונות לקול מרכזי וחזק במוזיקה הישראלית, אך במהלך המלחמה הנוכחית מעמדו קיבל משמעות כפולה: הוא לא רק אומן אלא גם לוחם וסמל. לאחר שנפצע בקרב ברצועת עזה, עמדי עבר תהליך שיקום מורכב, ובאלבום השישי שלו, "סופרמן", תיעד את מסע החיים שלו: מהילדות הקשה, דרך שירות צבאי ולחימה, ועד להתמודדות עם פציעה וכאב.
האלבום נכתב ברגעים הכי אינטימיים ופגיעים של עמדי - בטיולים ביער עם כלבו, בנסיעות של טיפולים, בזמן שהגוף והמחשבה עוד מתאוששים מהפציעה. זו הפעם הראשונה בחייו שבה הכתיבה הפכה עבורו לאקט הכרחי. הסרט התיעודי "לתת לחיים לרקוד", ששודר בקשת 12, חושף לראשונה את חייו האישיים והמשפחתיים, ומעמיד את הצופה מול צד רגיש, אינטימי ואותנטי של הזמר. עמדי לא רק שר ומופיע, הוא גם הפך לקול של לוחמים. הוא לא רק מוזיקאי אלא גם דמות שמושכת תשומת לב ציבורית ומעוררת דיון.
התרעות פיקוד העורף