השירים החדשים מהאלבום הטרי לא נכתבו כדי להתחבב על הקהל של הטיקטוק, אלא כדי להמשיך את הקו הישיר של בוסקילה מאז תחילת הקריירה. זו החלטה אמיצה, שמקנה לה יתרון ברור: היא לא מתבלבלת ולא מתמסחרת, אלא שומרת על הזהות האומנותית שלה. התוצאה - קהל נאמן שחוזר אליה, ובונוס: שירים קליטים מספיק כדי להיתקע בראש גם אחרי שהאורות נכבים.
בוסקילה ידעה היטב איך לפתוח ערב - “סיפור מכור”, אחד הלהיטים הגדולים שלה, פתח את ההופעה כמו הצהרת כוונות. אחריו הגיעו “רק אל תגיד לי” ויתר השירים שהפכו לפסקול של לא מעט בתים בישראל. הקהל לא נשאר אדיש - השירה בציבור הייתה חזקה כמעט כמו זו שעל הבמה. החלק המרגש כאשר היא פצחה בבכי לאחר תשואות הכפיים של הקהל ואמרה בדמעות: "לא משנה מה עברתי בשנתיים האלה - זה היה שווה כדי לראות אתכם".
בהמשך לא היה רגע מנוחה. “אין לכם מה לשבת”, היא הכריזה - והקהל אכן לא ישב. ההופעה זרמה בקצב גבוה, כשהיא שולפת גם פנינים נשכחות כמו “לילה סתוי”, וסוגרת עם “בלעדיך” שטרף את הרחבה.
ועדיין, לצד ההתרגשות והכנות, קשה להתעלם מבעיה אחת שהעיבה על הערב: הסאונד. הד צורם ומערבל פגע לא פעם בביצועים, והקול העוצמתי של בוסקילה - שדווקא הוא אמור להיות נכס בלתי מעורער - הפך ברגעים מסוימים לאתגר של ממש. זו לא הערת שוליים, אלא נקודת תורפה קריטית, בעיקר כשמדובר בזמרת שנשענת כל כולה על עוצמת הקול.
ובכל זאת, החיסרון הטכני לא הצליח לגבור על היתרונות: הקהל יצא נרגש, ההופעה הייתה זורמת, מלאה באנרגיות, ורקדניות צבעוניות הוסיפו טאץ’ חגיגי. מעל הכול - בוסקילה הוכיחה שיש לה עדיין מה לומר ומה לשיר, ושחזרתה לבמות היא לא רק נוסטלגיה, אלא גם הצהרה לעתיד.
התרעות פיקוד העורף